דלג לתוכן
אם האינטרנט והפלאפונים הלא כשרים הם כ"כ בעייתיים למה יש כזה דבר לקבל היתר מרב. אומרים שזו זו הלכה שאסור להשתמש בדברים הללו אבל יש אנשים שיש להם היתר מרב. איך זה יכול להיות?
אם הדבר אסור אז הוא אסור!
אסור ללכת לא צנוע ואין כזה דבר לקבל היתר של אב ללכת לא צנוע.
אשה נשואה מחויבת לכסות את שערה והיא לא יכולה לקבל היתר מרב.
וכולי וכולי.
תודה רבה וסליחה על השאלה הקצת מבובלת.
תודה.
שואלת יקרה,
יש לך אנטנות רגישות ומכווונות היטב. עינייך רואות תופעה מסויימת וחושייך הבריאים משמיעים קול אזעקה. לא מדובר באזעקת שוא, אך עדיין שווה לנסות ולבדוק מה בדיוק מפריע לנו במצב שאת מתארת. אשמח לנתח יחד אתך את הדברים ולשתף אותך באופן בו אני רואה את התמונה.
למען האמת, מצב בו פוסקים הלכה שונה במקרים שונים עבור אנשים שונים איננו חריג במסורת הפסיקה. דוגמא מוכרת היטב היא מקרה של הפסד מרובה. לעיתים, כאשר קיימת מחלוקת בין הפוסקים, תהיה הנטייה לנקוט מספק כדברי המחמיר. עם זאת, כאשר ההחמרה תגרום לשואל הפסד ממוני גדול, עשוי הפוסק הנשאל להורות לו כדעה המקילה. הגישה תקיפה לא רק במקרים של הפסד ממוני גדול, אלא גם במקרים אישיים של קושי פיזי או נפשי בלתי שגרתי, של צורך חברתי וכדומה. במקרים כאלה פסק ההלכה עשוי להיות אחד עבור פלוני ואחר עבור אלמוני וזה בסדר גמור, כי הלכה איננה תמיד נחרצת לאיסור או להיתר ויש שאלות בהן יש לפוסק מרחב תמרון לשקלל גורמים נוספים מלבד ההלכה הטהורה. קיימים אפילו תחומים בהם פוסקי הלכה יחפשו קולות מרחיקות לכת וינקטו כדעת יחיד להקל כאשר על כף המאזניים עומדת שאלה העשויה לפגוע אנושות באיכות חייו של אדם. כך בשאלות של ממזרים ועגונות אנו מוצאים פוסקי הלכה מובהקים וגדולי תורה לאורך כל הדורות נוטים מאד להקל גם כאשר בתחומים אחרים הם נוטים להחמיר.
לאור הנ"ל יכולתי לענות לך בפשטות, שכמו בתחומי הלכה אחרים, כך גם כאן לוקחים בחשבון מכלול של שיקולים ולעיתים יתירו לאדם מסויים להחזיק טלפון חכם או להתחבר לאינטרנט. יכולתי לענות לך כך, אבל זו איננה תשובה מספקת, מאחר ולא מדובר כאן בפסיקת הלכה אלא בדבר מה אחר.
בפסיקת הלכה מדובר באדם שמגיע לרב עם שאלה כאשר הוא איננו יודע את ההלכה במידה מספקת. הרב שישב שנים רבות, למד הלכה, שימש תלמידי חכמים וצבר ניסיון, יודע טוב יותר מהשואל ומוסמך לפסוק את ההלכה תוך לקיחת מכלול השיקולים בחשבון. לעומת זאת, כאשר מדובר בשאלה האם להחזיק טלפון חכם או להתחבר לאינטרנט, לא מדובר בשאלה הלכתית אלא בשאלה מסוג אחר, אישית, מוסרית, השקפתית, הנהגתית, אבל לא הלכתית. במקרה כזה הייתי מצפה שכל אדם יוכל להחליט עבור עצמו. אדם מכיר את עצמו, את החוזקות ואת החולשות שלו, את מידת הצורך שלו בשימוש בטכנולוגיה ואת הסיכון בו הוא מעמיד את עצמו. במקרה כזה אין לכאורה סיבה לשאול רב בכלל. ועדיין אנו רואים אנשים שפונים לקבל "היתר" להחזיק אינטרנט. מדוע? למה אדם לא מחליט עבור עצמו? האם הרב יודע טוב יותר מהאדם עצמו מה הדבר הנכון עבורו?
( בהערת אגב, אני מזמין אותך לקרוא תשובה אחרת שכתבתי לגבי היחס לאינטרנט: https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98/ )
אבל יכולה להיות סיבה טובה בכל זאת לפנות ולשאול, כאשר אדם מכיר במגבלותיו וחושש שהוא משוחד לגבי עצמו ועלול לקבל החלטה שגויה עליה הוא עלול לשלם מחיר בהמשך הדרך. אדם זה מעדיף להפנות את השאלה לאדם אובייקטיבי. הנשאל לא חייב להיות בקי בהלכה, אלא יהיה בדרך כלל אדם בעל ראייה רחבה, השקפה תורנית מוצקה, מעורב בדעת עם הבריות ומבין את צרכיהם ואת קשייהם, אדם שהשואל מכיר אישית וסומך על שיקול הדעת שלו, ושהוא גם מכיר את השואל באופן אישי ומבין מאיפה הוא מגיע.
על פניו הלוגיקה הזו תקיפה ונכונה. הבעייה מתחילה כאשר לוקחים את הגישה הזו לקיצוניות, ופה אני מזדהה עם חוסר הנוחות שאת חשה מול התופעה של התייחסות לשאלות אישיות והנהגתיות כאל שאלות הלכתיות בהן יש תמיד לקבל פסק הלכה מהרב, כאילו שאני עצמי אינני רשאי להחליט עבור עצמי בשום מצב. התופעה הזו איננה מצטמצמת למקרה עליו שאלת אלא מתפרשת על פני מרחב שלם של נושאים שהפכו בשנים האחרונות למעין הלכתיים. אנו קוראים פסקי הלכה המורים לתת מתנות לאביונים לקופת צדקה זו או אחרת, הוראות מדוקדקות (לפעמים מביכות) בענייני צניעות, שאלות לגבי איזה שם לתת או לא לתת לילד ובאיזו עיר לרכוש דירה. אלה הם נושאים בהם אדם מצופה להבין בעצמו כיצד לנהוג. הוא יכול להתייעץ, הוא יכול להחליט בנקודה מסויימת שהוא מעדיף לא לסמוך על שיקול הדעת שלו אלא להתייעץ ואולי לקבל את דעתו של אחר, אבל אסור שבאופן גורף אדם יוותר על שכלו, על דעתו ועל הזכות והחובה שלו להחליט לגבי עצמו בשאלות אישיות מעין אלו.
אם אדם התלבט בינו לבין עצמו, שקל וחקר, ולבסוף החליט להתייעץ ולשאול – מדובר בתהליך ראוי מאד. הרב בכזה מקרה ישוחח עם השואל ויגבש יחד אתו את הדרך הראויה עבורו, ומסתבר שהתשובה לא תהיה שווה לכל שואל. אבל אם אדם מוותר על עצמאותו השכלית והרוחנית ומייצא את ההחלטה לגורם חיצוני בלי שהוא מעורב ובלי להפעיל את שיקול הדעת שלו, הרי שמדובר בתהליך לא נכון ולא ראוי.
אסיים בדברים שאמר הרב וולבה, מגדולי המשגיחים בדור האחרון (מצוטט בספר "מפיהם"): "המשגיחים… רוממו את הבחורים, הם גיבשו את השקפת עולמם, הם לימדו אותם לחשוב בעצמם! היום באים אלי בחורים בשאלות, הם רוצים שאחליט עבורם בשאלות של חיים, בקביעת עתידם וגורלם. הם אינם מסוגלים ליטול אחריות, אינם יכולים לקבוע עמדה. זה מדאיג, זה נורא! בחור צריך לשאול לדעת תורה – לאחר שיגבש לעצמו עמדה, ידע את הצדדים, וכשישמע דעת-תורה יוכל להבינה ולכוון את דרכו בעתיד לאורה. בחור שרוכש עצמאות במחשבה, רוכש עצמאות גם במעשה. הוא אינו מחקה אחרים, אינו פוזל לכל עבר, לא מעניין אותו מה אומר פלוני ומה עושה אלמוני. הרי זהו הסעיף הראשון, הראשוני, בשולחן ערוך: "ואל יבוש מפני המלעיגים"… כך ימצא אדם את דרכו בעבודתו, במעשיו בעולמו. כך נבנה אדם!"
אני מאחל לך הרבה הצלחה ושתמיד תדעי להביא את עצמך לתוך ההחלטות המשפיעות על חייך, את דעתך, את רצונותייך, את האמונה שלך, שתדעי מתי להחליט בעצמך ומתי להתייעץ ולקבל.
בברכה,
גרשון
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
יש להוסיף לדבריך הנבונים נקודות נוספות כמו :
אם תאמר שאדם אמור להיות עצמאי ולא לפזול לדעות אחרים הרי שיש הרבה שעזבו את הדרך
אם שאבבניקים או היפסטרים או סוגים אחרים של עוזבי דרך שהם מאד עצמאיים בחשיבתם
ולא פוזלים ימינה ושמאלה לדעות אחרים על התנהגותם – אזי העצמאות היא לרועץ
דווקא חבל מאד שלא חשובה להם דעתם ל אחרים
ולענין התייעצות עם רב
לאדם יש נטיה לכוון בשאלתו את רצונו ,יצא לי פעם לקרא שאלה ששאלה אישה חסידית את אדמורה
בה היא מפרטת את הצורך בהרחבת הדירה אבל האופן בו נכתבה השאלה ,לא השאירה בכלל מקום לאדמור
לדחוף אפילו בין השורות את חוות דעתו כי הכל היה מנומק לטובת רצונה…
גיחכתי לעצמי שנשאר לו רק לחתום וזהו
אז אפילו על שאלה של אדם קשה לסמוך ק"ו להתיר מה שלא יהיה בעקבות השאלה
בברכה
מירה