שלום לך יקר

מתוך השאלה שלך ניכר שהמרחב ממנו אתה בא הוא מרחב של רוח ברמה גבוהה. אתה משקף מחשבה מעמיקה וידע רב, למרות שאתה מדבר על 'פשטות'. זה אינו מקרי, יש באופן שאתה מעביר את המחשבות שלך ביטוי לתהליכים העמוקים שאתה והדור בכללו עובר. עולם שמדבר את המהות העמוקה ביותר כשפת אם, ולא כשפה 'שניה' אינטלקטואלית ומסובכת.

הסוד שאתה חושף בעצם המחשבות שלך, מגלה על הרקע לשאלה ועל העומק של התביעה שהדור הזה תובע. אני רוצה לבאר קצת את התביעה של הדור הזה כי באמת מדובר בחווית עומק של עם ישראל בארץ ישראל כיום. אני מניח שהשאלה שלך באה ממקום מאוד עמוק ואני רוצה להתייחס אליה כראוי [למרות שהיא ראויה לספר שלם] ולכן התשובה שלי תהיה קצת רחבה ומפורטת, כתבתי אותה באופן עיוני שאולי לוקח זמן 'ללמוד' אותה. ולא כתשובה רגשית מידית שמן הסתם תוכל לקבל בעוד הרבה מאוד מקומות אחרים.

*

במשך אלפי שנים היהדות היתה תרבות בתוך תרבות. כבר בבית שני לא דיברו עברית, והחיים היומיומיים היו חיים הלניסטיים [יווניים] ובמידה מסוימת לא חיים יהודיים. העברית היתה שפת החכמה-שפת התורה אבל החיים עצמם היו מורכבים יותר. האליטה היהודית היתה בחיכוך מתמיד עם הגויים ובנטיה להתערבב איתם, והסכנה לדרך התורה על ידי השפעות זרות היתה גבוהה.

כאשר יצאנו לגלות המעבר מהחיים הגויים לתוך החיים היהודיים דרש טקס – תהליך. היהודי הפשוט – מושקה, שביקש לעבור מבית המרזח השפל לשטיבעל או לחילופין דון יצחק אברבאנל שנדרש לעבור מהיכל המלך ז'ואו הקתולי לבית המדרש היהודי היה צריך לעבור תהליך. היהודי נדרש כל הזמן לתחם אזורים בנפש שבהם היהדות תפרח.

לשם כך, השפה והמונחים והמחשבה היהודית דרשו דווקא ניתוק, דווקא איזו שהיא הבדלה מהותית – עברית ולא שפת המדינה מורכבות מחשבתית ו'ניקוד עומק' של השפה ההלכתית. כל אלו הגדירו את המרחב היהודי כמרחב נקי ושמור. כמו בגרות לאוניברסיטה היום. מחסום שמגדיר מה בפנים ומה בחוץ, ומרחיק שרלטנים וטרמפיסטים הרוכבים על האיצטלה האקדמית. כך גם ההרחקה וההבדלה של התורה מהחיים הגדירה את התורה כמשהו שצריך להתאמץ עליו, ומרחיקה רשעים פורקי עול או שרלטנים [בסגנון שבתי צבי ויעקב פרנק ונתן העזתי וכדו']

אנחנו יכולים להבין את זה בדוגמה פשוטה. כאשר אדם נמצא על גג של בניין שאין לו גדרות מסביב, הוא יפחד מאוד לשחק עליו כדורגל. משום שהכדור יכול לעוף החוצה ואחריו גם מי שירוץ מדי מהר. לכן הוא ינוע בדריכות ובתנועה נוקשה ורגישה. אבל כאשר הגג מגודר בגדר ראויה, החופש לנוע על הגג עולה. כך באופן עקרוני כאשר תרבות /דת /חברה חשה יותר בטוחה ומוגנת, היא נוטה יותר להיות טבעית פשוטה וחופשית, ופחות קשה וחרדה. המושגים שלה הופכים להיות החיים עצמם, וממילא יותר עשירים בגוונים ויותר פשוטים ומובנים.

מאידך כאשר חברה חשה את עצמה בסכנה לעקרונות היסוד שלה, על ידי תרבויות גדולות ומשפיעות יותר שמאיימות עליה, היא נוטה להיות חמורה יותר ולבחון את החברים בה במדדים נוקשים יותר. מה שמוביל להעמקה ונקדנות רבה יותר ויותר.

עם ישראל בגלותו לאורך אלפי שנים היה במצב של חרדה, התרבויות מסביב היו אלימות מאוד ומפתות מאוד. חלק מהתרבויות היו מרשימות מאוד בעוצמתן האסתטית והכוחנית, והן איימו על הקיום היהודי מאוד מאוד. מחמת כן, היהדות התכנסה לתוכה ובנתה מרחבים נקיים מגויות, בתוך אותם מרחבים העמיקה והעמיקה וגילתה וחשפה את הסודות העמוקים שלה עצמה. התורה הפכה להיות חיים שכולם מבוססים על עומק רב. יש מי שמפרש על פי מאמר חז"ל ועל פי העדויות ההיסטוריות שרוב הערכים הגדולים של הברית בסיני התממשו דוקא בגלות, כאשר הברית דרשה מאיתנו מאמץ עליון מצאנו אורות מיוחדים שלא היו בכל ימינו על ארצנו בביטחון.

בין הדברים שמימשנו דווקא בגלות – אהבת ישראל [אתה מן הסתם יודע אילו מלחמות פנימיות היה בזמן התנ"ך] שלילה מוחלטת של העבודה זרה [כנ"ל] התרחקות מרציחה וגזילה, האינדיבידואליות של עבודת השם [בזמן הבית עבודת השם היתה מרוכזת במקדש] התשובה שבלב [בזמן המקדש הקריבו קרבנות, רק בחורבן כן דרש רבי עקיבא ונשלמה פרים שפתינו]  מסירות נפש, וכן הלאה, רבים מההישגים היהודיים נרכשו דוקא בגלות בדם ויזע ודמעות. אפשר לומר שרוב המאפיינים המדהימים של היהודיות הם תוצאה של הגלות דווקא. כלומר ערכים שקיבלנו בסיני ולא הצלחנו לממש עד הגלות.

ועדיין, הגלות היא קללה.

המטרה הסופית היא לקיים את כל הערכים הללו מתוך שפע וברכה. מתוך חרות אחווה ושוויון. הקב"ה לא ברא אותנו כדי שנחשוף בתוך הסבל את הערכים העמוקים שלנו, אלא כדי שנחיה בטוב והערכים של ברית סיני יהיו התשתית של החיים שלנו, ולא השאיפות הרחוקות שלנו. האדמה ולא השמים. בסוף המטרה הסופית היא לחיות את הדברים כמובנים מאיליהם.

כעת בזמננו אנחנו נמצאים בגאולת הגוף. הגוף היהודי נגאל. יש לכך משמעות אדירה. אנחנו אמנם נמצאים בתוך תרבות מערבית חזקה וחכמה, ובמידה רבה אנחנו מושפעים ממנה ומשפיעים עליה עמוקות. במובן הזה אנחנו לא בני חורין לגמרי. עדיין האדמה שלנו איננה יהודית לגמרי, וגם לא יכולה עדיין להיות, כי כרגע אין לנו תרבות אותנטית מספיק חזקה ומקיפה שיכולה להסתכל על המערב כמיותר. אנחנו עדיין לבושים כמו במערב, אוכלים כמו במערב צורכים את התרבות שלהם, וגם אם אנחנו 'יהודים מאוד' עדיין איננו בטוחים לגמרי.

מצד שני, אנחנו כן חיים רק בתוך יהודים. אנחנו נמצאים בסיכון נמוך לנישואי תערובות. ואנחנו יכולים לומר, שגם אם חלילה וחס תהיה תקופה שבה כמעט כל האומה הישראלית תשכח את יהדותה אנחנו עדיין תמיד נוכל לחזור לעצמנו, כי כעת אנחנו אומה, שיכולה לשאת גם ירידות חדות, שלא כמו בגלות, שבה כל שבר ביהדות היתרגם מיד להתערבבות בגויים ואכילת מאכלות אסורות. בארץ היום לא קל לאכול טרף, ועוד יותר קשה לשאת גויה. האוויר עצמו הוא אוויר יהודי. והדבר הזה מעניק תחושת ביטחון הולכת וגוברת.

בנוסף, יש תחושה שהחלום המערבי הישן של שנולד עם התפתחות המדעים והתרבות המודרנית, החלום הזה קצת מאבד מקסמו, אנחנו רואים את אירופה גוועת לאיטה, נמנעת מילודה, שוקעת לתוך רפיסות ודיכאון ואובדנות תרבותית. אנחנו פוגשים את השבר של התרבות המאיימת מאוד הזו. תרבות שבקצה הפרוגרסיבי שלה הולכת למקומות קיצוניים שחותרים תחת היסודות של קיומה עצמה, ובקצה הימני שלה הולכת למקומות קיצוניים של שלילת הערכים המערביים הישנים של אוניברסליות מדע וקידמה. אפשר לומר שסימן שאלה גדול מונח על התרבות המאיימת כל כך בעבר.

אנחנו נמצאים בחוויה עמוקה של 'והאלילים כליל יחלופון' שני הגורמים הכי חזקים שאיימו על התורה נמוגים כפי הנראה. החיים בין הגויים והתרבות המערבית, שתיהן משפיעות עלינו הרבה פחות.

השילוב של שני הדברים האלה מביא אותנו לביטחון רב ביהדות שלנו, ואפילו לחוסר לגיטימציה לחרדה של בני הדור הקודם. אנחנו ממש לא מבינים ממה הם כל כך פחדו. הם נראים לנו פתאים חרדתיים אנשים שחיו בחרדה מפני שדים ורוחות. כמו שאמר לי רב חשוב אחד – 'הצעירים פוחדים הרבה פחות מהחילוניות, אי אפשר לדעת אם הם צודקים'. מצד שני, לצד הדחייה של החרדה של המבוגרים, ישנה כמיהה עמוקה ל'יהדות אורגנית' יהדות טבעית שמדוברת כמו שפת אם. הלכה פשוטה מובנת וקלה וטבעית לחיים. ערכים טבעיים מובנים ומשתלבים בחיים עצמם.

ככל שהשנים עוברות החיים בישראל הופכים להיות חיים יהודיים בבסיסם. וזה מוביל לכמיהה עמוקה להרמוניה עמוקה וטבעית שבה היהודי הוא ישראלי והישראלי הוא יהודי וכל הדיונים על המחיצה בין יהודי לישראלי הופכים לדיבורים של בני חמישים ומעלה. זה כמיהה של עם שבטוח בעצמו. אם רוב בני התשעים היום נולדו בחו"ל, ובני הארבעים נולדו לתוך מדינה מתפתחת בצל המערב העשיר והמתקדם. הרי שבני העשרים נולדו לתוך מעצמה אזורית עשירה חזקה וגאה. שבה מוזיקת פופ יכולה להיות יהודית עד העצם, והמדינות אליהן נשאו אבותינו עינים בערגה חיות בשכר ממוצע נמוך מאיתנו.

החוויה הזו משנה את התודעה של בני גילך, הם כמהים לטבעיות, להרמוניה לחיים אישיים פרטיים יהודיים עשירים מלאים אותנטיים מענגים מוצלחים ומצליחים. זו היא הבנה של אנשים שחווים את עצמם כיהודים בעלי המאה שהם גם בעלי הדעה. כמות הידע שטמונה בשאלה שלך משקפת את האדם שתופס את היהודיות העמוקה שלו בתוך שפת אם. אתה אפילו לא מבין כמה היהדות שלך היא יהדות פריווילגית אליטיסטית. כמה את היודע הרבה. כמה מאמץ צריך לעשות אדם בחו"ל כדי לדעת מה שאתה יודע. כמה הסיכון שלו לשאת גויה ולאכול טרפות. אצלך החלב אם הוא קדוש, והוא עמוס בחכמת הדורות. ודווקא לכן עולה התביעה לפשט את היהדות יותר ולעדן אותה יותר. להפוך אותה לטבעית יותר ויותר.

הכמיהה הזו במקורה היא ברכה שאין כמותה. היא כמיהה של מי שנולד על ההר, ובטוח במקום שלו. מי שמבקש לבדוק האם באמת צריך את כל הגדרות ו'ההגדרות' שאלפי שנים שמנו כדי להצליח להיכנס למרחבי העומק של הקדושה. אם נרצה לומר את האמת, לדעתי, ברור לחלוטין שאם המגמה תמשיך, הרי שעוד חמישים שנה לא נוכל לזהות את עצמנו לטובה. ככל שיותר ויותר פוסקי הלכה והוגים תורניים יהיו אנשים שהיהדות היא המצע הטבעי של חייהם, היהדות תיעשה פשוטה ואורגנית יותר ויותר.

זה יכול להתחיל גם מלמטה, אבל זה חייב גם מענה מלמעלה. כי בסוף צריך גם אנשים שיתווכו את העומקים של היהדות, ויצליחו לדלות מתוך הממדים העמוקים שלה מובנים עכשווים פשוטים ואותנטיים. יש כאן תשוקה של עם ישראל, אבל זה צריך מענה מצד תלמידי החכמים, וזה קורה במידה מסוימת. אפשר לומר שהמגמה העיקרית בדרכו של הרב עובדיה יוסף היתה המחויבות להלכה שהיא מועטת ככל האפשר בפרטים מסבכים. ובמידה רבה הוא יצר הלכה שקרובה הרבה יותר להלכה הטבעית שנהגו בה בבתים בעם ישראל לאורך הדורות ולא להלכה, בה נהגו הרבנים שמטבעה היתה מורכבת וחמורה יותר.

מצד שני הפער עדיין גדול מאוד.

גם ההלכה של הרב עובדיה היא עדיין מסובכת ללמידה, דרשות הרבה למידה והרבה התגברות. עדיין יש פער לא קטן בכלל בין חיי הלילה בישראל לבין ההלכה. גם אם השירים במסיבות עשויים להיות שירי קודש, עדיין המעשים הם לא קודש. אנחנו עדיין בתוך פער בין תרבות ישראלית שחלק גדול ממנה הוא מערבי מאוד וחילוני מאוד, לבין עולם הלכתי שחלק ממנו, מסובך להבנה מרגיש נוקשה מבחינת ההגיון שבו וקשה לישום מבחינת חיי היומיום.

לדעתי הרצון מצד צדדים מסוימים בעם ישראל, גם מצד חלקים מתלמידי החכמים וגם מצד חלק מהעם. לנסות לגשר על הפער במהירות. דהיינו להמציא תרבות ישראלית יהודית חזקה, ומצד שני לכופף קצת את ההלכה, לא יצלח. משום שההלכה היא מוסד שרק הטקסטים הכתובים שלו הם בני אלפיים חמש מאות שנה. ונכתבו בידי עשרות אלפי תלמידי חכמים לאורך עשרות דורות. ומצד שני התרבות הטבעית שלנו היא עדיין לא מבוססת והיא קצרת טווח ומופרעת קשב. ובנוסף תרבות שבלי לדעת היא עדיין מושפעת מאוד מהחילוניות. כלומר הרבה ממה שנראה לך רק 'טבעי' הוא פשוט מערבי מודרני. ולאורך אלפי שנים ובאלפי תרבויות לא היה טבעי בכלל.

מה שיקרה מהניסיון להפוך את היהדות לטבעית בבת אחת, יהיה למחוק ממנה חלק גדול מהנכסים האדירים שהיא רכשה באלפי שנות תורה שבעל פה. זו תהיה השמדת ערך איומה. שאמנם נכון, בשונה מבעבר אנחנו לא נושמד ממנה, בגלל כל הסיבות שכתבנו למעלה. אמנם נוכל להיגמל גם מזה, ולהתרומם ולדייק את עצמנו מחדש. אבל זה יהיה כאוב וחבל. זה יהיה דומה למה שאמרו חז"ל על דוד ובת שבע – 'ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה'. כלומר אילו המתין דוד עוד קצת היה מקבל אותה בהיתר.

ההבדל בין איסור אשת איש, לבין נישואין עם מי שראויה היתה לו מששת ימי בראשית, הוא הבדל של סבלנות והבשלה.

אנחנו עדיין לא בשלים לחלוטין.

התרבות המערבית עם ערכיה החילוניים עדיין חזקה מאוד, ומחזיקה טיעונים תרבותיים בעלי משקל לא קטן בכלל. גם אם היא בדעיכה, קשה לדעת מה יקרה מחר. יש במחיקת הגלות ניסוי רוחני מסוכן, ולא פשוט בכלל.

נוכל לומר כך: ברור לחלוטין שהכיוון הוא הכיוון שעליו אתה מדבר – פחות הגדרות מסובכות, פחות סממנים, פחות טקסים, פחות מלאכותיות. יותר טבעיות יותר חיים רוחניים אורגניים. אבל צריך להבין את הפער בין הרצוי למצוי. ומי שלא מבין את זה עלול לעשות קפיצה גדולה מדי וליפול בתווך. גם אם לא בעצמו, אצל ילדיו. ואצל האומה כולה.

ללא אינטנסיביות רוחנית קשה לומר שנוכל להצליח לעצור את הכוח המתפשט העוצמתי של החכמה המערבית הנושאת רוח של שלילת הרוחניות באופן עמוק. הברירה של אוכל מתוך פסולת שבתוך חכמת המערב, היא תהליך שייקח זמן רב. וכרגע אנחנו עדיין זקוקים לאחיזה עמוקה של מנגנוני ההגנה הגלותיים שלנו. שבמהותם הם אחיזה חזקה יותר ברוח על פני החומר. בצורה של הגדרות מחמירות טקסים קבועים וטקסטים עמוקים [ופחות אותנטיים. בסוף אתה לא יכול להשוות בין עומק הטקסט האישי שיופיו הוא האותנטיות. לבין תהילים שזה טקסט בעל עוצמה ועומק שהשפיע על כל האנושות במשך אלפי שנים]

מבחינה נפשית זה דורש מאיתנו הבנה עמוקה של מה שקורה, ויכולת לשאת מורכבות. מצד אחד להבין שאנחנו כבר לא כל כך מרגישים צורך בכל הרכיבים של היהדות של אבותינו, דווקא בגלל שאנחנו יהודיים יותר ומאמינים יותר, מאידך להבין שאין לנו מושג מה עלול להתפרק אם נעזוב את מה שהם הביאו לנו. העומק שלהם והחדות שלהם חשובה ועדיפה לפעמים על פני הטבעיות שלנו.

הדבר הזה דורש יכולת להחזיק את החבל משני קצותיו – להכיל מורכבות, להכיל שניות [דואליות] להיות גם וגם, להחזיק בערכים מתוך הבנה שאולי אני אישית לא צריך אותם אבל הנכד שלי כן צריך אותם. אולי אני לא צריך אותם אבל החבר שלי והאומה שלי כן צריכה אותם. זו היא אחריות אמיתית ועומק אמיתי.

אמנם הרצון להיות אנחנו בתוך היהדות הוא רצון קדוש ומקודש אבל לא בטוח שזו הדרך הטובה להגיע לרוחניות מלאה ואמיתית. אני רוצה לצרף לך פה קטע שהרמב"ם כותב. קטע שמשקף את מבנה ההלכה כמבנה שמטבעו הוא מבנה שמכיל מורכבות. ודרוש מהאדם להכיל מורכבות [תרגמתי לך לעברית חדשה]:

מה שצריך שתדע גם כן הוא. שהתורה לא תביט אל היחיד, ולא תקבע לפי ענין חריג. אלא כל מה שהתורה רוצה להנחיל, בין אם זו דעה, ובין אם זו מידה, ובין אם זה מעשה מועיל. תכוון בו התורה אל המקרים המרובים ולא תתייחס אל מקרה חריג או היזק שיבא לאחד מבני האדם בעקבות ההגדרה ההלכתית ההיא. כי התורה עניין אלוהי ומתייחסת אל המכלול (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לד)

הארכתי כבר יותר מדי, ובכל זאת נראה לי שחשוב לדבר גם למעשה.

למעשה ראוי ורצוי למצוא ולהעצים את החלקים הטבעיים הבריאים והאותנטיים של היהדות הקיימת. ואם יש לנו דרך לפתח חלקים חדשים של רוחניות טבעית ומקרבת – תפילה מהלב, צניעות בסטייל, תפילות בצורה אסתטית, הלכה בהירה, הכל מבורך ורצוי וטוב וזו כוונת הבורא שנתן לנו תורה וחיים אהבה וחסד צדקה ורחמים ברכה ושלום.

אבל חשוב מאוד לא לזרוק את הפנינים שהיהדות המסורתית הישנה שימרה בעבורנו כדי שלא נחטא לילדנו, כי אין לנו מושג איזה חלקים ביהדות אנחנו לא מבינים והם כן יבינו. אם היית שואל בשנות החמישים יהודי ממוצע מה החשיבות של רבי נחמן מברסלב הוא היה אומר לך שאפשר לוותר עליו בגדול…אבל דור אחר כך מוצא בו נתיב מילוט לתוך היהדות. תאר לך שבני הדור ההוא היו משליכים אותו ומאבדים את הדרך שלו, איזה הפסד זה היה, ואיזה פשע כלפינו בני הדורות האלה.

באותו אופן אנחנו מחזיקים הרבה רעיונות מושגים ומעשים שמכילים אורות שאין לנו בדיוק מגע מלא איתם, אבל אולי הדור הבא ואולי עוד שני דורות ואולי בכלל השכן שלי שהוא בן אדם ההפוך ממני, הוא זה שבשבילו אני מחזיק את זה.

ה' ישמרך, זכות גדולה שיש כמיהות כאלה בדור שלנו. והלוואי שהאור שלכם יישמר כראוי בתוך הכלים ולא יביא להתפרקות ושבר. אלא לברכה וחיים אהבה וחסד.

תודה רבה על הזכות להשתתף במחשבות האלה

יוסף