The Butterfly Button
איך מתאבלים באמת על חורבן הבית?

שאלה מקטגוריה:

אנחנו נמצאים עכשיו שבוע לפני תשעה באב,
ואני שואלת איך מצליחים באמת להיות באבלות הזאת?
כמו הרבה קשיים שקורים בחיים הנטייה המאוד אנושית היא להדחיק, לדחוף הצידה למלא את הראש בדברים משמחים ולנסות לשכוח מהצער.
נכון שהדרך הנכונה להגאל מכל דבר בעצם היא לתת לעצמינו לעבור דרך הקושי, להרגיש אותו, למשש אותו להרגיש את הכאב ממלא כל חדר בלב עד הצפה ממש.
אבל יש זמנים שזה כ"כ קשה, שהראש כ"כ מלא וזה קשה נורא להכניס לשם עוד קושי.
ומשהו גם בעיתוי הזה של זמן האבלות, ממש לפני החופש, כאילו ביום אחד עוברים מעצב גדול לאיזושהי שמחה כזאת, של טיולים ותכנונים ומוזיקה למרות שבעצם לא נגאלנו:(
ואז אני שומעת אנשים וזה תמיד חוזר על עצמו, עסוקים בתכנונים וכזה הכל מחכה לאחרי תשעה באב, ונכון מוסיפים תמיד את המשפט הזה: "בעז"ה המשיח כבר יבוא אבל אם לא…" ואז ממשיכים לתכנן את החיים,
והאמת, כשבנאדם באמת מחכה נורא למשהו שיקרה, ברמה כזאת שכל החיים שלו תלויים בו כמעט, או שהוא רוצה מאוד משהו, אין את המצב הזה של "בעז"ה כמובן זה יקרה אבל אם לא…" אין "אם לא" אין אופציה כזאת בכלל!!! כשאדם באמת רוצה ומחכה למשהו כ"כ ומתאבל על חסרונו אין אם לא, אין המשך, אין תכנון בכללל יש רק ציפיה וכשהיא לא מתממשת אז יש עצב גדול מאוד ואכזבה ולוקח הרבה זמן להתחיל לקוות מחדש.
אז איך מתאבלים בכלל??? איך נותנים לעצב לעבור דרכנו? איך לא מתחמקים מהקושי ונותנים לו להיות נוכח? איך מרגישים את הנואשות הזאת לגאולה? את הרצון הנכסף הזה? בלי אפשרויות של "אם לא" או מקסימום נעשה ככה וזה יעבור ואז נלך ונטייל ונבלה ונשכח שבכינו בכלל?
איך חיים את היום הזה לא כמו עוד יום שצריך לבכות ואז לעבור לסדר היום? אלא כיום אמיתי של אבלות על חורבן הבית וציפיה נואשת לישועה?
ואיך כל זה מסתדר עם ההפך הגמור ביום שלמחרת?
אשמח לתשובה כי אני מוצאת את עצמי באמת שקשה מאוד מאוד להיות באבלות הזאת, אבל בכל אופן אני כן רוצה לצפות לישועה…
תודה!!

תשובה:

שואלת נכבדה!

קראתי את השאלה שלך וממש התפעלתי. עולה בי רצון לגזור אותה ולהדביק על המקרר בבית…

הגדרת כל כך טוב את החשיבות במתן מקום לצער ולחסרון, ומאידך את הקושי להכניס עוד עצב ללב, ואת הבלבול ביחס ל'בין הזמנים' הקורץ מעבר לפינה…

זו ממש שאלת חכם שהיא חצי תשובה. לא צריך למהר לענות על כזו שאלה מדויקת, עדיף לתת לה לחלחל בלב ולפעפע… יש תועלת בשאלות טובות גם אם לא נמצא להן תשובה…

אחרי שנתנו מקום של כבוד לשאלה, אנסה לכתוב כמה דברים בסוגיא גדולה זו של "אבלות החורבן בימינו".

א.

יש הרבה מה לומר בענין זה, אך במקום להתפזר, אבקש לקחת כמוקד לדיון נקודה אחת מתוך שאלתך, שממנה נגיע למבט מרכזי על כל הסוגיה.

אכן ישנו פער בעמדה הנפשית שלנו בימי תשעת הימים ותשעה באב – מול התנועה המשוחררת של החופשה שמגיעה מיד אחרי כן. יש לדעת שזו תופעה חדשה בהיסטוריה היהודית, שכן בשנים עברו לא היה 'בין הזמנים' בתקופה זו. אך זה המצב שלנו כיום, ואין בידינו לשנות את הדברים. באמת ניתן לקבוע דבר פשוט שלא ראוי בימי האבלות הללו לעסוק בתכנון החופשה (אלא אם כן מדובר בענין מוכרח), ואם את חשה את זה באופן טבעי, אשרייך שיש לך רגש יהודי ישר.

ומבחינת עצם המעבר החד, באמת אין זו תופעה נדירה. בלוח השנה היהודי אנו מורגלים במעברים, ועל זה נאמר "בעידן חדווותא חדוותא, ובעידן עציבותא עציבותא". כל תקופה יש לנצל בהתאם למהותה, לשאוב ממנה את מה שהיא תורמת לנו, ולהמשיך הלאה.

ב.

כעת אני מבקש לקחת את הענין למקום יותר עמוק.

כמדומה שתחושת הדיסוננס שמורגשת אצל אנשים רבים בממשק בין ימי האבלות ובין ימי החופשה, פותחת לנו צוהר להתבונן ולדייק מהי באמת אבלות החורבן הרצויה והנכונה.

וכאן צריך באמת לומר באופן ברור, אדם שמתאבל על חורבן בהמ"ק והדבר מביא אותו לדכדוך, עצבות, עצלות, מצב רוח רע, עצבים, ירידה בחיוניות, וכדומה – הוא לא בכיוון הנכון! לא זה מה שהתכוונו, חד משמעית!

אם אדם מרגיש שימים אלה של אבלות, בסופו של דבר גורמים לו לרצות להתרחק, זו נורת אזהרה שהוא לא בכיוון הנכון (אותו הדבר לגבי חרדת הדין בימים הנוראים, ואין כאן המקום).

רבינו החזון איש זצ"ל אמר כך (ספר מעשה איש חלק ד עמ' קסג): כשירמיהו הנביא כתב את מגילת איכה, אין ספק שירדו עיניו נהרות של דמעות והוא חש כל פסוק במלא משמעותו הנוראה, אבל יחד עם זאת הוא כתב את המגילה בשמחה. שהלא אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, אלא: "אפשר לבכות בכי תמרורים על חורבן בית המקדש ובו זמנית להיות בשמחה!"

והדבר נשמע מוזר עד מאד. איך אפשר לכתוב את מגילת איכה, להרגיש את הכל עד לשד העצמות, ותוך כדי זה להיות בשמחה? וכי יש כאן פיצול אישיות?

הפירוש הוא כך: אין הכוונה שירמיהו היה בשמחה עליזה, לא לשמחה כזו הכוונה, אלא לשמחה של תחושת חיות ומשמעות פנימית. בחסידות הגדירו שזהו החילוק בין "עצבות" ל"מרירות". יהודי עצוב חש דכדוך ומה יוצא מזה? הוא נכנס למיטה ומתכסה בשמיכה מעל הראש, כלומר יש כאן חויית מוות… יהודי מריר הולך ופותח ספר תהלים ואומר את הפסוקים בדמעות, כלומר הצער לא מביא אותו לחדלון וכיבוי, אלא לחיות והתעוררות.

אפשר לראות זאת גם אצל אנשים שחוו אובדן של בן משפחה (ל"ע). הרבה פעמים רואים שהם תולים תמונה גדולה של הנפטר בבית, ומחפשים להזכיר אותו בכל מיני אופנים, והשאלה נשאלת, הלא זכרון זה מלא כאב וצער הוא, ומדוע הם מחפשים לזכור אותו, הרי זה מציף את הגעגוע, וכי הם מחפשים לסבול? אלא שזו דוגמה לדבר שמצד אחד מצער ומכאיב, אך יחד עם זה מעניק תחושת חיבור וחיות. על ידי הזכרון של הקרוב האהוב, הם מרגישים שהוא נמצא באיזה אופן ולצד הכאב החד, מרגישים משהו חי. געגוע הוא תנועה של חיים.

אבילות החורבן היא מצד אחד צער וכאב, אך בשום אופן לא עצבות ודכדוך. אין בעצבות שום דבר טוב ורק דברים רעים נובעים ממנה. אז מה כן רוצים מאיתנו? נצטוינו להתאבל ולכאוב כי בכך אנו מתקשרים אל הקומה האמיתית שלנו, כיחידים וכאומה. האבלות על בית המקדש מחייה אותו בליבנו, והכי חשוב: היא מספרת לנו שבאמת אנו ראויים למקדש, להשראת שכינה, לנבואה! אלו דברים שמתאימים לנו, ולכן הם חסרים לנו. אי אפשר להיות חסר דבר שמנותק ממך. העני לא חסר יאכטה, ואינו מתאבל על חסרונה. מי שמתאבל על משהו, הוי אומר שהוא באמת שייך לזה.

ניתן להביא דוגמה לסוג חוייה כזו: כשהולכים לכותל, לתצפית על הר הבית, או לסיבוב שערים, הנפש כואבת את שממות היכלנו, ואיך המקום שנאמר בו "הזר הקרב יומת", שועלים הילכו בו… אך נלווית לכך גם איזו מתיקות פנימית של התקשרות אל השכינה ואל העולם האמתי המסתתר מתחת לקליפה של הסתר הפנים.

אפילו כשאנו עוסקים בצרות הנוראות של עם ישראל במשך הדורות, שלכאורה זהו עיסוק שכל כולו דכאון ועצבות, לא לזה התכוונו. כי מה יוצא מכך? מה הענין? למה זה עבודת ה'? אלא עיקר המטרה הוא לעסוק בכל זה מתוך עמידה לפני ה', ולכאוב את הפער בין איך שהיתה אמורה להראות ההיסטוריה של עם ה' – מלאה באור ובשלווה בלתי פוסקת. ובין מה שהיה בפועל – שמדות הריגות ושואות. הזעזוע הזה אמור להביא אותנו להבין מה היה אמור להיות איתנו, ומצד שני מה קורה בפועל, ובכך להתקשר למצבנו האמתי ולכאוב למה המציאות בעולם כל כך לא תואמת את המציאות האמתית. זו זעקת "איכה". משהו פה כל כך לא מסתדר. אבל הכל הוא מתוך ההבנה הפנימית שאנו ראויים להיות במצב טוב ונפלא. זו התחככות עם המצב האמתי השורשי, ולכן לצד הכאב, עיסוק זה גם מעניק תחושה שאנו בעצם ראויים לחיים אחרים. הקינות הקשות עוזרות לנו להפנים שמשהו כאן לא הגיוני, וכל מה שקורה מול העיניים הוא מציאות של רע שדרכו צלחה (הן ברובד הרוחני והן ברובד הגשמי), אך לא זו תמונת העולם הפנימית. וזו חוויה, שגם אחרי תשעה באב אפשר לקחת ממנה משהו חיובי. מכאן גם הנחמה, כי אם משהו פה לא מסתדר בכלל, הגיוני לצפות שזה ישתנה והאמת הפנימית תנצח.

שקר לא יכול להחזיק מעמד לנצח. הגלות היא שקר! הריחוק הוא שקר! הסתר פנים הוא שקר! חילוניות היא שקר! טמטום הלב הוא שקר! והתחושה בימים אלה היא שנמאס לנו כבר מכל זה… מצד אחד יש כאן תסכול, אך מצד שני זה רגש בריא של חיים פנימיים המבקשים לבוא לידי ביטוי ולצאת מתחת דריסת המגף של "שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות".

ג.

עכשיו אשוב לנושא של תשעה באב ובין הזמנים. הסיבה שאנו מרגישים שחיבור זה מבלבל אותנו, היא מפני שאבילות החורבן היא חויה של "העדר חיות", ובין הזמנים הוא הזמן המובהק לשחרור ופריחת כוחות החיים, ושתי תנועות אלה באמת צרות זו לזו.

אבל כפי שכתבתי, זו טעות. אבילות החורבן בשום אופן אינה חויית "כיבוי מתג החיים הטובים והיפים", אלא כניסה לתוך חיות יותר עמוקה ומרוממת, שאמנם הדרך להגיע לזה היא בפרישה משטף החיים והנאותיהם (כפי ההלכות של תשעת הימים והצום), אך לא בשביל עצם העדר החיות, ח"ו שיהיה כזו הנחיה בתורתנו תורת חיים, אלא הכל נועד בשביל להבין שחסר לנו משהו בחיים, חסר לנו רובד שבאמת שייך אלינו. כלל ישראל רחוק מאד ממה שראוי לו, וכל אחד מאתנו גם חי מאה דרגות פחות ממה שמתאים לו, ולהבין זאת הוא צער וכאב, אך גם געגוע וחויית חיים שיש בה מתיקות. להבנתי, תשעה באב שעוברים אותו בצורה נכונה, אמור להשאיר איזה טעם מסויים, שאפשר גם קצת להתגעגע אליו.

בדומה לכך ראיתי בקונטרס שיצא לאור לאחרונה מאחד הצדיקים: "ימים של אבילות, אבל יש שמחה פנימית… מי שאוהב את השכינה הוא בוכה על חילול ה', ורוצה שיהיה תיקון, שהעולם יהיה אמיתי, אך יש לו שמחה פנימית, למרות שזה באמת פלא… ואף בימים אלו יש שמחה אמיתית ופנימית, כי מי שאכפת לו מהשכינה, וזה מה שחשוב לו, ממילא הוא אמנם באבלות על השכינה, אבל הוא שמח על הקשר עם ה'."

כשמפנימים מבט זה, נראה לי שהדיסוננס בין תשעה באב ובין החופשה, יהיה פחות חד ודוקר. כי גם עכשיו, בימי האבלות איננו בחוית דכאון אלא בחויית חיים.

 

תודה על השאלה היפה

ובתקוה שנצליח להשתייך עוד קצת ועוד קצת לאותו מבט פנימי שמאמין שאנו ראויים לחיים הרבה יותר עמוקים ומשמעותיים, וכל הקטנות שאנו בה, היא שקר שסופו לחלוף בקרוב. במהרה בימינו אמן.

וְהָיָ֣ה אַחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁפּ֤וֹךְ אֶת־רוּחִי֙ עַל־כָּל־בָּשָׂ֔ר וְנִבְּא֖וּ בְּנֵיכֶ֣ם וּבְנוֹתֵיכֶ֑ם זִקְנֵיכֶם֙ חֲלֹמ֣וֹת יַחֲלֹמ֔וּן בַּח֣וּרֵיכֶ֔ם חֶזְיֹנ֖וֹת יִרְאֽוּ: (יואל ג, א)

הַקָּטֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י ה' בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה: (ישעיהו ס, ב)

ישי

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איך מתאבלים באמת על חורבן הבית?
אנחנו נמצאים עכשיו שבוע לפני תשעה באב, ואני שואלת איך מצליחים באמת להיות באבלות הזאת? כמו הרבה קשיים שקורים בחיים הנטייה המאוד אנושית היא להדחיק, לדחוף הצידה למלא את הראש בדברים משמחים ולנסות לשכוח מהצער. נכון שהדרך הנכונה להגאל מכל דבר בעצם היא לתת לעצמינו לעבור דרך הקושי, להרגיש אותו,...
יתכן חיבור לתורה ומצוות מתוך שמחה?
גדלתי בסביבה קשה מאוד ורווית סבל, שכללה פגיעה וטראומה. באותן שנים חשוכות, המפלט היחיד שלי והעוגן שהחזיק אותי בחיים היה הקשר עם ה' יתברך. נאחזתי באמונה ובתפילות בכל כוחי. כשהתבגרתי, הצלחתי סוף סוף להכיר בכך שהמצב סביבי היה רע ולא נורמלי, למדתי לשים גבולות והתרחקתי משם כדי לנסות לחיות חיים...
מה הייעוד שלי כשאני נשוי למתמודדת נפש?
אני מנסה להבין מה הייעוד של אדם שנשוי למישהי עם מחלה נפשית חמורה. ברור לי שהיעוד של כאלו נישואין אחרת מהרגיל. אני יודעת שלדוד המלך היה שאלה על מה הייעוד של שיגעון, אני לא יודע מה התשובה. קשה לי מאד ואני מנסה למצוא עוגן של ייעוד שיעזור לי. כשזה חמור...
איך ארגיש קשורה לתורה שמדברת עלי כך כאישה?
אני נגמרת מבפנים ולקח לי המון זמן בכלל להעיז לכתוב את זה. אני באמת מנסה להיות חרדית טובה ויש לי פחד נוראי שהמחשבות האלה הן כפירה גמורה. אבל אני לא יכולה לשאת את זה יותר. רק אציין בהתחלה שגדלתי במקום פוגעני מאוד ואני מטופלת על זה, אז בבקשה אל תתעכבו...
אני ילדה טובה אבל נופלת הרבה
הי אני שירה בת 17 אני קוראת לעצמי ילדה של אמונה אני חושבת ורואה וגם אומרים עלי שיש בי מלא אהבת השם אני נוהגת שגם אחרים ידעו את זה ממני כמה הוא משמעותי לי בחיים וכל כולי אבל בכל זאת אני לא מתלבשת צנוע ועוד דברים שאני לא מקפידה. ועד...
חיי תורה או בריחה מהחיים?
לא יודעת איך להתחיל אז אני פשוט אתחיל 🙂 גבר בעיני צריך להיות גבר , זה מאוד מוזר לי מה שאני אומרת ואני אסביר , אני מאוד מעריכה את התורה , אני רואה גבר עם ספר לימוד אני נמסה , באמת אבל משום מה כשאני קוראת על אנשים שזה העיסוק...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן