בס"ד

שואלת יקרה,

אמנם אנחנו לא מכירות אבל תרשי לי לפתוח את דבריי בנימה אישית, ולומר לך עד כמה נגעו דברייך בליבי. קראתי אותם שוב ושוב ביחד עם ההבהרה וממכלול הדברים שכתבת ניבטת כנות גדולה, אומץ, פשטות, חריפות ומעל לכל אשה גדולה ומתמודדת שהקב"ה מוליך אותה במסלול "למטיבי לכת" לרציניים בלבד…

אני בתקופה עמוסה ולמרות זאת, אני מוצאת את עצמי מחכה לרגע שאוכל למצוא חצי שעה שקטה כדי להוסיף עוד פסקה כתובה שמתייחסת לדברייך, וזה רק מפני שדברייך נגעו לליבי.

מקווה שלא הבכתי אותך בפתיחות שלי, זה מה שהכנות החריפה שלך מוציאה ממני…

אז בואי נתחיל בגילוי נאות, גם אני בעלת תשובה. למעלה מ25 שנים בתשובה ברוך השם. השאלות שמעסיקות אותך מעסיקות כל בעלת תשובה נורמלית. את בחברה טובה. מה גם שאת בראשית שנות ה-40 לחייך, ועושה רושם ששערי בינה שממילא זמינים לך כאשה מוכשרת, נפתחים עכשיו לרווחה יותר ויותר וזה הזמן לעוד התבוננות, תבונה ובניה.

אחרי הפתיחה האישית אני מרשה לעצמי לנהל איתך דיון קוגניטיבי פתוח. מראש אני אומרת לך שהדעות שלי עשויות להישמע לא שגרתיות. הן בוודאי לא מה שתשמעי בסמינר X או בסמינר Y, מהסיבה הפשוטה שלא זכיתי מעולם ללמוד/ללמד בסמינר. הדעות שלי התגבשו ועדיין מתגבשות מניסיון החיים, מלימוד תורה, קרבת בעלי לתלמידי חכמים ומהרבה שיחות וחפירות בתופעה המוזרה – נפלאה הזו שנקראת "בעל/ת תשובה". מקווה שבהמשך אצליח להסביר את עצמי באופן שתביני למה ואיך זה קשור לנושא של מעמד האשה.

קראתי שוב ושוב את השאלה שלך וציינתי לעצמי את הנקודות שאת מבקשת להתייחס אליהן, אגיע לזה ב"ה אבל יש כמה הקדמות שאני חייבת להביא אותן בתחילה כדי שההתייחסות הספציפית לנקודות שהעלית תהיה מובנת בהקשר רחב ומעוגנת בתפיסת עולם שיש לה אחיזה בתורה וממילא גם במציאות:

הקדמה ראשונה עוסקת בפער הבלתי נסבל שאת חווה כבר תקופה לא מבוטלת סביב הנושא של מעמד האשה (זו רק דוגמא, הפער יכול להתבטא דרך נושאים אחרים). זה פער בין מה שאני מכנה "יהדות הפלקט" כפי שהיא מוצגת לא מעט בחלונות הראווה של סמינרים להחזרה בתשובה (אהבתי את הניסוח שלך) לבין חיי יהדות אמתיים כפי שמרגישים אחרי שקופצים למים העמוקים של עולם התורה והמצוות. למה אני כותבת פער בלתי נסבל? מפני שזו החוויה של חוזרים בתשובה רבים אחרי שלב האורות הגבוהים במפגש העוצמתי של מעמד קבלת התורה הפרטי. אצלך ואצלי החוויה של הפער הגיעה בעקבות השתתפות בסמינר להחזרה בתשובה, אבל למען האמת זהו פער שמוטבע בכל תהליך חזרה בתשובה. אני מכירה הרבה בעלי תשובה עם סיפורים בסגנון אחר שגם חוו על בשרם את הפער הבלתי נסבל הזה. אשתף אותך בסיפור לדוגמא של חבר של בעלי, בעל תשובה ותיק, שחווה את הפער הזה גם בלי סמינר ובכל זאת, גם הוא "קיבל" חלון ראווה משלו. מעשה שהיה כך היה: הבחור היה צעיר ישראלי, בוגר יחידה מובחרת – 669, שטייל אחרי הצבא באוסטרליה ויום שישי אחד התגלגל לאזור שהיה בו שליח חב"ד בסידני. השליח מיד הזמין אותו לסעודת ליל שבת אצלו בבית, והחבר הסכים והגיע. הוא מספר שברגע שהוא נכנס אליהם הביתה, השולחן היה ערוך יפה, מפה לבנה, כלים נאים, ריח טוב של אוכל ביתי, אווירה טובה וחגיגית, אישה מטופחת מתייחסת ברוך ובנעימות לילדים שלבושים כל כך יפה ליד השולחן… ברגע הזה, החבר הזה מספר שהוא שמע את עצמו אומר לעצמו בלב: "בדיוק כזה אני רוצה!" בלי אפילו להבין את משמעות הדברים, בלי לקלוט איזה שינוי הוא נדרש לעשות בחייו. התמונה המשפחתית הזו בעטיפה היפה שלה קנתה אותו ברגע והיתה למעשה הפרוזדור הפתוח שלו לעבר המוכנות לשמוע על חיי תורה ומצוות. אני מקווה שברור לך היטב שלפני כן, לא היה על מה לדבר, ולא היה עם מי לדבר שמץ של דיבור שקשור לקב"ה ולתורתו.

למה אני מספרת לך את הסיפור הזה? ובכלל למה צריך את ההקדמה הנוכחית שעוסקת בפער הבלתי נסבל שבין "יהדות בחלונות ראווה" מול "יהדות אמתית חיה ובועטת"?

קודם כל מפני שאני רוצה שתדעי שאת מזהה פער אמתי, ולתת לגיטימציה למה שאת מרגישה. הפער הזה הוא מוכרח המציאות. כתבת במשפט מכאיב: "היהדות היפה שמכרו לי – היא יהדות של שיווק. חלון ראווה בלבד. בואי ותכירי את האמת המכאיבה…" אני רוצה לנרמל עבורך את החוויה המתסכלת הזו ולספר לך שגדולי עולם גילו לנו שככה נראה כל תהליך תשובה. אין מנוס מלחוות את הפער הזה. בהתחלה כשהקב"ה נגלה לו לאדם הפרטי, האור והיופי, ההוד והרוממות הם עצומים. במושגים בני זמננו אפשר לומר שזו אסטרטגיה של שיווק. זוכרת את השיר? "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת…" אז בדיוק בדימוי הזה משתמשים חכמים כדי לתאר את ההליכה יד ביד בצעדים הראשונים שהולך אתנו הקב"ה כשאנו מתוודעים אליו לראשונה. בשלב הזה האור הראשוני שאנחנו חווים הוא שעוזר לנו לקום ולהתחיל ללכת בדרך חדשה. אלא מה? בשלב מתקדם של הדרך הקב"ה כמו מעמעם את האורות, משחרר את התמיכה ושואל אותנו – האם אנחנו מוכנים לעשות כמה צעדים גם בכוחות עצמנו? האם למרות הכל אנו מוכנים להמשיך וללכת אתו יתברך?

אני חייבת להיות כנה ולומר לך שיש לי הרבה ביקורת על דרך העבודה של הסמינרים האלה ועל שגיאות מובנות (מלשון מבנה) שהם מוכרים בחוסר שימת לב לבעלי תשובה בנראות של חיי תורה ומצוות מבחוץ, ואף על פי כן, אני אסירת תודה לנצח נצחים לכל מי שהצליח לגרום לי לכפוף את קומתי במשך כמה ימים אי יש בגבעת וושינגטון באיזה סמינר ערכים מלפני מיליון שנה, בפני פלא הבריאה הזה שנקרא תורת ישראל. שוב, אני מודעת לזה שמכרו לי שם את התורה וחיי המצוות ארוזים בתוך תמונת קטלוג שטחית ומנצנצת ואני הלכתי שבי אחרי התמונה הזו, וטוב שכך. אם מיד בהתחלה היו מגלים לי את כל המורכבות והאתגרים שנמצאים בחצר האחורית של חיי התורה והמצוות אני חוששת שלא הייתי מרשה לעצמי ללכת שבי. לצערי, קומתי הזקופה והעלובה היתה כל כך גאה שלא הייתי מרשה לעצמי לכפוף אותה. כל בעל/ת תשובה יודעים שיש רגע של קבלת עול שבו מרגישים בכל ההוויה שהתורה היא משהו אדיר ונשגב ושרק בפניו אפשר להוריד את הראש ולהיכנע. לצערי, לרב אנחנו כל כך "מלאים" בעצמנו, ומודים בשקר הזה רק אם נפגשים במלאות של אמת שמראה לנו כמה למעשה אנחנו ריקים…

זה מביא אותי להקדמה נוספת, והכותרת שלה זה המושג "תשובה על תשובה". אינני יודעת אם את מכירה את המושג החסידי הזה, בכל אופן הוא מתאר תהליך תשובה שמגיע אחרי כמה שנים טובות עמוק בתוך התשובה שבו אדם מגלה שהקטין / שצמצם / שרידד / שעיוות (תוסיפי אופציות לפעלים כהבנתך) את האופן שבו תפס את הקב"ה ואת תורתו בתחילת הדרך. הגילוי הזה אמור לעורר את האדם לחזור בתשובה על האופן שבו הוא חזר בתשובה, ולכן צריך לעשות תשובה על תשובה. ייתכן שהיהדות שמכרו לי או לך בסמינר כזה או אחר היתה מתאימה לאדם שהיית לפני 20 שנה וכעת המסגרת החיצונית (זה תמיד העניין החיצוני ולא המהות, עוד ארחיב על זה) גורמת לך להרגיש חנוטה וחנוקה בתוכה. אם כך, זה הזמן להרחיב אותה לעומקים חדשים ולהרחיב את גבולות הקדושה. אפשר להסביר את זה בתור שלב התפתחותי, אפשר לתאר את זה כמו שכבה של גלד חיצוני שיבש או אם נמשיך בתאור החסידי – זהו לבוש תודעתי בלוי שהגיע הזמן להשיל אותו לטובת לבוש חי, רענן ורלוונטי יותר למי שאת היום.

עכשיו אפשר לחבר את שתי ההקדמות. אמנם בתחילת הדרך תפיסת התורה והמצוות במתכונתה המוגבלת והמצומצמת הכרחית לבעל תשובה, מפני שביחס למצבו המוגבל תודעתית זו כנראה הדרך האופטימלית עבורו שדרכה הוא יכול להיכנס אל עולם התורה. בהמשך הוא חווה את הפער בין התפיסה הראשונית המגושמת והמוגבלת שהיתה מנת חלקו לבין החיים האמתיים בתוך העולם הזה, ואז הוא נדרש לחזור בתשובה על המגושמות הזו. כך דרכה של תורה. אפשר לחוות את הפער המדובר ולהרגיש מרומה, ואפשר לחוות את הפער ולהרגיש שיש כאן הזמנה להתקדם שלב. האמת היא שתהליך זה הוא מנת חלקו של כל עובד השם ולא רק של בעל תשובה, כל מי שמוכן לזוז קדימה ממקומו אל עבר הלא ידוע בכל פעם מחדש ולהתקרב יותר אל השם יתברך, עשוי לחוות את הפער הזה. פשוט אצל בעל תשובה הדברים בולטים במיוחד.

עכשיו בואי נדבר קצת על מהות התורה והמצוות ביחס אל נושאים "חיצוניים" כמו מסגרת חברתית ומוסכמות חברתיות שבחלקן נשענות על המהות הפנימית של התורה אך לא בהכרח בהלימה מלאה עם התורה. אחרי שציינתי את הפער, אני שואלת איך עושים הפרדה בין יהדות חיה ונושמת כזו שאפשר לבחור בה כל בוקר מחדש ובין תפיסות עולם של יהדות מגוייסת שהיא תולדה של תהליכים חברתיים? האם אפשר בכלל לעשות הפרדה? איפה עובר הגבול בין המהות שלגודל הנשגבות שלה חזרנו בתשובה לבין הסוציולוגיה והפוליטיקה שהם תוצר לוואי שלה במקרה הטוב, אם בכלל? ואיך שאלות אילו קשורות להיותנו בעלות תשובה? אילו שאלות שאין לי עליהן תשובה בשבילך מהסיבה הפשוטה שאם השאלות רלוונטיות אלייך אז את זו שאמורה לתת את התשובה שמתאימה לך ולמכלול שמרכיב את חייך.

אשתף אותך שבתור בעלת תשובה גיליתי שיש לי פריבילגיה מיוחדת. בתוך התורה הכתובה והמסורה לנו בע"פ אני יכולה לשייט בין כל 70 הפנים הגלויות לי עד כה ולבנות מהן את התפיסה הייחודית שלי את מעמד האשה. מצד אחד אין לי מסורת מחייבת מבית אבאמא, ומצד שני אני רואה שמה שמציעה לי החברה החרדית כוללת בתוכה עיוותים. אני לא הולכת לתקן את כל העיוותים ביחס לנושא בחברה החרדית, זה קצת גדול על כתפיי הצנומות. מה שאני כן יכולה זה לבחור מתוך ההיצע העצום של 70 פנים שמציעה לי תורתנו הקדושה ומתוך המבחר הזה אני מגבשת לעצמי את תפיסת האשה היהודית. במילים פשוטות, אני בוחרת מה אני מחילה על עצמי ועל חינוך ילדיי ומה אני פוסלת. יש לי את החרות הזו בתוך עולם התורה ותודה עצומה לקב"ה שהפגיש אותי עם גדולי עולם שלא נבהלו מחשיבה עצמאית אלא כבדו וייקרו אותה. במקרה שלנו היתה לנו הזכות להתייעץ עם הרב וולבה זצ"ל ויבדל לחיים טובים וארוכים הרבי מאמשינוב שליט"א. נדהמתי לא פעם מרחבות ההשגה שלהם ומהעצות הכל כך מכילות ומלאות חרות הדעת שנתנו לנו כבעלי תשובה, ולי בפרט כאשה. לא יכולתי שלא לבטל את דעתי בפני גדלות כזו שראתה אותי ואת הצרכים שלי טוב יותר משיכולתי אני לראות, אולם, אני לא מסוגלת לבטל את דעתי בפני כל מיני מוסכמות חברתיות של החברה החרדית שאני לא מבינה בשביל מה אני צריכה אותן וכל שכן שאני אפילו לא מבינה את טיבן. אני רוצה לומר לך – אם הקב"ה גידל אותך וזיכה אותך להיות בעלת תשובה ויש לך רחבות אופקים וחירות מחשבתית שאי אפשר לכלוא אותם, אז כנראה שיש לזה תכלית, ואולי דווקא עם כוחות אילו לעבוד אותו יתברך. האם את מזדהה עם דבריי?

כתבת שאם רב האנשים חושבים שאין שוויון בין גברים לנשים זה מראה שאולי זו היהדות. היהדות לא טוענת לשוויון בין המינים. יש פעמים שהיא מפלה לטובה את האשה ומגינה עליה ועל זכויותיה. אני לא חושבת שהתורה חושבת במושגים של שוויון או מי שווה יותר. יש תחומים שתורה קובעת שהם חלים על איש ואשה ללא הבדל ויש תחומים שבהם התורה עושה הפרדה. "מעמד" האשה זה בכלל מושג מתוך שיח לא יהודי שהתנועה הפמיניסטית חינכה אותנו לחשוב במושגים הלא יהודיים שלה. היהדות מדגישה את האיכויות הייחודיות של האיש והאשה כשני נבראים נבדלים באופן מובהק. הגדולה של היהדות היא שהיא מציעה מודל של ברית. בתוך הברית הזו התורה דאגה שדבר ראשון אשה תהיה מופקעת מהחפצה כפי שלצערנו היה נפוץ בעולם העתיק ורווח מאד בימינו אנו, (שימי לב לקדימות שאשה מקבלת), ורק לאחר מכן, הזמינה את האיש והאישה לקיים ביניהם חיים שיש בהם שותפות ודיאלוג. יש פעמים שהאיש מוביל ומנהיג ויש פעמים שהאשה היא המובילה והמנהיגה, אשת חיל עטרת בעלה. כשאשה היא אשת חיל אז היא ממש כתר על הראש של בעלה. כך גם בדיוק נאמר על מציאות החיים בגן עדן שעליה אומרים חז"ל שצדיקים יושבים ועטרות לראשם והכוונה היא לנשותיהם. איש ואשה הם כמו תורה ותפילה אומר רבי נחמן מברסלב. אפשר בכלל לומר מה חשוב יותר? התשובה לשאלה "מי בראש?" נקבעת לפי המעשים של כל אחד מהם. במודל הזה להבנתי יש לכל אחד הזדמנות שהיא זכות וחובה גם יחד להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלו. זו ייחודיות שהצד השני נזקק לה כדי למלא את הייעוד השלם פה בעולם הזה ברמה הקיומית של להביא ילדים לעולם. אגב, גם בהקשרים רוחניים יותר יש שוויון הזדמנויות – ישנה אמירה שקראתי בעצמי (נדמה לי שמופיעה בשער של תנא דבי אליהו) שאומרת שרוח הקודש יכולה לשרות הן על איש והן על אשה…

מה שאת חווה כמעמד האשה בחברה החרדית ושגורם לך לתהות האם בחרת נכון הוא תולדה של תפיסת עולם שרווחת בציבור החרדי והיא ערבוב של תפיסת התורה את מעמדה של האשה אולם היא מגוייסת ונמצאת בשרות החברה במובן הסוציולוגי של המילה. זו תפיסה שנועדה לשרת את צורכי החברה כחברה ולא כפרטים מובחנים בחברה. לכן על הרקע הזה תמיד תהיינה צרימות ותמיד יהיו עיוותים. החובה לעשות התאמות בין גבולות הגזרה העקרוניים שתוחמת עבורנו התורה לבין מימושם בפועל היא עלינו. הצרימות האלה אינן מעידות על המהות! בהקשר זה אומר שסמינרים לבנות הם מוסד חברתי שהמשנה החינוכית שלו היא בין השאר גם חברתית. אם תתבונני בפסוקים שמצווים על האיש שנושא אשה לקיים את חובתו כלפי אשתו את תראי שאחת מהן היא לפרנס אותה. האיש גם מצהיר את זה בעת החופה קבל עם ועדה ויש גם רב מקדש ושני עדים כשרים שחותמים על ההצהרה הזו. עד כאן תורה הורתה לנו את דברה. מה בתכל'ס? בתכל'ס צעירה חרדית שבחרה להיות אשה של איש שיושב ולומד תורה כעיסוק מרכזי (אשרי חלקו), מתגייסת לעזרתו ולוקחת על עצמה את האחריות לפרנסתם. הסוויץ' הזה הוא עניין חברתי. את מבינה כמה מגוחך בסיטואציה הזו לחשוב שאשה היא פחותת ערך מהאיש? המטרה היא הקמת בית יהודי (זו מהות) באופן שיאפשר קיום לשכבה רחבה של לומדי תורה (זה שילוב של מהות וצורך של החברה) ולצורך העניין לפי תפיסה זו אשה היא האמצעי לאפשר את מימושה של מטרה זו (חברה נטו). זה דבר שנולד כתוצאה מתהליך חברתי של חורבן יהדות אירופה ושמכל מיני סיבות גם יהדות המזרח קיבלה על עצמה באופן חלקי. את בוודאי מבינה שכאופציה חליפית יכולנו כחברה לאמץ את המודל של יששכר וזבולון שבו כולנו היינו מחוייבים לתמוך כלכלית בלומדי תורה ותלמידת סמינר היתה שומעת מבוקר ועד ערב דברים אחרים… אולי היו משמיעים לה שתפקידה הוא פיתוח אישיותה כעובדת השם שאמונה גם על חינוך ילדיה ולא פרנסת הבית ושרות הבעל וכיוב'. ובכלל הרי כולנו יודעות ש"מעמד האשה" משתנה מתת קבוצה לתת קבוצה בתוך החברה החרדית ומכאן שיש מרחב תפיסתי רחב ומגוון לנוע בתוכו. רק בשביל ההומור שבעניין אספר לך על חבר של בעלי שהוא חסיד אמשינוב שהתחנך במוסדות של גור. כשהוא הגיע לפני חופתו לקבל את ברכתו של הרבי מאמשינוב הוא נמנע מלומר את שמה ואמר כל הזמן "היא…" הרבי שליט"א לא חשב שזה יחס ראוי לאשה העתידית ולכן עיכב אותו אצלו לשיחה שלמה עד שבסופה הוא גרם לו לומר את שמה הפרטי ולימד אותו ש"היא" היא בן אדם ויש לה שם ויש להתייחס אליה באופן שמייקר אותה ולא כמו שחשב בהתחלה, ודי לחכימא.

אני מזמינה אותך לעצב לעצמך את התפיסה התורנית שלך את נושא מעמד האשה. כשאת תעצבי את התפיסה שלך בעניין את בוודאי תנקי ממנה את כל אותם סממנים שנתפסים בעינייך כפונדומנטליסטיות איסלמית (תקראי את המשפט האחרון בחיוך). את עשויה לגלות שהתורה היא החברה הכי טובה שלך, ולהתאהב בה מחדש.

יש דברים מהותיים שהתורה מכריזה עליהם ואיתם אי אפשר להתווכח. ניקח לדוגמא את העובדה שאשה פסולה לעדות. למה? – ככה. אפשר לתת כל מיני טעמים והסברים שמתיישבים על הלב (או כאלה שממש לא), אבל זה לא ישנה את הקביעה התורנית שכל אשה פסולה לעדות. יש נשים שזה מקומם אותן ונותן להן הרגשת נחיתות אבל מול הקביעה האלוקית הזו צריך מה שנקרא הכנעה מתוקה. האמת שזה לא כל כך קשה מפני שבאותה נשימה תורה מעידה עלינו הנשים שאנו נאמנות יחידות ולא זקוקות להוכחות נוספות בדינים שמשמעותן כרת. זה מה שכל כך מדהים בתורה האלוקית שלנו. התורה נושאת הפכים והאדם שנברא בצלם גם הוא נושא הפכים. את המורכבות הזו התורה לא מטשטשת אלא מניחה על השולחן ומבקשת שנחיה את זה. ברוך השם שלתורה אין תשובה בשחור לבן למעמד האשה.

דוגמא טובה שיש לי לתת לך על זה שמעמד האשה לא נכתב בצבעי שחור לבן מגיע דווקא מהאשה המיוחדת הגב' שרה שנירר ז"ל. האם ידעת שהיתה ממשפחה חסידית, היתה צמאה לידיעות התורה ולצד אהבתה ובקיאותה במפרשי התורה השונים הרחיבה את דעתה בתחומי חול באוניברסיטה המקומית? הרבנים הגדולים שתמכו בה ידעו זאת והבינו שהחזון שלה נצרך מאד לבנות ישראל. אני לא חושבת ששרה שנירר עליה השלום יכולה היתה להיות מי שהיא ולתרום את התרומה שלה לעולם היהודי בלי שהיא בעצמה תלמד תורה. היגיון פשוט, לא?

ואם כבר דיברתי על לימוד תורה של נשים, אני שמחה לומר לך ככל שהתקדמתי בתשובה גיליתי כמה מקום וחשיבות יש ללימוד תורה של נשים וכמה לפעמים יש פערים בין הדעות השונות בתוך עולם התורה. חז"ל גורסים שלימוד תורה לבנות הוא תפלות. יש מפרשים שאומרים שחז"ל התכוונו ללימוד גמרא שהוא לימוד תורה ספציפי. לא ייתכן שכל לימוד תורה לבנות הוא תפלות אחרת לא היה קיום לעם היהודי בלי נשים שיודעות דיני טהרה, שבת ויום טוב, כשרות המאכלים ועוד ועוד. למה הם התנגדו ללימוד גמרא לנשים? יש שראו בזה לימוד מיותר לאשה שהרי ממילא אנו לא פוסקות הלכה (ברוך השם!!!). יש שראו בלימוד גמרא לימוד גברי ואנליטי שאינו מתאים לכלי החשיבה של האשה משום שהתפיסה הנשית היא יותר סינתזה מאשר אנליזה. לעומת זאת, הרבי מלובביטש לא רק שלא התנגד ללימוד גמרא לנשים אלא אף תמך. לי באופן אישי זכורים כמה סיפורים מנשים של גדולי ישראל שלמדו תורה בהתמדה ואפילו חידשו חידושים. זה נשאר כמובן בחיק המשפחה אבל זה היה לימוד בעל חשיבות. יש תיאורים מרגשים על האדמו"ר מפיאסצנא הי"ד (מחבר הספרים "חובת התלמידים", "הכשרת האברכים" ו"אש קודש") ועל אשתו שהיתה שותפה שלו לתהליך של הכתיבה וההוצאה לאור. גם הרב סולובייצ'יק זצ"ל תיאר את תרומתה הייחודית של אשתו להגות שלו וביכה את מותה במילים שהביעו את החיסרון שחש כשכבר לא היתה לו היכולת להיעזר בתבונת הלב הרגיש שלה כשכתב את הרעיונות שלו בספריו. יש דיבור מפורסם של הבעש"ט שאמר לאחר מות אשתו הראשונה שאם היה בנמצא אשת נעורים היה יכול לפעול יותר, אבל משנפטרה והלכה אל עולמה אבדו לו יכולות מסוימות יש כמובן גם עדויות לשותפות בתורה של גדולי ישראל ונשותיהם מתקופות קדומות יותר בהיסטוריה. לצערי אינני זוכרת כרגע עוד שמות ספציפיים.

אני מרשה לעצמי לעצור כאן ולשלוח לך את התשובה החלקית הזו כמות שהיא למרות שבפירוש לא סיימתי להתייחס לכל מה שהעלית. בהבהרה שלך ציינת בעצמך שאת רואה קשר בין הקושי בתפיסה של הנושא ובין המצב המשפחתי המיוחד שלך. בהתאם לבקשתך, החלטתי בשלב ראשוני לא לפתוח את הנושא הרגשי. כתבתי לך בכנות ובלב פתוח וניסיתי לנהל איתך דיון על הדברים מלמעלה.

בהערכה ובברכה,

שירה ק.