שואלת יקרה

אני קוראת את השאלה שלך, מנסה להתחבר ולהבין אבל מרגישה שהייתי רוצה שאחרי קריאת השאלה תוכלי לקחת איתך את הדברים ולחזור איתם אל המטפלת שלך, שתוכלו לעבד ביחד את הדברים שהיה לך מתאים וקל יותר לשאול בצורה אנונימית מאשר לדבר אותם איתה באופן ישיר.

זה מובן מאליו שזה כך מאחר וההרגשות שלך נוגעות בלב ליבו של הקשר בינך לבין המטפלת.

של מי המקום בטיפול ? שלך? של ההורים שלך? ואיך מתמרנים בין העובדה שהטיפול הוא שלך, ויש לך גם הורים וגם להם יש סוג של קשר עם המטפלת.

שאלתי את עצמי מה קורה בפגישות שבין המטפלת לבינם. לשם מה הן נועדו? האם נעשתה עבודה בהקשר של גבולות השיח בין המטפלת לבין ההורים. מה את רוצה שהיא תשמע או תגיד? ומה לא?

מה שאת מתארת הוא סוגייה מאוד שכיחה בטיפול במתבגרים. הם כבר לא ילדים (שאז הדרכת ההורים היא חלק אינטגרלי מהטיפול) והם גם לא מבוגרים (שאז ההורים לא חלק ממשי מהטיפול, בדרך כלל). מתבגרים הם בין לבין. אולם, מנסיוני יש למתבגרים צורך גדול לבסס את המרחב שלהם בכלל ובטיפול בפרט תוך שמירה על מרחק/ מרחב מותאם עם ומההורים.

דבר נוסף שאני חושבת עליו כשאת מתארת את הטיפול שלך הוא שבשנתיים האחרונות, המטפלת ואת עסוקות במרחב שיאפשר לך להביא לידי ביטוי את מי שאת ואת מה שאת כדי שתוכלי להיות עם הדברים בנוכחותה של המטפלת, ביחד.

אולם, ישנה זירה שנראה לי אם הבנתי נכון, שבה מתרחשים כל מיני דינמיקות, עדינות, נסתרות, והן נוגעות ישירות בקשר ביניכן, במה היא כן עבורך ובמה היא לא.

שם ישנן מחשבות שאולי קשה לך ולא נעים להגיד אותן באופן ישיר, כמו, האם היא בכלל יכולה להבין אותך? איך זה בשבילך, בחורת סמינר חרדית להיות בטיפול אצל מטפלת שהיא לא ממש חרדית. האם היא נאמנה לך? להורים? מה היא תחשוב על התכנים שאת מביאה? האם התכנים שלך הם משהו ששוה (ברור ששווה!) להקשיב להם? האם יש לך מקום בלב שלה בין כל שאר הדברים הכאילו "כבדים יותר" שהיא שומעת?

האם אכפת לה ממה שמעסיק אותך גם אם אלה לא דברים מאוד עמוקים, לכאורה?

כל העניינים האלה לדעתי יפתחו לך את הדלת להרגיש שהטיפול משמעותי.

מנסיוני, צריך הרבה אומץ כדי להצליח לדבר על מה שקורה ביניכן. זה לפעמים לא נעים, או מרגיש לא שייך וכו' אבל, כך הטיפול ייעשה יותר ויותר שלך.

והאמיני לי, כל המחשבות שלך משמעותיות, מאוד. הן מספרות על עולם פנימי עשיר, שישנו, ומחכה להישמע, לקבל מקום, להיות מואר.

החשש שלך הוא חשש מאוד מוכר מלהיכנס עמוק ומחובר יותר לטיפול.

זוהי מסוכה הניצבת בפני כל מטופל, בדרכים שונות וחשוב וכדאי להתמודד איתה.

לעיתים רבות אנשים נוטים לחשוב שטיפול הוא מקום נעים, שכיף להיות בו.

האמת הרבה פעמים מאוד שונה. ישנן בתוכינו כל כך הרבה מחשבות מביישות, לא נעימות, מביכות שממש לא קל לנו לשתף אותן בטיפול.

יש בתוכנו דחפים, רגשות שלנו קשה לדבר אותם עם עצמינו, קל וחומר עם משהו אחר.

יש בתוכנו כאב שלעיתים כואב או משפיל לספר אותו.

לפעמים, מאוד לא קל להיות בטיפול!

טיפול נוגע לנו בכל המקומות שבאופן טבעי אנחנו גם כן רוצים וגם לא רוצים לגעת בהם.

לגבי החברות, אך טבעי הוא שאת מפחדת שהן תדענה מכך שאת בטיפול. ובכל זאת, אני ממליצה לך לדבר על כך בטיפול שלך. יש מקום להבין עוד קצת ממה הפחד, לדוגמה, מה יקרה אם, רק נניח, משהי תדע, מה תהיינה ההשלכות של הידיעה הזו עלייך. אני חושבת שלהבין יותר את הדברים האלה יוכל לספר לך יותר על עצמך.

ישנן כל מיני דרכים להגדיר מהן המטרות של הטיפול וכיצד הוא מסייע.

אני מאמינה, שהתהליך של הכנות, של המוכנות והאומץ לדבר על הדברים שמעסיקים אותנו, עוזר לנו לגדול, להתפתח, להיות יותר מי ומה שאנחנו, להיות יותר מחוברים לעצמינו, לנשמה שלנו ולאלוקים.

מאחלת לך טוב.

בהצלחה!

בתיה

[email protected]