שואלת יקרה, יחידה ומיוחדת,

את מיוחדת במסע החיים שלך.

את יחידה לפני בורא עולם שחושב ומחשב מהם הנתונים המדוייקים להשלמת מסע חייך.

בשורות הספורות שכתבת אני חשה את הנאמנות שלך כלפי עצמך. מרגישה את הרצון שלך לחיות במלוא מובן המילה- חיים שיש בהם, חיים של קרבה לאמת והטוב.

את מספרת ש"יש לנו ילדים מקסימים" איזו ברכה לא מובנת מאליה!

בואי נקח רגע ביחד להודות על קיומם. אמנם נדמה שאנחנו מגדלים ילדים. אבל האמת היא, שילדים מגדלים אותנו לפחות באותה מידה. לחיים כפי שהם יש כח הצמחה אדיר. דמייני את חייך כקרקע המיועדת לשתילת יבול. הפעולה הראשונה הנדרשת לקליטת זרעים היא החרישה. אלו הם חיבוטי הנפש, אי הוודאות, המחסומים שאנו נתקלים בהם סופגים מכה ומבינים שהדרך פונה כעת לכיוון קצת שונה. זוהי התפתחות של צמיחה. משברים הם הטרקטור שהופך את אדמת החוויה במטרה שנזרע במרווחים שהם יוצרים. את זורעת בדמעה, וברינה גם תקצורי.

בהסתכלות זו, ברשותך אמשיך להתבונן במהות שאלתך.

נדמה שאת קרועה בין עולמות: הבית, הילדים, החלום לזוגיות, ואהבת השם. הפערים הללו מהווים מקור לתסכול, והגיוני מאד שגם לכעס. אני קוראת שוב ושוב את שאלתך, ומהדהדת הצעקה: "במצב הבלתי אפשרי הזה, מה השם רוצה ממני?!"

הרמח"ל בספרו המבהיר "דרך השם" מסביר שבאנו לכאן כדי לעשות עבודה בתקופת החיים הקצרה שלאחריה ננוח בעונג נצחי. זו מטרת הבריאה, ולא יתכן שינתן לנו תפקיד בלתי אפשרי.

לכן מתוך הגדרה מחדש של תפקידך באופן שתוכלי ליישם, תהיה לך בע"ה בהירות, כח, ושמחה של מימוש עצמי.

1. להתמלא ממשמעות

בשורותיך הספורות, ביטאת ממה שיקר לך: ילדים בטוחים ומעוגנים, אהבת השם, בית חמים.

שימי לב: אלו דברים שחשובים לך, אישית. לא למען אחרים, לא רק למען הילדים. לפני שאת מפנה את המאמץ החוצה, עשי את אותם הדברים כי את חושקת בהם.

למשל, אם את משחקת עם הילדים זה לא רק בשבילם, אלא ראשית- כי את רוצה בית עם אווירה שנעים לך בו.

כשאת עוסקת בעבודות בית, אל תעשי אותם רק בשביל בעלך ובשביל לסמן V על המטלה. הכניסי משמעות שחשובה לך. למשל: "אני נהנית מריח של כביסה נקיה, אני יוצרת את הקן החמים שלנו. אני יוצרת סדר חיצוני שמשפיע על הפנימי"

אינני יודעת מה עוד מענין וממלא אותך. קריאה בספר? לשמוע שיעור תורה? אמנות כלשהי? כוס קפה? – הקפידי להזין במזון חיובי ומשביע את הפיקדון הראשון שניתן לך: גופך ונפשך.

באופן כזה, גם אם יש תלונות/חוסר חיבור/אנרגיות שליליות (דבר שכל אשה חווה, אגב)- את בלתי תלויה. את ממלאת את עצמך במטענים חיוביים.

האוצר שתתני לילדים זו אמא היונקת ומעניקה את הטוב שבעולמה.

2. כבוד ואמון

אולי זה נושא שעולה בטיפול הזוגי, אך הוא קריטי בעיני ולכן אדגיש אותו.

ישנם זוגות לא מעטים שחיים באושר ביחד למרות פער דתי. למרות כאב האכזבה ותחושת בגידה ("לא לזה התכוונתי כשהתחתנו!")

זה אפשרי.

זה אפשרי כל עוד יש כבוד. את לא יכולה לדרוש ממנו לכבד אותך. אבל את יכולה להיות אשה שראויה לכבוד.

"איזהו מכובד? המכבד את הבריות"

לכן, אל תנסי לעצור אותו מהחיפוש האישי שלו. תסכול שכזה יגרום (כפי שאת חווה) לרגשות שליליים לשני הכיוונים והגדלת הפער.

במקום זאת, התמקדי בתפקיד: להאמין שהוא עושה דרך.

להתחזק בקשר שלך עם בורא עולם שמאמין בו, ומאמין בך.

בהתמקדות בחלק הזה של תפקידך, את עשויה למצוא את העונג שבאתגר הזה: להשלים את חצי נשמתך בכך שאת משלימה עם מסע חייו, שסופם לא נודע עדיין.

את חיה עם אדם מאמין. וזו את.

סוף הכבוד ההדדי לבוא, אם תחזיקי באמון ותפעלי משם.

על מנת להקל עלייך, קחי דקה לעצום עינייך ולראות בדמיונך את הדיבור הנינוח והמכבד ביניכם. ראי איך את משוחחת בהכלה ונינוחות, מתוך תחושת עוגן חיובי. את רואה מעבר לקושי שלו את הנשמה המבקשת להאיר.

תרגלי את הדמיון הזה כמה פעמים ביום, ואני משערת שתופתעי מכח המחשבה.

כשאת תעבדי על יכולת האמון והכבוד, את תרוויחי ראשונה באישיותך המתפתחת ואל לך לצפות לשינויים אחרים. אך אינני מתאפקת מלהזכיר לך שיש סגוליות של "כמים הפנים לפנים" ולא אתפלא אם החיוביות תחזור ותאיר לך.

3. מכנה משותף

ילדים יכולים לצמוח ולהתפתח נפלא גם בבית שבו יש פער דתי בין ההורים. יתכן שיהיה לכם קול אחד, למרות שהוא אינו אחיד.

אני מציעה שברגע של חסד ורוך, תציפי ערכים שהם בעצם משותפים לכם: רווחת הילדים, כללים ששניכם רוצים בבית, אוירה חיובית.

מציאות של הבדלים בין ההורים הינה תקינה ואינה שוללת חזית אחידה ובריאה.

לפירוט נפלא בנושא, תוכלי לקרוא בתשובה הזו:

https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%90%D7%A9%D7%AA%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%A0%D7%AA%D7%94-%D7%9C%D7%99/

3. עונג רוחני

ילדים בתכונותיהם הטהורות והגולמיות, נמשכים לעונג באופן גלוי ומוצהר. האמת היא, שכולנו מנוהלים על ידי עונג אבל הוא הופך למופשט יותר: הנאה חברתית (מחמאות, כבוד), נפשית (סיפוק, ביטחון). לכן התפקיד שלך הוא להמתיק לעצמך- ולהם את קיום המצוות והשלווה שבאמונה.

אני לא יודעת מדוע בעלך שינה כיוון, וזה לא נושא התשובה כאן. אבל ברור שמזון לנשמה הוא תורה ומצוות, ובלעדיהם לא יתכן סיפוק אמיתי ונצחי לחיים הזמניים הללו. אחת הסיבות הנפוצות לשינוי כיוון, הוא מתוך טעם לוואי מר לשמירת הדת. ייתכן שהוא בז לקדושה כי הוא לא מצא עדיין את הדרך להנות ממנה, אך בו זמנית אינו מסוגל להתנתק לגמרי כי נשמתו צמאה.

ילדים קולטים מה טוב באמת. כשאת תהיי מעוגנת וגדושה בטוב אמיתי, זה מדבר בעד עצמו וגולש אליהם.

לכן הכנסי לתפקיד: להשקיע ולפתח הנאה וחיבור חיובי לערכים שבהם את מאמינה, לא מפחד שמישהו יגזול להם, אלא מתוך ביטחון שטעם החיים הרוחניים יהיה ערב להם. חיים של תורה ומצוות הם חיים עשירים! גלי את האוצרות, השתעשעי בהם. כדי להרגיש זאת ממש, ה' נתן לנו מתנה: את החושים שדרכם תוכלי להכניס ולהשרות עונג. בבסיס יש את השמחה על עצם החיים. זה מתבטא במשחק איתם, לשיר ולצחוק באופן כללי. אך ניתן גם לרתום את החושים במיקוד על הנאה מהמצוות, למשל מוזיקה תוך כדי הכנות לשבת וחג, ריקוד של שמחה בתורה שקיבלנו (סתם באמצע השבוע…), רשימה על המקרר של "תודה ה' על…", שולחן שבת עם אלמנט מפרשת השבוע (למשל: לגזור תו נגינה גדול מנייר צבעוני ולהניחו על המפה, ומי יפצח את הקשר לפרשה? – "שירת האזינו"), עוגה מיוחדת לכבוד ראש חודש/סיום חומש/שבת מברכים/ וכל תרוץ שרק אפשר, והיד נטויה כדמיון והרוח השורה עלייך.

עשי זאת בחכמה, בזמנים ובמינונים שיהיו רצויים ולא ירגיזו את בעלך.

זוהי "תורת אמך" ויהי רצון שתהיה מתוקה בפיך. וממך- לילדים וללב בעלך, שגם לו יש מקום של ילד קטן המשתוקק למתיקות הרוחנית.

כדי להתמלא ולקבל השראה ורעיונות, אני מציעה לך להקשיב לשיעורי תורה בתחומים שמעניינים אותך. אשמח להציע אם תרצי ותפני אלי או לצוות 'אקשיבה'.

את לא לבד, אשה יקרה ואמיצה. את מחוברת בחוליות השרשרת לכח הנשי של אם- שורש האמון והאמונה בטוב שיצמח.

ואני איתך, בתפילה לשנה של "קרבת אלוקים לי טוב", במתיקות רבה.

שפרה

[email protected]