מאת:

התפרסם בתאריך:

06/08/2017

אשתי השתנתה לי

שאלה מקטגוריה:

שלום.

מאוד שמחתי לראות את האתר שלכם. זה צורך השעה.

השאלה שלי היא כזו.

אשתי גדלה בבית סגור וחסידי מאד והתחתנה בתור צדיקה. לאחר כמה שנים נפקחו עיניה והחליטה שלא מתאים לה. מלבד זאת היא חוותה בשנים האלה כמה אכזבות מהסביבה בעבודה שלה והחליטה שהפתרון יהיה שנכניס אינטרנט הביתה וזה יעזור לה להתגבר על החיים הקשים.  שאלתי רב מוכר מאוד שמכיר אותנו ואמר להכניס בהגבלות מסויימות ובתנאי שאני לא אסתכל בזה כלל וכלל. וכך היה. הילדים שלי היו אז בני 8 ו 10. כיום עברו כמה שנים הילדים גדלו וקלטו שלאמא יש אינטרנט כמעט פתוח לגמרי. הבן שלי בא אלי בשיא הרצינות ואמר לי אמא רואה סרטים של חילונים תגרש אותה…
בינתיים היא גם קנתה אייפון גדול ובולט. בני בן ה8 אומר לי כל הזמן שכשיהיה גדול יקנה לעצמו טלפון כמו של אמא ובלי סינון בכלל וגם בני השני שואף לזה בכל ליבו. עד היום התמודדתי עם זה בכך שאמרתי להם אמא זה אמא ואנחנו יכולים להיות יותר טובים ממנה ובכלל יש לה סינון. כמובן שכולנו יודעים שהכל חרטה ברטה.
עוד דבר אנו גרים במושב חרדי. מאוד. אשתי מרגישה שהמקום חונק אותה ורוצה לעבור לישוב פחות שמרני.או לעיר מעורבת. אני מתנגד כמובן. כל עוד שהנושאים האלה לא עולים לדיון אנחנו חיים ממש בכיף והלואי על כולם שלום בית כמו שלנו. כמובן שיש הרבה דברים שהתייאשתי מהם ואני כבר לא מעיר לה כמו חצאיות גבוליות מהצד הלא נכון של הגבול. אכילת כשרות הרבנות. הבנתם את הרעיון של היראת שמים האפסית.
אבל מה שמפריע לי זה מה אני אומר לילדים. הם גדולים וחכמים ויודעים שאמא כל היום יושבת על אינטרנט לא מסונן.
תודה

תשובה:

שלום לך שואל יקר, "הלוואי על כולם שלום בית כמו שלנו"… אני לא מכיר הרבה זוגות שיכולים לומר משפט כזה. אנו נוטים להתרגל בקלות לחלקים הטובים שבחיינו, מקבלים אותם כמובנים מאליהם ופונים להתמקד בחלקים הבעייתיים יותר. כמה יפה לראות שאתה לא שייך לאותם שעליהם נאמר " אין בעל הנס מכיר בניסו" אלא שאתה מעריך את מה שזכית לו. בדרך כלל אני משתדל להשיב לשאלה שנשאלה, אבל פה אחרוג ממנהגי. אתה שואל "מה אני אומר לילדים?", אך אני רוצה להשיב לשאלה אחרת "מה אני אומר לעצמי?". אין לי ספק שתשובה טובה כלפי עצמך צופנת בחובה במידה רבה גם את הפתרון לשאלה לגבי הילדים. באת לפני שנים רבות בברית הנישואין, ואני משתמש בביטוי הזה בגלל המשמעות העמוקה של "ברית". ברית איננה נוצרת על רקע ריק. לאחר ששני צדדים מרגישים קשר עמוק ביניהם הם מבקשים לעגן את הקשר הזה בברית מחייבת, כאשר המחוייבות הזו מעניקה חוסן לשותפות ומסייעת לה לעמוד בפני קשיים המאיימים לערער את יציבותה. התחתנת עם אשה "צדיקה" כהגדרתך, ובנית תמונת עולם וחזון לגבי האופי של הבית אותו תקים. כעת התמונה הזו מתנפצת ושבריה מוטלים לרגליך. קשה מאד לאדם לוותר על התמונה שהייתה לו, וזו פרשה חדשה וקשה שצריכה לימוד והתנסות. אתה מדבר על שינו במישור הדתי, אבל יש אנשים שחווים קשיים דומים בצורות אחרות: מראה חיצוני, תחומי עניין, דומיננטיות בזוגיות ועוד מאפיינים שעשויים להשתנות במהלך חיי הנישואין ולהותיר את אחד הצדדים כאוב, מאוכזב ומבולבל. האם תמיד אפשר להתגבר על ההבדלים שנוצרו במהלך השנים? בוודאי שלא. לכל אדם יש את המבנה הנפשי שלו שמושפע מתכונות אופי, מחינוך ומהסביבה, מבנה שמכתיב לו את גבולות הגזרה של הסובלנות שלו. אין פה שאלה של "נכון – לא נכון" אלא של "רוצה – לא רוצה", של "מסוגל – לא מסוגל". נחשפתי לאחרונה לתופעה של זוגות שאחד מבני הזוג חזר בתשובה ואילו השני לא. פעמים רבות זה נגמר בגירושין, אבל זוגות רבים מוצאים את הדרך להמשיך יחד למרות הניגודים הכמעט בלתי אפשריים. אשתך השתנתה. זו עובדה שמידת ההשפעה שלך עליה קטנה, ואל לך לצפות שתצליח לשנות אותה חזרה או לשכנע אותה "להיטיב את דרכיה". השאלה היא אם אתה יכול לקבל אותה גם כך, להעריך את הטוב שבה ולכבד את בחירתה גם כאשר היא איננה תואמת את עולם הערכים שלך? "לקבל" אין משמעותו "להסכים", ו"לכבד" אין משמעותו "לאשר". המשמעות שלהם היא להכיר בכך שרעייתך היא אדם שנברא בצלם אלוקים, ביכולת בחירה, ושחלק מיכולת הבחירה היא גם האפשרות לטעות. סבורני שחייך יהיו יפים יותר אם תצליח (משימה קשה מאד!) להתנהל בדרך של קבלת אשתך כפי שהיא, אך בעוד שלגביך מדובר ביתרון, הרי שלגבי ילדיך מדובר בצורך חיוני. אין מתכון בדוק לגידול ילדים בריאים בנפשם, אבל יש מרכיבים שההיגיון והניסיון חוברים יחד ומצביעים עליהם כעל פרמטרים משמעותיים. לא אטען שאין יתרון למצב בו ההורים חולקים השקפת עולם משותפת, אבל זהו איננו צורך אקוטי לקיומו של בית יציב ותומך ולגידול ילדים בריאים בנפשם. ישנם שני פרמטרים אחרים חשובים בהרבה: הבהירות והחזית האחידה. בהירות: כלל אצבע בחינוך אומר שדברים יהיו ברורים לילדים באותה מידה שהם ברורים להורים. כל הורה צריך לחוש ביטחון בזכותו ובחובתו להדריך את ילדיו בדרך שלו עצמו בצורה הברורה ביותר ללא חשש וללא מורא. כאשר ההורה משדר היסוס וחוסר ביטחון, הרי שהילדים, באנטנות הרגישות להפליא שלהם חשים בכך שמורה הדרך שלהם לא בטוח בדרכו, ומאבדים גם הם את הבטחון בדרכם. כמובן שיש דרך לומר דברים, לא כל דבר מתאים להאמר בכל מקום ובכל עת, אבל העיקרון הבסיסי הוא לא לפחד, לא להסס, אלא לשדר מסרים ברורים. מחקרים בלימוד שפות מראים שילד שהוריו מדברים אתו כל אחד בשפה אחרת, אך בצורה עקבית, ילמד את שתי השפות היטב. מצד שני אם ההורים מחליפים את השפה בה הם משתמשים, יקח לילד הרבה יותר זמן ללמוד שפה כלשהיא וגם לאחר שהוא ירכוש שפה אחת או את שתיהם, זה לא יהיה ברמת שפת אם. חזית אחידה: גם כאשר שני ההורים אינם מדברים בקול אחד, הרי שצריכים להיות ביניהם כבוד הדדי גלוי לעין והסכמה במישור המעשי. ילד יכול להבין שהמסרים משני ההורים אינם זהים, אך סדק בין ההורים מאיים על היציבות של הילד, והוא עשוי גם להכנס לסדק הזה שביניכם, להעמיק אותו ולסכן את הקשר המיוחד שיש ביניכם. הציפיות מהילדים, כללי התנהגות בבית ומחוצה לו, סטנדרטים הלכתיים וחברתיים, כל אלה ואחרים צריכים להקבע במישור הפרקטי במשותף בינך לבין אשתך. ויש קשר בין שתי הנקודות הללו. אם אתה נוטה לראות בחילוקי דעות בינך לבן אשתך דבר נורא שמאיים על המשפחה, הרי שאתה עשוי לנסות להסתיר את חילוקי הדעות הללו ולהחליק אותם גם במחיר טשטוש העמדה האמיתית שלך. מצד שני, אם תתייחס אל חילוקי דעות ואל דרכי התנהגות שונות כאל עובדה קיימת ולגיטימית, לא תהיה לך סיבה לעמעם את עמדותיך, ותוכל ביתר קלות להציג עמדה ברורה מול ילדיך. כאן תאמר בצדק "קל להגיד… אבל איך עושים את זה? איך אני מגיב כאשר אשתי מסתובבת בלבוש לא מתאים או עם אייפון לא מסונן? איך אני מסביר את זה לילדים?" אין לי תשובת בית ספר עבורך, אבל כנראה שיש תשובות, כי יש לא מעט זוגות שמצליחים בכך. כמה כללי אצבע יורו לא לבקר את בת הזוג בפני הילדים, להדגיש בכל הזדמנות את המשותף והמאחד, לחזק את הקשר ביניכם כך שהילדים יפנימו שלא מדובר בהבדלים שאי אפשר לחיות אתם. כך גם לא תמיד חייבים לספק תשובה לכל תמיהה של הילדים, ומותר לילדים לראות שגם לאבא אין תמיד את כל התשובות ברמה התיאורטית. אני יכול להציע כמה עקרונות כאלה, אבל בסופו של יום אתה תצטרך לגבש לעצמך, מתוך התייעצות ומתוך ניסיון, את אופן ההתנהלות שלך. אם תחזקו את הקשר ביניכם הילדים ירוויחו גם שיעור עצום לחיים, איך לחיות כאשר אין הסכמה, איך אהבה ורעות יכולים להמשך גם כאשר הדרכים אינן זהות. אנשים נפלאים צומחים מבתים כאלה. הקבלה שלך את אשתך עשויה גם לתת לה את המרחב שהיא זקוקה לו וגם היא מצדה תהיה מוכנה לחפש את המשותף ואת הפשרה. אפילו אם היית אומר שהיחסים בינך לבים אשתך אינם מזהירים, עדיין היה מקום להתאמץ להשאר יחד למען הילדים כל זמן שלא הגיעו מים עד נפש, על אחת כמה וכמה כאשר אתה מדבר על זוגיות טובה ובריאה שחובה למצוא את הדרך להמשיך אותה בכבוד ובבריאות נפשית שלכם ושל ילדיכם. האם אני בטוח שהילדים יבחרו בדרכך ולא בדרך של אשתך? ממש לא. אבל מה האלטרנטיבה שלך? לחיות במלחמה? להתנהל מתוך ביקורת? חוששני שהנזק שייגרם לילדים מהתנהלות כזו עשוי להיות גדול בהרבה מאשר אם הם יבחרו שלא ללכת בדיוק בדרך שלך. ארשה לעצמי הערה פרקטית אחת, והיא שמעבר ליישוב מרוחק נראה לי כצעד בעייתי מאחר והוא מרחיק אותך מהסביבה הטבעית שלך. אני מאמין שאפשר יהיה למצוא מקום מגורים נייטרלי יותר שיכול לספק את צרכי שניכם. ואחתום במעין הפתיחה. זכית להקים משפחה ולחיות באהבה ושלום עם רעייתך ואשת בריתך. רוחות החיים מנשבות בדרככם ומסיטות אתכם מהדרך המתוכננת, אך אתה יושב ליד ההגה ומאחורה יושבים הילדים, וחובתך למצוא את הנתיב הנכון, את האיזון בין שימוש בדוושת הגז לבין דוושת הבלם, את המהירות ואת הכיוון הנכונים שיביאו אתכם לחוף מבטחים. לעיתים תיכשל באיזון הזה ותצטרך לחשב מסלול מחדש, אבל המגמה חשובה יותר מאשר סטייה מקומית זו או אחרת. התוצאה של הדרך המשותפת עשויה להתגלות כנכס יקר מפז עבור כולכם. בברכת הצלחה לכולכם, גרשון [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן