בס"ד

שלום וברכה, ותודה על שאלתך.

אתייחס בתחילה לשאלה ההגותית התיאורטית – " האם התורה נותנת את המקום לחופש הביטוי לעם ישראל מול הרבנים", ולאחר מכן למצב הספציפי והקונקרטי המדובר במכתבך.

ובכן, נתחיל משאלת "חופש הביטוי". השורות אלו נכתבות בעיצומו של מוצאי שבת פרשת קרח. הדי הפסוקים והמדרשים הנוקבים של הפרשה עדיין מורגשים היטב בלב. חוויית הלימוד של פרשת השבוע הזו – העוסקת כולה בנושא הסמכות והערעור עליה – הולידה בי השראה להביט על השאלה לא רק דרך הכלים המוכרים של ספרות ההלכה והמחשבה המאוחרת, אלא לחזור אל מרחבי התורה שבכתב. זו גם הזדמנות להתעלות מאווירת הוויכוח היומיומי ולנשום אויר פסגות של תורה עתיקה, של היסודות, ומשם לחזור לעבר המציאות שלנו.

פרשת קרח נטועה בתוך רצף של אירועים המתוארים בספר במדבר, העוסקים בשאלת סמכותו של משה רבינו והערעור עליה, ועל כן ברצוני לבחון לא רק את פרשה זו אלא כל אותו רצף אירועים.

אמנם, משה רבינו עומד בקטגוריה בפני עצמה – נבואתו הייתה ישירה מפי הגבורה, וערעור עליו היה ערעור ישיר על דבר ה'. וכפי שה' בעצמו גוער באהרן ובמרים, בסוף פרשת בהעלותך, על מה שאמרו הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, ומסביר להם כיצד נבואת משה ניצבת בפער עצום מנבואת שאר הנביאים. קל וחומר אם כן לכל סמכות אחרת, הפועלת מתוך שכל אנושי, הספוג אמנם בעמלה של תורה, אך ללא נבואה גלויה, שערעור עליה אינו דומה לערעור על סמכותו של משה כפי שעשה קרח.

עם זאת, התורה אינה משרטטת רק אירוע היסטורי, אלא מהווה מסר משמעותי לכל הדורות. גם כאשר מולנו לא עומד משה רבינו, אלא הנהגה רבנית אנושית, המתח שבין קולו של היחיד לבין הסמכות הרבנית המרכזית, ניתן וצריך לשאוב השראה ולקח מאירועי ספר במדבר, שבו התורה מציגה לנו סדרה של מפגשים טעונים בין היחידים והקבוצות לבין הנהגת משה רבינו.

ברשותך, על מנת לקהל על הקריאה, ועל החזקת קו המחשבה, אחלק את הדברים לפיסקאות עם כותרות משנה.

1. טענת הטמאים

הראשון שבאירועים המדוברים נמצא בפרשת בהעלותך, כאשר עם ישראל מצווה להקריב את קרבן הפסח במדבר. קבוצה של אנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכולים היו להקריב במועדו, מגיעה אל משה ואהרן. הם אינם מקבלים את המניעה ההלכתית בהשלמה פסיבית, אלא מציגים שאלה נוקבת הנובעת מתוך כאב פנימי עמוק: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו?".

האנשים הללו אמנם לא באו לחלוק על משה, אבל הם בהחלט באו עם "טענה". הם לא ישבו בשקט וצייתו אלא הבינו שהתפקיד שלהם זה לעמוד מול משה ולזעוק. ואכן משה רבינו אינו משתיק אותם; הוא מכיר בפוטנציאל הצדק שבתביעה שלהם ואומר: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם". ובאמת, בעקבות קולותיהם של אותם יחידים, הקדוש ברוך הוא חידש בתורה פרשה שלמה – מצוות פסח שני. זהו מלמד אותנו שהרצון הפנימי והשכל הישר של האדם הפשוט יכולים להיות הצינור שדרכו מתגלה רצון ה', וכפי שמביא שם רש"י על המקום: "ראויה היתה פרשה זו להאמר ע"י משה כשאר כל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידיהן, שמגלגלין זכות ע"י זכאי".

1. בנות צלפחד

בדומה לכך, וכאן נעשה קפיצה כרונולוגית לסוף הארבעים שנה, אנו מוצאים אצל בנות צלפחד:

חלוקת הארץ עומדת בפתח, ולפי הכללים המקובלים, משפחה שאין בה בנים אינה נוחלת חלק בארץ. בנות צלפחד חשות שלהן שיש כאן חיסרון כואב: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".

משה רבינו מעמיד את הזעקה לפני ה', וה' עונה "כן בנות צלפחד דוברות". רש"י מביא על כך בשם המדרש דברים מפתיעים מאד: "כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה".  הדבר תמוה ממבט ראשון: איך ייתכן שבנות צלפחד ראו משהו שמשה רבינו – אדון הנביאים – לא ראה? הן הרי לא היו למעלה ממנו במדרגה רוחנית, בצדקות או בהשגה בתורה. הפער בינן לבין משה רבינו הוא עצום בכל קנה מידה.

אלא שהעדיפות היחידה שלהן נבעה מתוך מציאות חייהן וזווית הראייה הייחודית להן. הן חוו את חסרון הנחלה באופן בלתי אמצעי; הן חשו את הכאב של בנות העומדות מול האפשרות ששם אביהן ימחה ושבטל חלקן בארץ ישראל. מתוך נקודת המבט הספציפית הזו, נפקחו עיניהן לראות עוול וחיסרון שהמבט הכללי וההנהגתי הרחב של משה רבינו לא נפגש בו.

והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נותן הסכמה וגיבוי מלא לחוש הפנימי שלהן: "כן בנות צלפחד דוברות. יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו" (רש"י, ע"פ הספרי). יש כאן מסר משמעותי: התורה רחבה מני ים, וכדי שהיא תתגלה בשלמותה על כל גווניה, יש צורך לפעמים בנקודות המבט המגוונות של חלקי העם השונים, המעשירים את הבנת ההלכה וההגות מתוך חוויות החיים הייחודיות להם.

1. ראשי המטות

וזה אינו סוף האירוע. בסוף חומש במדבר (פרק לו), קמים ראשי האבות למשפחת בני מנשה – ראשי המטות – ומציגים את הצד השני של סיפור בנות צלפחד. הם פונים למשה ואומרים: אם בנות צלפחד ינשאו לאנשים משבטים אחרים, נחלתן תעבור לשבט אחר, ונחלת מטה אבותינו תגרע!

הטענה שהפתרון הפרטני שניתן לבנות צלפחד יוצר בעיה מערכתית לכלל השבט, מוצגת על ידי ראשי המטות, וכך, בפעם השלישית, משה רבינו מקשיב, שואל את ה', ושוב מתקבל הציווי האלוקי: "כן מטה בני יוסף דוברים", ונחקק הגבול הנכון שבין זכויות הפרט לשמירת המסגרת הכללית.

1. אלדד ומידד

ובחזרה לבהעלותך:

בהמשך הפרשה, משה רבינו אוסף שבעים איש מזקני ישראל כדי שה' יאציל עליהם מן הרוח אשר עליו, והם יישאו איתו במשא העם. והנה, שני אנשים – אלדד ומידד – נשארים במחנה, ותנח עליהם הרוח והם מתנבאים באופן עצמאי, מחוץ למסגרת הממסדית של אהל מועד.

חז"ל מגלים לנו מה הייתה נבואתם במחנה: "אמרו: משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין יז ע"ב). נבין את המשמעות האקטואלית של אותם ימים: עם ישראל נמצא רגע לפני הכניסה המתוכננת לארץ. משה רבינו הוא המנהיג שנבחר להוציא את עם ישראל מצרים, ובאופן טבעי הוא זה שאמור להכניס אותם לארץ, שהרי זוהי כל תכלית הגאולה. והנה קמים שני אנשים ומשמיעים קול שמערער את כל תפיסת העתיד של העם. המשמעות הסמויה של דבריהם נפיצה מאין כמוה: דרך ההנהגה של משה אינה מתאימה למשימה של כניסה לארץ ישראל; דווקא לשלב הגבוה, התכליתי, נדרשת הנהגה מסוג אחר, לטענתם [שהוכחה בהמשך כנכונה].

לכאורה, זוהי השמעת דעה חתרנית ומסוכנת. לא לחינם נבהל יהושע בן נון וזועק: "אדוני משה כלאם!". יהושע מזהה כאן סכנה קיומית ליציבות הממסד וההנהגה ומבקש להשתיקם. אך לא כך משה רבינו: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם!".

משה מלמד את יהושע שאין לפחד מקולו של היחיד, ואפילו הוא קשה ומערער, כל עוד הוא נובע מתוך נקודה פנימית נקייה וקדושה. אולי זה משום שמשה רבינו הבין שהסיבה שהם נשארו במחנה ולא יצאו אל האוהל נבעה דווקא מתוך רצון לשמור על עצמאותם הרוחנית, ומצד שני – מתוך בריחה מוחלטת ממרידה. הם לא רצו להשתלב במערכת הרשמית של שבעים הזקנים, משום שהם לא היו שלמים לחלוטין עם הנהגתו של משה, אך הם גם לא הקימו במה לעצמם כדי להילחם במשה או להחליף אותו. הם נשארו במרחב האישי שלהם, בצניעות ובשקט, כביטוי לכך שהרוח הפנימית שלהם אינה זקוקה לגינונים ממסדיים כדי להתקיים, אך היא נותרת כפופה ומכבדת את המנהיגות הכללית.

1. פנחס

הלאה לסוף פרשת בלק. בעקבות חטא בעל פעור והמגיפה שפרצה במחנה, קם זמרי בן סלוא, שהיה נשיא בית אב משבט שמעון, וביצע מעשה חטא פומבי לעיני משה וכל העדה.

תגובת המערכת ההנהגתית באותו רגע מתוארת בפסוק: "והמה בוכים פתח אהל מועד". חז"ל מפרשים שנתעלמה הלכה ממשה רבינו. נוצר מצב שבו המנהיגות והסמכות הרשמית היו שרויים במבוכה, ולא היה מענה הלכתי מיידי למציאות הקשה בשטח.

בנקודה זו נכנס פנחס, שבאותה עת היה אדם פרטי ללא תפקיד הנהגה רשמי. "ויקם מתוך העדה". הוא נזכר בהלכה המקורית שנקבעה למצבי חירום מעין אלו ("הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"), וביצע אותה הלכה למעשה כדי לעצור את המגיפה. כדאי לשים לב לאופן שבו מתואר האירוע ע"י חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף פב עמוד א)

וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא.

לפי רב, הסיבה שהיישום של ההלכה של קנאים פוגעים בו נעשה דווקא באמצעות "יוזמה פרטית" ולא על ידי ההנהגה, היתה בעידוד ההנהגה עצמה: משה רבינו עצמו אמר לפנחס " קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא", ביטוי שמשמעותו שהיוזם של הרעיון הוא זה שראוי לבצע אותו.

ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. כל מקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב.

לפי שמואל פנחס אכן פעל מיוזמתו ללא שיתוף ובוודאי לא הסכמה או עידוד מצד משה. הוא ידע היטב שיש במעשהו משום חוסר כבוד למשה רבינו, הנמצא שם במקום, אולם הוא מבין שיש מצבי חירום שמחייבים חריגה מהנוהל הרגיל של התייעצות ונתינת מקום לסמכות.

1. בנות מדין

הדבר המדהים הוא, שאנו פוגשים את משה רבינו ופנחס ניצבים שוב זה מול זה בהקשר של בנות מדין.

בפרשת מטות, פנחס נשלח על ידי משה רבינו בראש צבא ישראל למלחמת נקם במדין. המלחמה מסתיימת בניצחון, אך כאשר הלוחמים חוזרים אל המחנה, מתברר שהם הותירו את בנות מדין בחיים.

כאן מתפרץ קצפו של משה רבינו על פקודי החיל: "החייתם כל נקבה?!". בתורה לא נכתב בפירוש, אולם אנו אמורים להבין מעצמנו שהכעס מופנה כלפי פנחס, המפקד של המערכה. באופן מפליא, דווקא פנחס הקנאי הגדול שהרג את המדיינית, החייה את בנות מדין שנשבו במלחמה, ומשה הוא זה שכועס עליו, מדוע לא חשב מעצמו להרוג אותן.

מכל מקום, מתוך סערת הכעס והתוכחה הזו, נתעלמה הלכה ממשה רבינו לגבי דיני הכשרת הכלים של שלל המלחמה, ובנקודת המשבר הזו, כאשר משה שרוי בכעס וההלכה נעלמת ממנו, וכאשר פנחס בנו נמצא בעמדת ביקורת, קם לא אחר מאשר אביו של פנחס – אלעזר הכהן הגדול. אלעזר נכנס אל הוואקום המנהיגותי: הוא פונה אל אנשי הצבא ומצווה אותם על הכשרת הכלים.

מבין חמשת המאורעות שציינו, על המאורע הזה יש לתהות. ראשית על ההיפוך ביחסו של פנחס לבות מדין; על העובדה ששמו אינו מצוין בתורה בהקשר הזה; ובעיקר על המעבר לנושא הטכני לכאורה של הכשרת כלים, על ידי אלעזר הכהן, שהוא לא אחר מאשר אביו של פנחס. המסתורין שבכל זה מקשה על חריזת המאורע הזה בשרשרת האירועים שציינו, ומכל מקום לא ניתן להתעלם ממנו. אדרבה, אולי אתה שואל יקר תמצא בו פשר שיתיישב על ליבך.

לפני שאעבור לסכם את המסע שעשינו בספר במדבר אני מבקש לעבור לחלק השני בתשובה, לצלול ישר למציאות הקונקרטית המתוארת במכתבך, בה יש לך עמדה בנושא הגיוס לצבא, וכשאתה משמיע אותה אתה נתקל בהסתייגות עקב כך שהיא מנוגדת לעמדת גדולי ישראל.

ראשית אבקש להבחין בין 2 סוגים של "התנגשויות" בין עמדתך לעמדת גדולי ישראל.

סוג אחד הוא כאשר המטרות הן זהות אולם אתה חלוק על הדרך. למשל: אולי אתה מניח, שהמטרה אותה הם מנסים להשיג היא שמירה על עולם התורה כעולם מובדל ומופרש, ואתה סבור, אולי, שלצורך כך כדאי להצהיר באופן ברור שמי שלא לומד תורה עליו להתגייס; ואולי להיפך – אתה סבור שהמטרה היא לשמור את כל העולם החרדי כעולם מובדל וסבור שהרבנים צריכים להצהיר על זה במפורש ולא לתת תחושה כאילו כל הויכוח הוא על עולם התורה. אלו הן רק 2 דוגמאות וכמובן שייתכנו עוד הרבה תרחישים שונים של ויכוח כאשר המטרה זהה.

באופן כזה אני סבור שהצדק במידה רבה עם הטוענים כנגדך, אבל לא מהסיבה שאתה לא הגעת לדרגתם של גדולי ישראל, אלא משתי סיבות אחרות:

1. אני לא יודע אם יצא לך פעם לחוות את החוויה הזאת: אתה נוהג ברכב, ומישהו שיושב לידך או מאחוריך מעיר לך על הנהיגה וחושב שהוא מיטיב לראות את הדרך ואת הסכנות השונות. החוויה הזאת מעצבנת מאד – כי הנהג רואה את הדרך, מרגיש אותה, מרגיש את הרכב ואת כל המשתנים השונים, הרבה יותר מכל אלו שיושבים בזויות אחרות.

מי שתפקידו להנהיג ועוסק בזה – בדרך כלל מיטיב לראות את הדרך יותר מאחרים.

1. מבחינה מהותית – מי שתפקידו להנהיג הוא זה שהדבר נתון לשיקול דעתו. לא בגלל שהוא מיטיב לראות, אלא משום שכך הדברים עובדים.

כמובן, תמיד כדאי למנהיגים לשמוע דעות אחרות כדי לקבל תמונה מדויקת יותר, ולשקול אפשרויות שלא עלה בדעתם. אבל הם סבורים שיש להם את התמונה הנכונה גם מבבלי לשמוע את דעתך – זוהי זכותם וסמכותם.

אמנם ישנו סוג שני של ויכוח – ויכוח על הערכים, על סדרי העדיפויות, על מה נכון לעת כזאת, בנסיבות האלו. במקרה כזה נראה שיש יותר מקום לדעתו של היחיד. כמו שראינו בדוגמאות מספר במדבר, האמת אינה מסורה באופן מוחלט להנהגה: היחיד יכול להאיר נקודות שונות, העשויות להיעלם מעיניה. לפעמים קולו מושמע וההנהגה הציבורית אכן משתנה בהתאם – כמו אצל בנות צלפחד או האנשים הטמאים; לפעמים קולו נשמע בהצנע  – לא בשביל לערער אלא מתוך הצורך שלא לכבוש נבואתו, להיות נאמן לקול הייחודי שלו, כמו בסיפור של אלדד ומידד. ישנם אפילו רגעי משבר שבהם ההנהגה ניטלת לרגע אחד מידי הסמכות העליונה ועוברת ליחיד – כמו אצל פנחס. אבל יש לזכור  -פנחס לא דיבר – הוא עשה. הוא תפס יוזמה ופעל – למרות שהוא לא ידע מראש כי יקבל על כך שבחים. כמו שחז"ל אומרים – הוא דווקא קיבל על זה ביקורת, עד שהקב"ה בא ושיבחו.

אני מזמין אותך, שואל יקר, להתבונן לאיזה אירוע ניתן לדמות את הסיטואציה שבה אתה נמצא, ולשאוב השראה מהתורה. אני מניח שההשוואה לבנות צלפחד לא רלוונטית כאן – אתה לא פונה לרבנים ומציג בפניהם את טענותיך, מן הסתם מסיבות טובות. אולי אלדד ומידד? ואולי אתה סבור שאנו ברגעי משבר קולוסאלי שמתאים דווקא להשוואה למעשהו של פנחס? האם אתה נכון לעשות משהו בנוגע למשבר הגיוס או רק לדבר? בדיבור בלבד יש משהו פחות נועז, פחות מערער, אולם הוא גם מחליש את הכח לשאוב השראה מפנחס.

ולסיום – זוית נוספת שהייתי רוצה לחשוב עליה.

כפי שצוין בתחילת הדברים ההשוואה למשה רבינו נעשתה על מנת לחלץ לקחים משמעותיים עבורנו מאירועי ספר במדבר, אולם היא אינה פשוטה ובוודאי לא מובנת מאליה, לא רק משום הפער שיש בין משה רבינו לבין כל אדם אחר גדול ככל שיהיה, אלא מסיבה נוספת: משה רבינו היה המנהיג של כל כלל ישראל, אולם גדולי התורה שאליהם אתה רומז בשאלתך מנהיגים זרם מסוים בעם ישראל. זרם גדול וחשוב אולם הוא אינו "כלל ישראל".

אם נמשיך ללכת עם השראה מספר במדבר, ההשוואה צריכה להיות לנשיאים של השבטים. לכל שבט ישנה הנהגה משלו, נשיא משלו, שכולם כפופים אליו. מי ששייך לשבט יוסף אינו יכול להחליט לציית לנשיא שבט יהודה. לא רק לציית: הוא חייב לכבד, ובוודאי לא לערער על סמכותו של נשיא השבט שלו.

אולם, לאיזה שבט אנחנו שייכים? לשבט שנולדנו אליו? או לשבט שאנחנו מזדהים עמו? באופן מפורט יותר: האם נושא הגיוס הוא הפעם הראשונה שאתה מוצא את עצמך בעמדה שונה מעמדת הרבנים גדולי התורה? משום מה אני מסופק בזה. יש לי תחושה שזה חלק משורה רחבה של נושאים שאתה מוצא את עצמך בעמדה שונה. בסולם ערכים שונה. אולי משמעות הדבר שאלו לא המנהיגים שלך, המנהיגים שאתה אמור להיות כפוף אליהם?

מחשבה כזאת לא בהכרח מובילה למסקנה שאתה יכול להיות "משוחרר" יותר. נכון – זה יכול לשחרר אותך כלפי פנים – להבין שההתנגשות נובעת מהעובדה שאתה שייך לשבט אחר, או אולי לבית אב אחר בתוך השבט. זה יכול להוביל למסע של חיפוש של אותו בית אב, ושל הנשיא שלו. זה יכול לפרק את המטען שנוצר כתוצאה מחוסר ההסכמה וחוסר ההזדהות עם הנהגת הציבור.

אולם כלפי חוץ זה יכול להוביל לכיוון אחר. זה יכול להוביל למחשבה שאולי צריך לכבד את אלו שמרגישים הזדהות, שייכות, וממילא כפיפות בפני הסמכות. הדיון איתם צריך לבוא מתוך הבנה שיש ביניכם הבדל ברמת השייכות – באופן כזה שדיבור המנוגד לעמדת ההנהגה נתפס כנסיון לנתק את הקשר שבין מונהג למנהיג, קשר טבעי ורצוי שהערעור עליו נחווה כפעולה לא הולמת, לא נעימה ואולי אפילו תוקפנית. זה נכון גם בדיבור נעים ומנומס, כי התוכן הוא זה שעלול להישמע בלתי מכבד. יש למצוא את הדרך לדבר מבלי להגיע למקומות האלו – והדרך הזאת עוברת בראש ובראשונה דרך ההכרה הפנימית כי ויכוח, נוקב ככל שיהיה, הוא פעמים רבות ביטוי להשתייכות שונה. ההכרה הזאת מביאה לידי כבוד, והכבוד מביא לידי שיח נכון ובריא, בשלב הראשון מהצד שלך – ובשלב השני גם בתגובות שתקבל.

הרבה הצלחה

יצחק