שלום לך איש יקר. קיבלתי את השאלה שלך. רשימת השאלות. קראתי אותה והיא לא יוצאת לי מהראש.

זה לא מרגיש לי רשימת שאלות. זה מרגיש לי נפש כואבת. אינני מכיר אותך, ויכול להיות שאני טועה, כמובן, ואם טעיתי אני מבקש מראש את סליחתך; ועדיין- זה מה שאני מרגיש, בצורה עוצמתית מאוד מבין השורות.

מישהו הכאיב לך מאד. אתה מאד כועס. התורה מכאיבה לך, הקב"ה, החרדים. מישהו מאשים אותך בצורה חונקת. ואתה- אתה לא אשם. ולהרגיש את הכאב הזה, את האשמה הזו, ובטח כשהיא מלווה בהרבה טיעונים דתיים, תורניים ושכליים- זה פשוט מועך. גומר.

אז אני רוצה לומר לך, אחי, באהבה רבה מאוד: אני איתך. אנחנו לא מכירים, אבל דע לך שאני איתך. מחזיק לך אצבעות. בספר תהילים יש פסוק שאומר: "כי לא לנצח יריב, ולא לעולם יטור". כשקשה, נראה שאף פעם זה לא ייגמר, אבל שום דבר הוא לא לנצח. גם לקשיים יש סוף. חזק ואמץ.

ניכר שעשית עבודה רצינית ביחס לכל שאלותיך. חיפשת תשובות וגם מצאת חלק, ציינת אותם בתוך שאלותיך. אתה לא מוכן שימרחו אותך, אתה רוצה תשובות ברורות ומספקות. הוכחות מוחלטות. אני אתייחס לשאלות שלך. אבל מוכרח מראש לציין, שהתשובות שלי תהיינה על קצה המזלג, פשוט מכיוון שכל שאלה כזו, בפני עצמה, יכולה לפרנס סדרת הרצאות, ללא גוזמה. ולכן, אני אכתוב כמה נקודות למחשבה, ועליך מוטלת המשימה להמשיך ולחקור. וזה מצויין שאתה בודק. זה דבר טוב. להישאר עם שאלות זה דבר גרוע. רבים מחכמינו עשו זאת בעצמם. החל מהנביאים, עבור לחז"ל, ולרבותינו- הראשונים והאחרונים.

אמרת שאתה רוצה תשובה ברורה ומספקת. אז לפני שנתחיל, אני רוצה לשאול: למה לך הוכחה של 100 אחוז? מי אמר שצריך? "הוכחות שאי אפשר להתווכח איתן"- עובדה שאנשים רבים מתווכחים איתנו כבר שנים. אני, לעומתך, אסתפק בהגדרה אחרת: מה סביר יותר. אני אסביר: דמיין רגע צומת סואנת מאוד. משהו ענק, מרומזר, נתיבים רבים. אתה רוצה לחצות. מן הסתם תחכה שיתחלף לירוק, ולא תחצה באדום. למה? האם ברור לך במאה אחוז שיקרה לך משהו כשתחצה באדום? אולי לא יקרה לך כלום? התשובה היא,  שכשיש לך שתי דרכים- אדום או ירוק- ויש כאן גורם משמעותי של סיכון, במקרה הזה תאונה קשה- אנחנו נבחר באפשרות הסבירה יותר, הבטוחה יותר, שהיא- לחצות בירוק. ככה זה כשיש גורם של סיכון גבוה. זה גם להיפך, כשיש גורם של רווח או הנאה; גם שם נבחר להשקיע בעבור האפשרות הסבירה יותר. למשל: שוק ההון. (אינני יועץ השקעות כמובן, זה רק לצורך הדוגמה). אנשים רבים משקיעים לטווח ארוך בקרנות סל מחקות מדד, אתה בטח שמעת ומכיר את המונח s&p 500. אדם משקיע בשוק ההון, ומצפה שיקבל תשואה יפה כעבור שנים. האם מישהו מבטיח לו במאה אחוז שהבורסה לא תקרוס? אז נכון שההיסטוריה מראה שלאורך שנים המדד מתקן את עצמו, אבל מי אמר? אולי יקרה תרחיש ממש דמיוני, שהבורסה תכנס למשבר של 40 שנה ברצף? אז התשובה היא, שאדם מוכן לקחת סיכון עבור רווח, כי הוא בוחר באפשרות הסבירה יותר. סביר יותר, כמו שהיה עד עכשיו, שאין דבר כזה משבר של 40 שנה ברצף. סביר יותר, הרבה יותר, שיקרה לי נזק אם אעבור באדום, הרבה יותר מאשר אעבור בירוק.

אינני יודע אם שייך לומר "הוכחה של 100 אחוז" ביהדות. דעותיהם של בני אדם שונות, ומה שאני מחשיב כהוכחה של 100 אחוז, אצלך אולי זה רק 80 אחוז. אבל וודאי אפשר להוכיח, מה סביר יותר. מה הגיוני יותר. אני מקווה שהצלחתי להסביר היטב את דבריי.

עכשיו נתקדם.

שמע: אינני מבין באלוקים כלום. לא פגשתי אותו מעולם. לא ראיתי אותו. לא יודע עליו הרבה, הרי אלה שמספרים עליו תמיד, כלומר היהודים הדתיים, הם בעצמם אומרים- "אין לנו תפיסה בו". הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות ולית מחשבה תפיסה ביה כלל". הוא נעלה מעל כל דמיון ואינו כפוף לשום חוק. אתה כתבת את זה בעצמך- " ולהגיד שאצלו אין מושג של זמן זה לא מובן לי". נכון. זה לא מובן ואי אפשר להבין. איך אבין מושג של "אין זמן" כשמעולם לא נתקלתי בדבר כזה? אתה צודק. אז איך אני יודע שהוא קיים? כי יש כאלה שפגשו אותו כבר. הם ראו ושמעו. אליהם הוא נגלה באמת. תרשה לי להעריך, שאם היית נוכח בעצמך במעמד הר סיני, היית מאמין. אז יש מי שחווה את זה במקומנו. והם סיפרו לנו. הם לא אמרו שהם מבינים; הם לא אמרו שיש להם הוכחה שכלית מבריקה, שאתה חייב להסכים איתה. הם סך הכל אמרו- ראינו. שמענו. כל אשר דיבר ה'- נעשה. ואת כל זה הם מעבירים לנו, מאז ועד היום. יש פסוק יפה בתהילים: "אֱלֹקים, בְּאׇזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ- פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם". במו אזנינו שמענו, שמה? שאבותינו סיפרו לנו. ומה סיפרו? שפעלת פעולות וניסים בימיהם. זהו כוחה של עדות.

אין כח חזק יותר בעולם מכח העדות. השנה הזו, למשל, שברה שיאים ביחס למערכות חורפיות בתחילת האביב. ייתכן שאם הייתי חזאי, הייתי אומר- אבל זה לא הגיוני! לא יכול להיות גשם בליל הסדר! אף פעם לא ראיתי כזה דבר! אם הייתי חזאי, אולי לא הייתי מאמין. אבל מה אעשה, שראיתי. אז אבותינו היו שם וראו.

וכשהם היו שם וקיבלו את התורה, הם הרי היו יכולים להקשות ולשאול. ולומר שזה כישוף, וקסמים, וחכמתו של משה רבינו, ושטיפת מוח ולחץ פסיכולוגי, וכל מה שהזכרת בעצמך. אבל- כמה מוזר- הם בחרו לקבל את המעמד כמציאות גמורה. כולם כולם. אף אחד לא התנגד. אף אחד לא מחה. זה לא רק 600 אלף. אלה היו רק הגברים בגיל הממוצע. אבל היו עוד נשים, ילדים וזקנים. לפי ההערכות היו שם מעל 2 מיליון אנשים!! ואף אחד לא התנגד. אין היום למיטב ידיעתי אף אדם שפוי שטוען- אני צאצא של אדם שהיה נוכח שם והתנגד לקבלת התורה..

אז תאמר, אולי הבטיחו להם משהו בתמורה. נכון, בטח הבטיחו להם. נתנו להם 613 משימות לא פשוטות, כללים מגבילים ולא תמיד נעימים. מחויבות לכל החיים ולדורות הבאים. נתנו להם משימה גם לספר סיפורים מוזרים על היסטוריה של אלפיים שנה אחורה- מאדם הראשון, להמציא לעצמם רקע משפחתי של אבות ואימהות, סיפורים שאפשר בקלות להפיק מהם סרטים קולנועיים שוברי קופות- וכל זה רק בגלל שמישהו חכם הוליך אותם שולל.. בעיני, זו האפשרות הסבירה פחות. הרבה הרבה פחות. הרבה יותר סביר פשוט להניח, שההיסטוריה היא לא המצאה, ושהם השתכנעו שכנוע מלא ועמוק, שכל האפשרויות שהצגת לא נכונות. שזה לא כישוף, ולא קסמים, אלא מציאות. שהם אכן פגשו את אלוקים. והוא הוכיח להם, לעיניהם, שאין עוד מלבדו. והם כל כך השתכנעו, עד שהם קיבלו עליהם את התורה, עם כל מה שהיא כוללת, ללא פקפוק. האם זו הוכחה של 100 אחוז? בעיני מישהו אחד כן. בעיני השני זו אולי לא. אבל זו וודאי אפשרות סבירה הרבה יותר מהאפשרות השנייה. ולכן אני בוחר להאמין בה. זה נשמע לי הגיוני מאד. יותר הגיוני מלחשוב שכל העם שטופי מוח, שהם סך הכל התבלבלו עם גשמים וברקים, ויציאת מצרים ההמונית הייתה בִּיּוּם של במאי מוצלח..

אתה קובע בצדק: "אם אין הוכחה שהתורה מן השמיים, אני לא חייב לה כלום". אתה צודק. אבל בוא נזכור משהו אחד: מעמד הר סיני התקיים לפני יותר מ- 3300 שנה. אין כאן עניין של "הוכחה", איזה רעיון מבריק וחד שיפיל אותי לקרשים ויכריח אותי להאמין, אלא רצף עקבי של מסורת מדוייקת, וסדרה של סברות הגיוניות. הרי בסוף מדובר כאן באימות של ההיסטוריה, ואת זה ניתן לעשות בעבודה ארוכה של מחשבה ובירור, ובדיקת אמינות ההיסטוריה.

אז אסכם: אני מסתמך על כוחה של העדות. מי העדים? זו כבר שרשרת. החוליה הראשונה: אבא ואמא שלי. האוהבים והדואגים. שלא שיקרו לי מעולם, והוכיחו לי פעמים רבות, שהם מקריבים את טובתם האישית עבור טובתי שלי. לא סיכנו אותי מעולם ושמרו עלי כעל בבת עיניהם. הם סיפרו לי על המעמד ההוא. הם אמרו לי שזו אמת גמורה ששוה למסור בעבורה את הנפש. הם סיפרו לי על אלוקים. ומי סיפר להם? החוליה השנייה בשרשרת: סבא וסבתא. מוסרי הנפש הגדולים בשואה. אוהבי האדם ואנשי האמת. גם הם סיפרו את אותו הדבר. והיו מוכנים למסור על זה את הנפש בעצמם. ומי סיפר להם: סבא רבא. היהודי הצדיק מפרדס חנה. האיש המאיר והטוב. ומי סיפר לו? אבא שלו, וכן הלאה והלאה, אתה יודע את ההמשך. עד הדור הראשון.

אז יש לנו עדות, מדוייקת ומפורטת, שלא השתנתה במשך אלפי שנים. ויש לנו עדים אמינים מאוד. הכי אמינים שיש. ומה העדות אומרת? שאבותינו סיפרו לנו, פועל פעלת בימיהם בימי קדם". הם היו, ראו, שמעו, האמינו וקיבלו.

אז אני לא מבין, ולא תמיד יודע להסביר: מה זה בורא, מה זה רוחניות, מה זה עולם הבא ומה זה טוב רוחני. אבל אני יודע שיש. אני יודע שהוא קיים. העידו בפניי מיליוני יהודים לאורך הדורות.

עכשיו אתייחס בקצרה לנקודות שהעלית, אבל הבה ונזכור תמיד את מה שהקדמנו: אני מאמין לא כי אני מבין, אלא כי כך כתוב בתורה שקיבלנו מהקב"ה. אין לי כלים להבין הכל כי אני מוגבל. אז יש בכל אופן כמה תשובות שלימדו אותנו חז"ל ואשמח להשיב לך:

1. "אם יש בורא, חייב להיות שיש לו בורא." ידידי, זה להיפך ממש. בורא הכוונה שהוא המציא מציאות חדשה. בשונה מאָמָּן אנושי רגיל, שלוקח חומר קיים, משלב אותו בחומר אחר קיים, ויוצר צורה חדשה ממשהו קיים- התורה מספרת שהקב"ה בורא יש מאין. שלפניו לא הייתה מציאות כלל, והוא המציא אותה. אז אם הקב"ה ברא מציאות, זה בהכרח אומר שהוא לא חלק ממנה, שהוא לא כפוף לה. שהוא נעלה ממנה. אז אם הוא אכן בורא, כנראה שאין לו בורא.
2. שאלת הרוע בעולם היא עתיקה, ונראה שכותב התורה לא כל כך פחד מהשאלה הזו, כשהוא בעצמו כותב "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", מיד אחרי שהוא מספר על אדם הראשון שחטא והושלך מגן העדן ונגזרה עליו מיתה.. והתשובה היא שהטוב העליון הוא שאדם יגיע למדרגה של דמיון לבורא. של דבקות בבורא. הרי זו וודאי המקום הכי גבוה שבן אנוש יכול לשאוף אליו, לזכות לתכונות "אלוקיות". ותכונה אלוקית בולטת היא שאדם יכול לבחור בין שתי אפשרויות. אם הכל היה נעים וכיף, אז לעולם לא היינו בוחרים. ואם לא היינו בוחרים אז אולי זה כיף וסבבה, אבל זה לא השלמות כי זה לא דומה לאלוקים. אלוקים בוחר בעצמו, וכדי שאנחנו נבחר בצורה אמיתית והוגנת צריך ליצור מערכת של בחירה, של טוב ורע, של שכר ועונש.
3. תורה שבעל פה זו באמת סוגייה ארוכה ומורכבת. אז הנקודות המרכזיות שלה הן: א. הקב"ה קבע בתורתו כללים איך להתנהג במשך הדורות בעניינים מתחדשים, וזה על ידי הסמכה של חכמים, שפועלים לפי כללים מדוייקים שעוברים אלינו ממעמד הר סיני, אי אפשר לחדש דברים סתם באופן לא מבוקר. י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם" הם אמת מידה איך דורשים את התורה ולומדים משם דברים. אי אפשר סתם להמציא. אז נכון, שיש לחכמים גם כח לגזור ולתקן, כל מיני גדרים וסייגים. וזה נכון שתיאורטית אפשר לשאול שאולי זה נערווים ופסיכופטיה. אבל רק בתיאוריה. כי בעולם המעשה, מנהיגי הדור שבכל דור היו האנשים החכמים ביותר, ובעלי המידות המתוקנות ביותר. הם השאירו אחריהם תלמידים וספרים שמכולם ניכר שיעור קומתם. איך הם מסרו את נפשם עבור האמת, כמה מחירים שילמו עליה. כמה נקיות מאינטרסים הייתה להם, וכמה הסתפקות במועט. וגם הם לא יכלו לעשות הכל. הרי הם היו צריכים להתמודד עם מחלוקות וטיעונים מרבנים אחרים, ולהשקיע מאמץ בלנמק את התשובה ולהוכיח את צדקת פסיקותיהם. כל מי שמכיר את גדולי הדור מקרוב, יודע כמה ההאשמות על אינטרסים ורדיפת בצע הן מופרכות. ואם בדורינו ככה, אז בדורות הקודמים על אחת כמה וכמה. ושוב, כל זה בנוגע לגזירות חכמים ותקנותיהם, לא לגבי מצוות ודרשות מפסוקים שבהם יש כללי פסיקה מוחלטים מסיני.

וגם לגבי הגזירות הנ"ל, יש ספר באר הגולה של מהר"ל שמסביר בגאונות את השורש שמאחורי התקנות. אני סומך עליך שלא תסתפק במה שאני כותב אלא תמשיך להעמיק עוד ועוד. ויש הרבה איפה לקרוא, לצפות וללמוד. אני ממליץ לך להכיר את ערוץ היוטיוב של הרב אהרן לוי. הוא מתעסק בכל השאלות שלך, ולא מניח אבן על אבן, מברר את הכל ביסודיות.

לגבי ועשית ככל אשר יורוך, זה נושא הלכתי. בכלל לא בטוח מה כלול באיסור הזה, ואנשים רבים משתמשים בציטוט הזה שלא בצדק. אין לי כלים כל כך במסגרת הזו לדון בזה, זה דיון הלכתי מסועף.

4. שאלת על ההתבדלות של החרדים, על החומות והבריחה מטכנולוגיה. אינני יודע לאן אתה שייך ואיפה אתה מסתובב. החרדים שמסביבי לא מרגישים בכלא. הם בחרו בחיים האלה. כל אחד ברמה שלו, לא כולם אותו דבר. יש כאלה עם סמארטפון ויש בלי, יש לומדים ויש עובדים, יש גם חרדים בצבא. אבל המכנה המשותף לכולם שהם בחרו ברמה מסויימת של התבדלות. וזה לא לוקח מהם את הבחירה, להיפך: זה מעניק להם את הבחירה. נשמע מוזר, אבל זה בדיוק ככה, אני אסביר.

העולם המערבי, החילוני הוא כל כך קורץ ומפתה. כן, זו האמת. יש הרבה על מה להציץ, יש הרבה דברים מגרים בחוץ. יש הרבה נסיונות. לחיות חיים מתירניים זה מפתה מאוד, זה כיף זמין ונגיש. והיום זה מאד מאד מאד נגיש. אז אם אין חומות ובריחה- אין בחירה, לצד ההפוך. אוכל לדבר רק על עצמי. לא לשים גבולות, זה פשוט להיגרר בלי שליטה אל הצד השני. כן, ברמה של אין בחירה. דווקא כשאני שומר על עצמי מהנסיון, כשאני בונה חומר, אני מאזן לי את הבחירה. שיהיה לי נסיון רך יותר, שיהיה לי קל יותר לבחור. אני לא בכלא, להיפך. לחיות ללא גבולות זה הכלא. כלא של יצרים ותאוות ללא שליטה. וכמובן, שוב- כל אחד ברמה שלו. כל אחד איך שהוא מכיר את עצמו. זה בהחלט נתון לבחירה, ויש כל מיני סוגים של חרדים. גם יש עוד מגזרים של יהודים דתיים, וכל אחד יבחר לעצמו- איפה הבחירה שלו בטוב תהיה קלה יותר.

לימוד תורה הוא חשוב לקיום העולם. בלעדיו אין קיום למציאות. האם זה אומר שכולם חייבים לשבת ללמוד בכולל? מה פתאום. מצוות תלמוד תורה משתנה מאדם לאדם. יש מי שמחוייב מבחינה הלכתית להגות בה יום ולילה, ויש מי שמחוייב באותה מידה הלכתית רק בללמוד מעט לפני ערבית. כל אחד בכליו וביכולותיו. אני לומד בכולל, וכולם מסביבי בחרו בו כי הרם רוצים ללמוד. ורובם המוחלט ממש לא שורף זמן אלא יושב ולומד ברצינות. אם למישהו אין סיפוק בלימוד, שיבחן את עצמו האם המסלול הזה טוב לו. אנחנו מחוייבים ויכולים להיות עובדי ה' בתכלית גם כאנשים עובדים ומפרנסים. זה נכון שהמסגרת התורנית היא גם שומרת מפני הפיתויים של הרחוב; ולכן- כל מקרה לגופו. אי אפשר להכליל ולהחליט עבור כולם יחד. כל אחד- ועניינו.

גם הלבוש נשמר מהטעמים האלו: ליצור חומת התבדלות. יש לנו קוד לבוש משותף. אנחנו שונים. זה כוונה, כדי לשמור עלינו. האם זה מחייב? לא. זה לא מהותי ולא מחייב. אין מצווה בתורה ללבוש שחור לבן. אבל בסוף, יש דברים שיוצרים מסגרת, שיוצרים חברה, ואחד מהם, כמה שזה שטחי ומציק, זה קוד לבוש משותף. אגב, שלא תחשוב שבמגזרים אחרים אין קוד לבוש. בכל מקום יש. הבדלי מעמד, הבדלי יכולת כלכלית, סגנון ותרבות- בכולם המרכיב החיצוני משחק תפקיד. ומי שבוחר מגזר מסויים, בוחר באופן אוטומטי גם בחיצוניות שלו, בדרך כלל. ועדיין- אפשר להרגיש קשר לקב"ה גם בבגדים צבעוניים.

להיות יהודי כי "מה יגידו" זו טעות. בכלל, סתם לחיות כי "מה יגידו" זו טעות. החיים שלי הם ענייני הפרטי, ואין לזה שום קשר לאחרים. זה נכון שככל בן אדם, לכולנו יש נטייה טבעית לקבל אישור מן החברה, וזה לגיטימי במינון מסויים מאוד. אבל אין בזה ערך. ממש לא. ומי שחי רק למען זה- חרדי או לא חרדי- לא צועד במסלול בריא.

רישיון זה צעד חינוכי שאינו קשור לדת כלל וכלל, לפחות להבנתי. זה שיקול של אנשי צוות שרוצים לשמור על בחורים מלעשות שטויות הרות אסון. צודקים או לא- זכותך לחשוב אחרת מהם. הכל בסדר. זה כמו עוד כל מיני תקנות ישיבתיות משמעתיות. בכל מוסד יש כללי משמעת. תמיד זה נוח? בכלל לא. גם אני לא חיבבתי את ההגבלות שהמשגיח הטיל עלי.. מה לעשות, אלו החיים. כללים יש בכל מקום.

כל מה שכתבתי עכשיו לא שווה הרבה. אפשר לקמט את הדף או להשליך את המייל לאשפה. כן, ממש ככה. אתה יודע למה? כי אי אפשר לעבוד את ה' באמת רק עם כמה סברות והוכחות. זה פשוט לא. אם אין טעם בתפילה, אם אתה מרגיש שהקב"ה מאשים אותך, אם אתה מרגיש שהוא לא עונה לך אף פעם, כל מה שנדבר ונכתוב ונתווכח- לא שווה כלום. אני כל כך מבין אותך. זה קשה מנשוא. קיר אטום ומתסכל.

אנחנו עובדים את ה' רק עם אמונה. כל ההוכחות הם רקע שכלי, שמטרתו להראות לנו שעבודת ה' היא מציאות ולא דמיון. היא אמת. אבל הוכחות אין בכוחן ליצור חיבור, ולא ליצור רגש. ואם אין רגש- אין חיים, ואם אין חיים- אין כלום. לרצות או למות.

וכאן אני חוזר להתחלה. ידידי, יש לך סיפור לספר. סיפור עם כאב וכעס. בא לך לשרוף את התורה ולאשפז את אלוקים במחלקה סגורה. אין לך הנאה בחיים ואין לך טעם במצוות. הקב"ה אף פעם לא עונה לך. למה, אחי יקירי? מה הסיפור שאתה מספר? איך אתה מרגיש, מה שלומך? אני אשמח לשמוע. אני כאן תמיד אם תרצה לשתף.

אבל יש מישהו שעוד יותר ממני ישמח לשמוע. אבא שבשמיים. שאוהב אותך מאוד מאוד. שמחכה לך תמיד. שרוצה רק בטובתך. שלעולם לא מאשים. שרוצה שגם אתה, מאיפה שאתה, תגיע למקום הכי קרוב אליו. הכי אהוב והכי שייך. דבר אליו. ספר לו על השאלות שלך. אל תפחד לכעוס, אל תפחד לומר לו את כל מה שאתה חושב עליו. את האמת שלך. אל תוותר לו. תגיד לו שאתה רוצה אותו קרוב. שאתה רוצה טעם בתפילה, שאתה רוצה טעם במצוות. תמצא לך פינה שקטה, בלי שאף אחד שומע, ותדבר איתו. אני מבטיח לך- זה יעזור. זה אולי ייקח זמן. אולי הרבה זמן, אבל בסוף תראה שהוא עונה לך. שהוא שומע ועוזר. בדרך שלו, לא תתחיל כנראה לשמוע קולות מהשמיים, איך אמרת- אני לא נביא.. אבל הוא יענה לך. תסמוך עליו, הוא יודע.

איש אמיץ- אני מודה לך על ששיתפת אותי בשאלותיך. ייתכן והמענה לא היה מספק, אשמח לשמוע. אני מקווה שבכל אופן תמצא כיווני מחשבה בתשובתי. והעיקר- אל תוותר. לא על חיפוש התשובה, ובעיקר- לא על חיפוש האלוקים. הוא קרוב לכל קוראיו. רק תתעקש. אל תוותר אף פעם.

אני כאן איתך. תרצה להמשיך ולשתף, בשמחה. תבחר שלא- גם בסדר. העיקר, תהיה חזק, ותדע שמי שהביא אותך לכאן, לעולם הזה, מאמין בך מאוד ואוהב אותך עד אין סוף.

באהבה, נתן.