דלג לתוכן
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד.
אני מרגישה שכל פעם שאני מחליטה להתחזק באמונה ובביטחון בה', דווקא אז מגיעים יותר ניסיונות, חרדות וקשיים – בזוגיות, בעבודה ובחיים בכלל.
האם זו באמת הדרך? האם כולם חווים את זה כחלק מההתקרבות לה'? או שזו רק התחושה שלי?
לפעמים דווקא בתקופות האלה נהיה לי אפילו יותר קשה לקבל על עצמי מצוות ולהתחזק, למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה.
אשמח מאוד לשמוע את דעת הרב והכוונה. תודה רבה.
לשואלת היקרה שלום רב,
"כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת. וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם" (ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא סימן סח).
הנה כתב רבי נחמן מברסלב, רופא הנפשות, שזאת הדרך – כך זה עובד.
עכשיו, אחרי שהנחנו את יסודות הנושא, אפשר להתחיל להתייחס לפרטי השאלה שלך.
את כותבת שאת מרגישה שכל פעם שאת מחליטה להתחזק באמונה ובטחון בה', דווקא אז מגיעים יותר נסיונות בכל התחומים – בזוגיות בעבודה ובחיים בכלל. את רוצה לדעת האם זאת באמת הדרך, האם כולם חווים את זה כחלק מתהליך ההתקרבות לה' או שזו רק התחושה שלך.
לפני שאתייחס לשאלה אני חייב לומר לך שמאד התפעלתי כאשר קראתי בפעם הראשונה את השאלה שלך. מאד מרגש לשמוע אשה יהודיה שמחליטה להתחזק בקשר עם בורא עולם, וגם כאשר מגיעים מניעים שונים את לא מוותרת ופונה לקבל עצה והכוונה – איך למרות המניעים אפשר להמשיך ולהתחזק באמונה ובטחון בה' יתברך.
אז כפי שכתב רבי נחמן מברסלב, שבעצמו הלך בשבילים האלו של התחזקות ונפילות בעבודת ה' (כמבואר בשבחי הר"ן אות ה), זאת הדרך – כאשר האדם רוצה להכנס בעבודת ה' ולהתחזק, דווקא אז יש הרבה מניעות.
ברשותך נמשיך ללמוד את דברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, שם) כדי לראות את כל רוחב התמונה:
"כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת. וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת (עוד יתבאר בהמשך). וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם…
כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן הִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשֹוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל.
הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבבפעם הראשונהְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת.
וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ:
וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה…תֵּדַע, שכל פניה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד, כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ…כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם, קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה:
וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל…".
נראה שדברי רבי נחמן מדברים בעצמם ללא צורך בהסבר נוסף, לכן רק נסכם את עיקרי הדברים:
האמת היא שגם גדולי ישראל אחרים כותבים על המסלול הזה והתהליך הזה. כך למשל כותב הרב הוטנר, ה'פחד יצחק' באגרות לתלמיד המתמודד עם נפילות בעבודת ה' (אגרת קכח):
"החכם מכל אדם אמר 'שבע יפול צדיק וקם' (משלי כד, טז). הטיפשים חושבים כי כוונתו לומר שאף על פי ששבע יפול צדיק מכל מקום אחר כך הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דווקא דרך השבע נפילות שלו, כלומר הנפילה היא הסיבה לקימה שאחריה.
אז הגענו להבנה שזה המסלול וזאת הדרך. אבל למה זה כך? כלומר, למה כאשר האדם רוצה להכנס בעבודת ה' ולהתחזק, דווקא אז יש הרבה מניעות ונסיונות. ויותר מכך, הרי התבאר שההתרחקות מביאה לידי התקרבות ודווקא הנפילה מביאה לידי הקימה המחודשת, ואיך אפשר להבין ענין זה שנראה כמו דבר והיפוכו!
מובא בחז"ל (מסכת סנהדרין צז.): דור שמשיח בן דוד בא תלמידי חכמים מתמעטים, האמת תהיה נעדרת, יראי חטא ימאסו וכד', ועוד הרבה מאד חסרונות.
ומבאר המהר"ל (חידושי אגדות, שם): כי ההעדר היא סבת ההויה, ואם אין כאן העדר אז לא תחול שום הויה. שלא יתהוה דבר רק כאשר קדם לו העדר צורה לגמרי.
כלומר, כאשר רוצים לבנות מצב רוחני חדש, צריך קודם להתנתק ולעזוב את המצב הרוחני הקודם. ולכן אם אין העדר של המצב הקודם אי אפשר להצמיח דבר חדש – הויה חדשה.
למשל, אדם שהתרגל להיות פועל פשוט ועכשיו קיבל מינוי להיות מנהל מחלקה. אם הוא ימשיך בדפוסים הישנים של פועל פשוט הוא לא יצליח להיות מנהל מחלקה וכנראה שלא יצליח בתפקידו. כדי להיות מנהל מחלקה הוא חייב להשתחרר ולעזוב את הדפוסים הישנים של פועל פשוט ולסגל לעצמו דפוסים חדשים של מנהל. כל עוד שהוא נשאר עם הדפוסים של פועל פשוט הוא לא יצליח להיות מנהל מחלקה. המעבר הזה מאד קשה ומאד מאתגר. נדמה לאדם שהוא צריך לעבור הרבה מכשולים והרבה מניעות בתהליך השינוי. וזה נכון, אבל זה הכרחי כדי לבנות דפוסים חדשים.
מה שנכון בעולם הגשמי נכון גם בעולם הרוחני. אדם שהתרגל להביט על כל מה שקורה לו במבט הטבעי, ללא השגחה, ועכשיו רוצה להתקדם בעבודת ה' ולהתחיל להביט על הכל דרך המשקפיים של ההשגחה הפרטית, חייב להשתחרר ולעזוב את המבט הקודם, כלומר את הדרגה הרוחנית הקודמת שלו ולסגל לעצמו מבט חדש על המציאות. כל עוד שהוא נשאר עם המבט הטבעי הקודם, אין לו אפשרות להגיע למבט הרוחני החדש של השגחה פרטית. המעבר הזה מאד קשה ומאד מאתגר. נדמה לאדם שהוא פתאום נתקל בהרבה מכשולים והרבה מניעות, הרבה יסורים והרבה נפילות, בתהליך של השינוי במבט על החיים. וזה נכון, אבל זה הכרחי כדי לבנות דפוסים חדשים, שהרי ההעדר של המצב הקודם הוא סיבת ההויה החדשה.
כלומר כדי להגיע לדרגה רוחנית חדשה צריך לעבור לפני כן תהליך של העדר, היינו מצב שבו הדרגה הישנה כבר איננה אבל הדרגה החדשה עדיין לא נבנתה. זה כמו גרעין שנרקב באדמה – העדר מוחלט, אך דווקא ממנו תצמח תבואה חדשה.
נרחיב קצת יותר באמצעות דברים נוספים של רבי נחמן (מתוך ספר משיבת נפש):
"כשצריך האדם לעלות מדרגה לדרגה צריך שיהיה לו ירידה קודם העליה כי הירידה היא סיבת העליה. ומזה יכול כל אדם להבין כמה הוא צריך להתחזק בעבודת ה' ולא יפול לעולם בדעתו מכל הנפילות והירידות שבעולם כי אם יתאמץ ויתחזק לבלתי להסתכל על זה ויזכה לבסוף שיתהפכו כל הירידות לעליות גדולות כי הירידה היא סיבת העליה" (סימן ה').
"לפעמים הנפילה והירידה היא סיבת העליה, כי עיקר הנפילה כדי שיתחזק ויחזור ויתחיל ויחדש חיותו ומוחו שזה עיקר העבודה לחיות חיים חדשים בעבודתו יתברך בכל עת" (סימן ט').
"באמת לפעמים הירידה היא סיבת העליה כי בעת הירידה מקבלים מקדושה עליונה מאד כי במקומות של הנפילה יש שם קדושה עליונה, כי במקומות של הסתר גדול רק קדושה עליונה יכולה לתת שם חיות" (סימן קלד).
כאמר, דברי רבי נחמן מאירים בפני עצמם ורק נסכם את עיקרי דבריו:
שואלת יקרה.
כל מי שרוצה להתחזק בעבודת ה', באמונה ובטחון בבורא עולם, מרגיש שדווקא אז מתעוררים נסיונות ומניעות. אבל זאת הדרך וזה המסלול. הירידה היא סיבת העליה המחודשת. הנסיונות והמניעים עוזרים להקפיץ אותנו מהקומה הראשונה לקומה השניה בעבודת ה'. ההתמודדות שלנו עם המניעים והנסיונות בכל תחומי החיים מאפשרים לנו להשתחרר מהדפוסים הישנים, לעזוב את הדרגה הרוחנית הקודמת, להתעלות ולהגיע למקום חדש בעבודת ה'.
נסכם את הנושא, שוב בדברי רבי נחמן (משיבת נפש, סימן ל), המוסיף עצה מעשית לתקופת ההתמודדות עם הנפילות:
"כשאדם נופל ממדרגתו גם שם יש תקוה גדולה ע"י שיחפש ויבקש משם את ה' יתברך ויהיה שואל ומבקש איה מקום כבודו… וע"י זה בעצמו שהוא מחפש ומבקש ומתגעגע אחר כבודו יתברך ומצטער וצועק ושואל ומבקש איה מקום כבודו ע"י זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה" (וכתב בשל"ה הקדוש [פרשת וישב, מאמר צאן יוסף] ש'איה מקום כבודו' אותיות 'יהא' מתוך 'יהא שמיה רבה' שאומרים בקדיש, ולכן הוא סוד החיבור עם ה' יתברך).
כלומר, הנפילה והקושי נועדו לעורר באדם כיסופים וגעגועים לקשר עם בורא עולם, לנתב אותו למסע של בקשה וחיפוש של קרבה לבורא עולם. שהרי ללא תהליכים אלו – האדם היה נשאר בדרגה הקודמת, הנמוכה יותר.
לכן, כאשר האדם לא מתייאש, אלא מתגבר על הקשיים, אותם כוחות של ריחוק הופכים למעשה למנוף של התקרבות. כל מניעה שהוא שובר הופכת לכלי קיבול לאור אלוקי גבוה יותר שהאדם לא היה יכול להכיל במצבו הקודם.
הנה, רבי נחמן אומר לך: ברגע שאת מרגישה ריחוק, תגידי לעצמך: עכשיו קוראים לי לעלות כיתה. העבודה היא לבקש ולחפש, ולצעוק אל השם מתוך הריחוק, לא להרפות, ולעשות פעולות קטנות ופשוטות של קדושה (אפילו קריאת פרק תהילים אחד או אמירת ברכה אחת בכוונה), מתוך ידיעה שהמחיצה הזו היא זמנית בלבד, ההתרחקות היא סיבת ההתקרבות, והנפילה היא סיבת העליה.
שואלת יקרה, סיימנו את המסע הקצר בהכרת המסלול והדרך להתקדמות בעבודת ה'. אלו ראשי פרקים בלבד, וכל אחד וכל אחת יחפשו היכן הדברים נוגעים בתוכם במבנה האישיות ובכוחות הנפש.
בהצלחה רבה!
ישראל ל.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
