שלום לך בחור יקר!

קודם כל, תרשה לי להגיד לך- אשריך, שאתה בן ישיבה. אשריך שאתה הולך למקום של תורה, שאתה נמנה על מקדשי שם שמיים, דווקא בתקופה מאתגרת כזו.

קראתי בעיון את השאלה שלך. אתה מצד אחד מתאר קושי שהולך וגדל להישאר בישיבה בפנימיה. הזכרת שזה ממש קשה לך, ושזה גם עוזר לך לכל היום. גם הצוות, אתה מספר, לא מתנגד לזה.

ולמרות שיש כאלה שאומרים לך שזה "בונה אותך לחתונה" וכדומה, אתה עדיין מעדיף לישון בבית.

אני רוצה לומר לך שני דברים שהם בעיני מאוד חשובים, ואולי הם קצת הפוכים אחד מן השני:

קודם כל תדע: אין שום מצווה או חיוב לישון בישיבה.. ואפשר להצליח מאוד גם חוזרים הביתה. גם אני למדתי בישיבה עם פנימייה, אולם החבר הטוב ביותר שלי היה אחד שישן בביתו.. גם לפחות עד כמה שידוע לי, הוא נשוי באושר ועושר; אז כנראה שהפנימייה היא לא כל כך קריטית כדי להתכונן לנישואין.. אתה לא צריך להפחיד את עצמך במשפטים כאלו. יש כאלה שנוח להם בפנימייה, ויש כאלה שקשה להם ומעדיפים בבית.

אבל מצד שני, כן חשוב לברר, ולא בדיוק פירטת את זה בשאלה. למה זה כל כך קשה? למה זה קשה עד כדי כך שזה משפיע על כל היום? אתה מתאר את זה כקשה מאוד, קושי שהולך ומחריף ככל שעובר הזמן. אז שווה לבדוק: למה, בעצם? זה קשור לחברים? זה קשור לשיעמום? זה קשור למקום שלך מול הצוות? זה קשור למקום שלך בבית? אם תשב עם עצמך, או עם מישהו קרוב אליך, ותנסה להעמיק בזה, תוכל לזהות איזה קושי בדיוק זה מציף בך. אחרי שתמצא את הסיבה המדוייקת, ככל שניתן, לקושי, תוכל להגיע מהר יותר למסקנה ולפיתרון.

וכאן אני רוצה לדבר רגע על הסתגלות חברתית. זה קצת נשמע מדבריך, שההסתגלות שלך למקומות חדשים היא לא מהירה. וזה טבעי. נכון, יש כאלה שמיד "שוחים במים", ויש כאלה שלוקח להם זמן- לבדוק את הסביבה החדשה, להריח את השטח. אם אתה אכן נמנה על הסוג הזה של האנשים, אז מה שוודאי לא כדאי לעשות- זה לברוח. להימנע. ללכת הביתה.

זה טבעי שתהיה לנו כזו נטייה. בפרט למישהו שרגיל שיש לו חברים קרובים והוא פופולרי, כשהוא מגיע למקום חדש והוא צריך לבנות לעצמו מעגל חדש של חברים, זה קשה. והפיתרון הפשוט ביותר הוא לוותר. ללכת הביתה, לסביבה המוגנת, הרגילה והמוכרת; שם הכי נוח וחם וטוב. אבל ככה אנחנו רק מעצימים את הקושי ומגדילים אותו. ובפעם הבאה, כששוב נעבור ליד מעגל משוחחים, פתאום ההרגשה תהיה עוד יותר לא נעימה. אז אם זו הסיבה שאתה לא אוהב לישון בפנימייה (אני לא יודע, רק אולי)- וזה טבעי לגמרי- אז אולי כדאי דווקא כן לנסות ולא לברוח.

וכדי שזה יהיה הכי פחות מאתגר, כדאי ללכת ולספר את כל המחשבות והלבטים למישהו מהצוות שנראה לך מבין ודואג, מישהו שלדעתך אפשר ליצור איתו קשר כנה והוא ישמח לעזור לך. תספר לו, על הקושי והחשש; אל תדאג- הוא יבין. תחשבו יחד על פתרונות.

והכי חשוב, תשנן לעצמך- בלי לחץ. הסתגלות חברתית זה לפעמים דבר שלוקח זמן, ואף אחד לא מכריח אותך. גם אם תבחר בסוף ללכת הביתה לישון- הכל טוב. פנימייה זה לא קריטי. יש שמסתדרים איתה, ויש שלא.

אז לסיכום:

א. אל תלחיץ את עצמך. אתה הכי בסדר, ומה שאתה מרגיש זה הכי טבעי, וגם לישון בבית- זה מעולה!

ב. בכל אופן, בלי לחץ בכלל, כדאי שתשב עם עצמך או עם ההורים ותנסה לבדוק: למה זה כל כך מלחיץ אותי? למה זה משפיע לי על כל היום? איזה קושי זה מעורר בי?

ג. אם יש לך הסתגלות חברתית ארוכה, אם אתה בוחן מהצד ולא קופץ למים, לא כדאי כל כך לברוח. אם הסיבה שבגללה אתה מעדיף לשיון בבית היא כי אתה מעדיף להימנע מהאתגר של יצירת קשרים חדשים, לא כדאי כל כך לוותר. זה תהליך מאתגר אבל חשוב, דווקא להישאר ולנסות לאט ליצור קשר. דרך חברים לשולחן, דרך חברותא. לאט לאט. אבל ללכת אחורה- לא כדאי.

ד. חשוב לערב בזה מישהו מהצוות שלדעתך יכול וישמח לעזור. לצוות יש פעמים רבות ראייה רחבה יותר.

לסיום אשמח להמליץ לך על מישהו שיש בידו את כל הכלים לסייע. הוא אוהב אותך באמת. יקשיב לכל מילה שתגיד, וגם ימצא לך פיתרון מדוייק לבעיה. קוראים לו אבא שבשמיים. ספר לו. דבר איתו, במילים שלך, ספר לו על הקשיים, הוא יעזור לך. אין ספק. זה בדוק ומנוסה.

בהערכה ובברכת הצלחה, נתן.