שלום חיילת של עם ישראל,
משפט הפתיחה של השאלה שלך הזמין אותי לקרוא את התשובה שעוררה בך מחשבות כה רבות, אבל במחשבה שניה נמנעתי מלעשות את זה, כי התשובה שלי כאן היא לא פולמוס עם התכנים שהועלו שם, אלא תשובה אלייך, אל התהיות והשאלות הטובות שאת מעלה. אני מעריכה את תחושת השותפות שלך עם גורלו של עם ישראל בעת הזו, אז נתחיל מהמקום הזה וננסה לעשות סדר, כי יש כאן טיעונים שונים שנבנים על הנחות בלתי נראות וכדאי לשים אליהן לב.
נניח שקבוצת אנשים נקלעה לאי בודד, וכדי לשרוד כולם חייבים לפעול במשותף ותוך סיכון עצמי. לא יעלה על הדעת שאחד המשתתפים ישתמט מפעולה ובמקום זה 'ירגיש בצער הזולת', יביע הערכה, יספר לו שהוא מתפלל עליו, יגיע לניחום אבלים ואף יגדיל לעשות ויתן צדקה לעילוי נשמתו. נדמה לי שזה העיקרון שניסית להביע ואני מסכימה איתך שזה לא המוסר היהודי.
שימי לב שכל זה נכון כשמדובר במשימה משותפת, שכל הנוגעים בדבר מסכימים עליה ואמורים לקחת בה חלק. אבל לא תמיד זה כך. נניח למשל שחלק מאנשי האי החליטו שחייבים להשתלט על כל שטח האי, בעוד אחרים סבורים שמספיק להכשיר שטח קטן ולהתקיים בו. האם במצב כזה מי שמסרב לשתף פעולה ייקרא משתמט? ואולי מי שכופה את דעתו ומאלץ את חבריו לסכן את נפשם עבור מטרה שהם לא מזדהים איתה הוא זה שלא הוגן בסיפור?
אני יודעת שאנחנו נוגעות עכשיו בגחלים לוהטות, אבל כנראה שאין ברירה אלא לחדד את האמת. השאלה למה החרדים לא מתגייסים מבוססת על הנחת יסוד שכמעט ולא מבחינים בה. ההנחה היא שיש כאן קבוצה אחת שכל חבריה שותפים להחלטות, ומי שקובע ואיך נכון לפעול אלה מוסדות השלטון, שנבחרו על ידי רוב העם, ולכן דעתם מחייבת גם את המיעוטים.
בעיניים של אדם חילוני או דתי לאומי, המדינה היא סמכות מחייבת, ומי שלא מציית לה הוא משתמט. ועוד: בעיני הציבור הכללי הערך של שוויון בנטל הוא ראשון במעלה. ועוד ערכים משתתפים במשחק: תפיסה שהגלות הסתיימה ולעולם לא ניתן שיפגעו בגאווה הלאומית שלנו, ורק בכוח השתדלות (צבאית, דיפלומטית או כלכלית) נוכל להגן על עצמנו. כשאת מתבוננת בעצמך ובחברה החרדית דרך עיניים כאלה את משפילה מבט בהתנצלות על שאנחנו לא ממלאים את חלקנו בהסכם, ורק לוקחים מהעוגה בלי לתרום.
אני מזדהה עם התחושה הזו ולכן בימים אלה קשה לנו לעמוד מול עיני המגזר הכללי, כי כמעט בלתי אפשרי להסביר להם מה המבט שלנו. אשתף אותך: עשיתי כמה ניסיונות הסברה, שבהם ניסיתי לכבד את המבט החיצוני עלינו אבל גם להציג את המבט שלנו, וזה פחות או יותר נכשל. נראה לי שהמשכיל בעת הזו יידום, וכעת המצווה היא לא לומר דבר שאינו נשמע. כל שנותר לנו הוא להביע שותפות גורל בדרכים שונות. אני באופן אישי מגהצת בהתנדבות אצל אשת מגוייס, שלא חסרים לה אמצעים כלכליים, כדי לתת לה תחושה של איכפתיות.
עכשיו בואי נסגור את הדלת כלפי העולם הכללי, ננתק מגע עם התקשורת, ונסב את עינינו מדעת בעלי בתים (שהם רוב האוכלוסיה). בואי נשב יחד ונלבן את הסוגיה בינינו לבין עצמנו, בשיח תורני. אציין כאן שני ערכים ואמונות יסוד שעל אמיתתם התחנכנו:
1. תורה ותפילה מגינות ומצילות. עיסוק בתורה הוא כיפת ברזל בעלת עוצמה, וגם אם עיני בשר לא רואות – לומדי התורה מצילים חיים כפשוטו ממש.
2. פיקוח נפש דוחה לימוד תורה ולכן אם זה יהיה המצב גדולי התורה יורו לסגור את הישיבות והם יהיו הראשונים להתייצב עם תלמידיהם בחזית.
אם עד כה גדולי דורנו לא הכריעו שמצווה להתגייס, כנראה שברור להם שהפעילות למען גיוס לומדי התורה כרגע לא נובעת משיקולי פיקוח נפש אלא משיקולים זרים. אציין שגדולי תורה מסוימים מקרב הציבור הדתי לאומי סבורים שזו שעת מלחמת מצווה, והורו לתלמידיהם ש'יצא חתן מחופתו', וכמובן שמי שהולך לאורם בכל תחום ינהג כדעתם גם בתחום הזה.
אז מה יהיה? את בטח שואלת. מי יגן עלינו אם מספר רב של צעירים ילמד תורה ולא יתגייס?
התשובה התורנית לכך תהיה ישרה ונטולת אינטרסים: אם חובת ההשתדלות להצלת עם ישראל כוללת גיוס לומדי תורה – הם יתגייסו ללא היסוס. אבל כשהגיוס הוא למען השוויון בנטל אז סורי, יש לנו ערכים אחרים משוויון, למשל הגנה רוחנית על העם שלנו.
ועכשיו עלינו לבחור: האם אנחנו 'אורחים' בקרב בעלי הבית של מדינת ישראל, מחלקי התקציבים, ממני האלופים, אשפי הקונספציות, יושבי האולפנים ובעלי המקלדות, או שאנחנו חיים בארצנו הקדושה על פי ערכי התורה. האם עלינו לנוע על מקומנו באי נוחות בכל פעם שמושמעת הדרישה לגיוס שוויוני או לא? אנחנו מקשיבים היטב לקולות שקוראים לגייס את בני התורה ושומעים שגם הם מודים, שהנימוק הוא לא ש'אי אפשר בלעדיהם' אלא שערך השוויון המקודש להם ייפגע. זה כבר לא פיקוח נפש אלא התנגשות בין ערכים שונים.
כדי לחדד את הנקודה אתאר מצב די היפותטי. יש תיאוריות שאומרות שהסכנה הביטחונית הגדולה ביותר היא חוסר האיזון הדמוגרפי. כבר עכשיו הערבים מהווים למעלה מ 20% מתושבי ישראל, ואם לא יהיה שינוי, בסופו של דבר היהודים במדינה יהיו במיעוט. תארי לעצמך שהחרדים יבואו למגזר הכללי בדרישה להגביר את הילודה, על חשבון רמת החיים והרווחה הכלכלית.
ונניח שהחרדים יציעו להקצות את כל תקציבי הבידור והאומנות בישראל לטובת תשלום משכורות למי שיבחר להתגייס וכך הצורך בגיוס בחורי ישיבות יתייתר.
נכון שזה נשמע הזוי ומופרך אפילו לנו?
אבל למה? מי בעצם קובע לפי אילו ערכים תתנהל המדינה?
במדינה דמוקרטית זה נקבע על פי הרוב, אבל יש חלק בעם שהאופציה הזו לא נוחה לו ואפילו מפחידה אותו, ולכן הוא מעצב תודעה לא נכונה, כאילו הוא הקובע ואנחנו משתמטים, וכך מנסה לגרום לך ולי להשפיל עיניים בהתנצלות על שאנחנו לא מקבלים את סולם הערכים שלו. בניגוד למינוח המטעה, אנחנו לא משתמטים אלא פטורים משירות על פי חוק, ומקווים שגם בהמשך מדינת ישראל לא תוותר על ההגנה הרוחנית של לומדי התורה.
השביעי לאוקטובר גרם לאנשים רבים לחשוב שאנחנו חייבים צבא גדול, ורק גיוס לומדי התורה ימנע אסון נוסף. זו מסקנה הגיונית אבל לא בהכרח המסקנה היחידה, ולמרות זאת היא מודגשת שוב ושוב ולא במקרה. ככל שמתבהרת התמונה ומתפרסמים תחקירים מקצועיים, מתברר שמספר החיילים הוא לא הבעיה היחידה וגם לא הפתרון היחיד. אנחנו יודעים היום הנהגה יהירה ולא אחראית, שסומכת על כוחה ועוצם ידה, עלולה לעצום עיניים מול התראות ולסכן חיי חיילים כדי לא לפגוע באוכלוסייה הערבית. אז אולי נטפל קודם כל בבעיות האלה? למה כל כך הרבה אנרגיות ואמוציות מופנים כלפי נושא הגיוס כאילו אם רק נפתור אותו יבוא שלום על ישראל?
ואולי להיפך. אולי חיזוק כוח התורה דווקא בעת הזו הוא המפתח לניצחון המוחלט. שמת לב כמה הישגים והצלחות (ניסים בעברית פשוטה) קרו במלחמה הזו לא בחיל ולא בכוח?
אם יש דיסוננס שאיתו אנחנו צריכים לחיות, זהו לדעתי הדיסוננס בין חיי העולם הזה עם חוקי הטבע ותפיסות העולם שנגזרים מהם, לבין חיי העולם הבא שבהם שולטת חוקיות רוחנית. הבחירה בתורה מייצרת אורח חיים שונה, שבהחלט לא מתקבל על דעתם של אנשים שבחרו אחרת. מכך נובע שלא משנה כמה ננסה להתנחמד או להסביר את עצמנו, בסוף אנחנו חיים על פי מפתח שונה.
אני מעתיקה עבורך מה שכתבה אלי באופן אישי אחת המשתתפות בסיכומו של ניסיון ההסברה הכושל שלי: 'אני מקבלת את התחושה שאתם מאמינים עד עמקי נפשכם שדרך התורה היא דרך האמת. זו גישה מתנשאת. מאחורי מתיקות השפתיים אתם חסרי רגישות אמיתית לזולתכם'.
לא נעים להצטייר כך, אני מודה. אבל שואלת אותך: אז עכשיו עליי לוותר על האמונה שלי שהתורה אמת? או שאולי אני צריכה לשתוק ולהבין שהכאב מונע מאיתנו שיח, אבל עדיין כולנו בנים למקום. להבין שכעת אני בלתי ניתנת להסברה, אבל לא משנה את עמדותי. לייחל לרגע שבו האמת תתגלה כמים לים מכסים, ועד אז לחיות בעולם של הדיסוננס שבו האמת נעדרת. להבין שאני לא נראית טוב בעיני אחרים אבל לרגע לא להתנצל.
בואי נישא בגאווה גדולה את האמונה העתיקה שלנו בכוח התורה, ונצדיע בפני לומדיה, מבחור הישיבה הטירון שתורתו אומנותו, ועד למצביאים הגדולים שעומדים על המשמרת והוגים בה יומם ולילה. תורתם מגן לנו ומאירת עינינו.
שותפה לתפילה שלך שבקרוב ישובו בנים לגבולם, מבחינה פיזית ורוחנית, וכבוד ה' עלינו יזרח.
ברוריה
דלג לתוכן
27 תגובות
1 מוזר לומדי התורה הראשונים שצרכים להתגייס. האם מצוות תלמוד תורה דוחה תפילין ? או סוכה ? וכי הצלת ישראל מיד צר היא לא מצווה ? ונשמרתם לנפשכם זה לא מצווה ? ישוב ארץ ישראל ?
2. הציבור שלכם לא רוצה שגם אלה שלא לומדים לא התגייסו.
3 תורה מגנה ומצלה ממתי ? לכו עם זה לגבולות נראה אותכם !!
בברכה.
דיני הקדימה בקיום המצוות הם סוגיה תורנית שראוי ללמוד אותה ביסודיות, וכך גם העיקרון של 'תורה מגנא ומצלא' שקיים מאז יעקב אבינו שאמר 'בחרבי ובקשתי'. כך גם השאלה אם חרבות ברזל זו מלחמת מצווה או לא.
השואלת מגיעה מתוך הקהילה החרדית, והפנייה שלה נובעת מרצון לבירור השקפת העולם החרדית, ולנקודה הזו פנתה התשובה. התגובה שלך דוד נובעת מנקודת מוצא אחרת שמבצבצת מהמילים 'הציבור שלכם' ו'נראה אתכם' בתוספת סימני קריאה.
האם יש כאן רצון לפולמוס וניגוח? או שמא כאב אישי שמתבטא בדרך כזו? ואולי אין כאן אלא המחשה נוספת לכך שעמדתו של הציבור החרדי היא קשה להסברה, וזר לא יבין?
שלום
שייך לציבור הדתי לאומי. למרות זאת אוהב את האתר שלכם מאוד
כאבא לבנים וחתנים שעשו מאות ימים בשנה מילואים כותב בכאב גדול
מאוד חושש לעתיד העם היהודי. לפני מאה שנה קרתה שואה אז העם היהודי כמעט נכחד ( גדולי ישראל טעו בגדול ). לפני שנה קרתה מיני שואה. ואני חושש שעוד דור זה יקרה שוב.
החרדים לא מתגייסים ולא שותפים לנטל
, החילונים מרגשים פריירים ולא יתגייסו ,
הדתיים הלאומים יגמר הכוח.
הצבור החרדי כמו בת יענה טומן את ראשו בחול , אלוקים נתן לנו מדינה שוב אנו בועטים ולא מעריכים.
בכבוד רב דוד
לגבי מלחמת מצווה – הרב אלישיב בזמנו אמר על מלחמת יום כיפור שזו מלחמת מצוה (כפי שאומר הרמב"ם שהגדר הוא 'עזרת ישראל מיד צר'), כלומר שיש מצב שהאויב מתקיף וצריך להתגונן מפניו ולהגן על העם .
מצד שני, אומנם למלחמת מצוה לוקחים אפילו חתן מחדרו וכ', אבל הלויים, לפי הגאון מוילנא, היו פטורים לגמרי. ולגבי הקדשתם של הלויים לעבודת הקודש בלבד אומר הרמב"ם :"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".
אז מלחמת שמחת התורה היא אכן מלחמת מצוה, ויש להעריך ולהכיר טובה לכל החיילים שמוסרים נפשם כדי להגן עלינו ולהצלנו.
אך לומדי התורה, השוקדים יום ולילה בעמל ובהתמדה, פטורים מהשתתפות במלחמה. כמובן שמי שלא ממש לומד ברצינות, אין הוא יכול לשאת את התואר 'תורתו אומנותו' והוא לא פטור. רק שהוא צריך מסגרת מתאימה בצבא, כמו חטיבת החשמונאים שעוזרת לשמר את אורח החיים החרדי שלו.
הגדולים שאומרים שאנחנו לא במצב של פיקוח נפש, ובגללם אתם לא מתגייסים, גם אומרים שאסור להשתמש באינטרנט.
מה שנוח אתם מקדשים, ומה שלא- אז אמר.
מתוך אחריות לביטחון ישראל, הרשה לי לצאת מעמדת ההתנצחות של 'אתם ואנחנו'. לצערי חווינו על בשרנו את המחירים הנוראים שהיא גובה. לכן אשיב עניינית על תגובתך כאילו היא שאלה שחותרת להבנה ולמענה.
גדולי ישראל מנחים אותנו באופנים שונים. בשאלות הלכתיות הם פוסקים הלכה באופן חד משמעי, אך בנוגע לאורח החיים יש להם המלצות והנחייה כללית, ובשאלות גדולות נכון יהיה לקבל גם הדרכה אישית.
אז הבה נדייק: השימוש באינטרנט לא נאסר מכל וכל אלא הוגבל לייעודים מסוימים כגון זה שאני עושה בו שימוש כעת. למיטב ידיעתי חלקים בציבור החרדי נמנעים מכל שימוש באינטרנט, ואחרים משתמשים בו לצורכי פרנסה ובמסגרת שאושרה על ידי הרבנים.
אכן יש חרדים שלא נשמעים לגדולי ישראל בנושא זה, כשם שיש חרדים שנכשלים בנושאים אחרים, אבל זו לא דרך חיים של 'מה שלא נוח אני לא מקבל' אלא כמי שגבר עליו יצרו.
איזה גדולים אומרים שאנו לא במצב פיקוח נפש ? אני לא שמעתי על זה. אולי הם אומרים שבלי ההגנה הרוחנית של לומדי התורה הרציניים זה אכן יהיה פיקוח נפש.
הנחת היסוד של המשיבה היא שכיוון שתורה מגנא ומצלא הרי בשעה זאת צריך להתחזק בתורה.
ובא השואל ואומר: בשלמא השאלה הייתה אם לגייס את לומדי בתורה-נייחא.
אולם, לדעת רבים ממנהיגי המגזר החרדי, כל מי שקורה לעצמו חרדי הרי אסור לו להתגייס. זה יכול להיות משהו שעובד וקובע עיתים לתורה. זה יכול להיות נוער נושר שהמגזר החרדי עצמו נכשל בחינוכו. ועוד דוג׳ רבות שהצד השווה שבהן הוא גם מי שאין תורתו אומנותו-אסור לו להתגייס.
ועוד יבוא השואל וישאל-אם באמת מאמינים שהתורה זה מה שגורם לניצחון במלחמה, איך יתכן והלוחמים היקרים יוצאים לחופשת בין הזמנים?
היעלה על הדעת שלוחמי אוגדה 91 יצאו לחופשת הדממה לרגל חג הסוכות (כמקובל בכל שנה ושנה) באמצע הלחימה? אם כך, איך יתכן ולוחמי מערכות ישראל יוצאים לחופשה של שלושה שבועות באמצע המלחמה בין שרו של ישראל לשרו של ישמעאל?
ועם כל הכבוד והיקר, השואל מסיים את שאלתו לגדולי ישראל-אתם באמת מאמינים שתורה מגנא ומצלא? אם כן, למה אתם מתנהגים בדיוק להפך?
הגדולים אומרים שכדי שתקופת הלימוד – ה'זמן' – תהיה מוצלחת הבחורים זקוקים להתאווררות. ללמוד רוב שעות היממה במשך תקופה של חודשים זהו מאמץ שכלי ואף נפשי.
מצד שני, לעניות דעתי, בתקופת מלחמה היה מתאים לקצר את תקופת בין הזמנים, או ליצור מסגרות חלקיות לתקופה זו, בהן לומדים לפחות מספר שעות ביום, ואחר כך נחים או מטיילים. גם לחיילים יש לפעמים חופשת 'רגילה', אך כמובן שבזמן מלחמה החופשות מתקצרות ולעיתים בכלל לא ניתן לצאת לחופשה, אפילו של יום אחד, או כמה שעות, במשך חודשים ארוכים.
הטענה על כך שבין הזמנים נשאר כמעט לגמרי על מתכונתו היא א: הדור היום חלש נפשית וגופנית, ואם יקטינו את החופש זה יפגע אחר כך בלימוד בתוך ה'זמן'. ב: יש טענה שבלימוד תורה זה אחרת – צריך כוחות נפש להיות שקוע כל הזמן בלימוד, ללא פעילות פיזית כלשהי. ג. כשאתה בישיבה, רחוק משדה הקרב, קשה לחוש לאורך זמן את הרגשת הדחיפות. אתה לא רואה מול העיניים איך מגיעים מחבלים ואיך תוקפים אותם ומחסלים אותם. צריך כל הזמן לעורר בעצמו את הידיעה הזו ולהכניסה ללב.
שלום וברכה
אני חרדי אבל מאוד לאומי, נין ונכד לתלמידי מרן הרב קוק וממשיך דרכו הרב חרל"פ, כידוע הרב חרל"פ פסק במלחמת השחרור שאין זו מלחמת מצווה בגינה צריכים בני ישיבות להתגייס, ולמרות שהרצי"ה קרא לו אז "בן בליעל" לא פחות, אבל צריך לזכור שהרב חרלפ היה תלמידו הגדול של הראי"ה, וגם הרב נריה היה נגד גיוס בני הישיבות
בנוסף לגבי עזרת ישראל מיד צר מבואר ברמב"ם שזה בסמכות המלך להכריז על מלחמת מצווה, ואל תענה לי מתשובתו של הרב קוק בדעת כהן קמד בעניין ממשלה נבחרת ומלך, עיי"ש היטב ותראה שזה לא קשור
בנוסף, למלחמת מצווה יש כללים נוספים כגון הריגת כל הזכרים בשטח האוייב וכדו', (וכן אכילת קדלי דחזירי….) אין חצי דרך…
רק להזכיר את דברי הירושלמי (חגיגה ו) שקורא לחיילים ושוטרים חרובי קרתא ולבני הישיבות נטורי קרתא,
שיהיה בהצלחה לכולם
מאת הרב תמיר גרנות:
יש לדחות על הסף את טענת הטוענים כי מדינת ישראל אינה יישות הלכתית בת סמכות להכריז על מלחמת מצוה.
טענה זו יש לדחות על הסף מהסיבות הבאות:
1. פוסקים רבים סבורים שבהיעדר סנהדרין או מלך, הסמכות מסורה בידי העם = נציגיו החוקיים. כך כתב הרמב"ן: בסוף הוספות הרמב"ן לספר המצוות וימצאו שהרמב"ן כותב בפירוש שלעניין מלחמה אין צורך דוקא במלך, אלא די בשופט או "מי שהעם ברשותו להוציאם לצבא". כלומר כל שלטון שבכוחו לכפות יציאה לצבא יכול להוציא למלחמת מצוה. וכן משמע ברמב"ם הל' תרומות א, ב, ע"ש.
2. במלחמה הנכפית על העם, כלומר: עזרת ישראל מיד צר שהיא אחת הקטגוריות של מלחמת מצווה בהלכה, ובדגש על האונס שבמלחמה, אין צורך כלל בסמכות, שהרי חיי האומה וחיי בניה תלויים במלחמה.
3. קיימת סתירה מוסרית וערכית בהתנהלותו של אדם החושב שאין סמכות ביד המדינה להוציא למלחמת מצווה, אך מבקש להיות שותף בקבלת החלטות בעניינים מדיניים כלשהם, על אחת כמה וכמה החלטות הנוגעות למלחמה, וכך הוא המצב באשר להנהגה החרדית.
4. כאשר העם נמצא בסכנה, כמו בימים אלה, קיימת חובת הצלה לא רק משום מלחמת מצווה, אלא לפי הלכות פקוח נפש:
עפ"י ההלכה במקרה בו הותקפה קהילה אחת, חובה על בני קהילה אחרת להצילה, למרות הסכנה, ואפילו לחלל את השבת לשם כך (משנה תורה לרמב"ם, הל' שבת ב, כג)
בנידון דידן, המצב חמור ואבסורדי פי כמה, שהרי הקהילה החרדית עצמה מותקפת – ביחד עם כל תושבי מדינת ישראל, ולא רק שאיננה יוצאת להגן על אחרים, היא תובעת שאחרים יגנו עליה, תוך סירובה להשתתף בהגנה. תביעה זו מנוגדת להלכה בתכלית, היא קרובה לשפיכות דמים, והיא מזעזעת מבחינה מוסרית.
(וכמובן יש להוסיף שהדרישה להגנה אנושית שומטת את הטענה ש'חכמים לא זקוקים לשמירה, כי התורה מגנה עליהם').
על האמור לעיל יש להוסיף שבמלחמה קיומית, החובה להציל חלה על כל אדם וקודם כל גדולי ישראל, כפי שפסק הרמב״ם בהל שבת פרק ב, ואין חולק עליו. ("סכנת נפשות.. כשעושים דברים האלו.. על ידי גדולי ישראל וחכמיהם!"). קל וחומר פשוט וברור הוא לבני ישיבות ולכל אדם מישראל – שיש עליהם חובה להשתתף בהצלה.
תודה לך ברוריה יקרה על עצם המענה. אני רוצה לקרוא את התשובה המושקעת שלך כמה פעמים כדי להבין עד הסוף וכדי לראות אם בתוכי אני מסכימה, אם נשארו עוד שאלות… אבל רציתי דבר ראשון לומר תודה על הכתיבה והחשיבה וההשקעה.
מקסים בעיניי שאת טורחת להודות! מזמינה אותך לדייק את התחושות שלך, לברר עם מה את מסכימה ומה מעלה שאלות נוספות, ואשמח להמשיך לברר יחד איתך את האמת בפלטפורמה הזו או בפרטי, כבחירתך.
ברוריה היקרה,
אני מרגישה שטבע האדם הוא כזה, כך שגם אם הוא יבצע את העוול בגדול ביותר הוא ימצא דרך להצדיק את עצמו.
הרי הנושא במלחמה האחרונה שנכפתה עלינו, הוא לא סתם לאומנות ורצון לצאת בכבוד מהאירוע מדובר פה על פיקוח נפש אמיתי ומיידי. הערבים לא היו על הגדרות הם כבר נכנסו שחטו וטבחו ואנסו וכדי למנוע את הטבח הבא לא רק לסלק אותם (ולא ההינו שם, כמובן ), חייבים לשנות את פני המציאות. אנחנו בסירה אחת, החרדי האדוק ביותר לא ירצה לראות חלילה את אותם פרעי אדם ברחובות ביתר או מודיעין עילית, חלילה, אלא מה אנחנו מסתמכים על האוכלוסיות המשרתות ומה לעשות שהם לא התנדבו להגן עלינו, כמה שאנחנו מאמינים בערך לימוד התורה כמגן מפני אויבים, אין באפשרותנו לכפות את אמונותינו הנשגבות ביותר עליהם. (וזה עוד בלי לדבר על הכמות הגדולה של הנוער שאינו לומד כמו שצריך).
אנחנו חיים במדינה אחת ואין לנו זכות לדרוש משותפינו לבצע עבורנו את התפקיד ההירואי הזה לבדם, ללא הסכמתם.
כמו שאינך יכולה לכפות על ועד הבית, ללא הסכמה מפורשת, שבמקום תשלום על השירות המשותף תעבירי פרקי תהילים.
אני חוששת שהדיסוננס החמור הזה שהציגה הבחורה הצעירה מלווה הרבה מאוד צעירים חרדים בשנה האחרונה, וסופו של דיסוננס חמור לייצר בקיעים בבסיס עצמו, הלוואי ואתבדה.
לצערי, התשובה שלך לא מצליחה לייצר חוסם עורקים לדימום הזה.
תודה לך שניסית!
ברוריה יקרה.
קראתי את תשובתך ואני תוהה-
אתם חיים בארצנו הקדושה אבל מתנהגים כאורחים במדינה. אז הדבר ההגון לעשות הוא להמשיך את הדפוס של הגולה- תממנו את עצמכם. לא יתכן שהמדינה שניכר מדברייך שאין לכם דבר איתה, היא זו שתממן אתכם. תמשיכו ללמוד תורה אבל תהיו מספיק ישרים להגיד- לא נותנים (כי אנחנו לא מאמינים בערכים שלכם) ולכן לא מקבלים. תבקשו מהחיילים בביתר ובקרית ספר לעזוב את משמרתם- ותגנו על האי הקטן שלכם כי אתם לא רוצים להיות שותפים לכיבוש האי כולו.
ועוד דבר- יש פה עניין של שיוויון בנטל (לדעתי, זו זכות לקיים כל כך הרבה מצוות שכלולות בשרות העם והמדינה) אבל זה זועק כרגע כי אנחנו קורסים. פשוט כך.
אל תדמי בנפשך שאת יכולה לשבת בבית ולנסח את הדברים לפי ראות עיניך. אנחנו זועקים לעזרתם- ואתם לא באים.
הקב"ה יושב בשמים ובוכה.
עפרה
ברוריה,
מאוד הייתי רוצה לקרוא לך ברוריה אחותי היקרה, אבל לאור דברייך ליבי לא נותן לי. אני יכולה להבין למה מצפונך מוביל אותך להאמין במשל שהצגת, כי כל עוד את רואה את המציאות בראי המעוות הזה, כנראה שיותר קל לך לסלוח לעצמך ולקבל את התנהגות הקהילה שאת חיה בה.
אבל במציאות המשל לא דומה לנמשל.
בהמשך לנרטיב שהבאת, המשל הנכון הוא בני משפחה שנקלעו לאי והותקפו על ידי פראים. הפראים לקחו איתם חלק מבני המשפחה על מנת לעשות בהם שפטים, ובני המשפחה הנותרים הצטיידו במהירות בכלי נשק ככל שהשיגה ידם ויצאו למרדף אחרי הפראים תוך סיכון חייהם, על מנת להציל את אחיהם ולמגר את הסכנה: וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן:
אולם חלק מבני המשפחה המשיכו להסתגר בד' אמותיהם, ללמוד ולדון בהלכות שונות כולל כיצד אמורים להילחם במצבים כאלה, אך מבלי להצטרף לנסיון ההצלה הפיזי. גם לאחר שאחיהם נפצעו ונהרגו והנותרים התחננו אליהם שיבואו להושיע, הם אטמו ליבם וטענו טענות שווא על ביטול תורה כנגד אותם אחים בני תורה שכל רצונם היה להציל את משפחתם ואת פיסת האדמה עליה הם חיים.
הבן שלי מעל 200 יום בלחימה. הוא יושב ולומד גמרא בחברותא קבועה עם סבא שלו מתוך הטנק. ישפוט ה' בינך ובינך.
מתחילת הקרבות אני תוהה איך עשרות אלפי בחורים צעירים ובריאים שכוחם במותניהם ובכל זאת נמנעים מלהושיט יד בלחימה, איך הם והוריהם אינם פוחדים מיום הדין. משופט כל הארץ שבוודאי יעשה משפט.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.
מתוך ההפטרה של השבת:
טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שׁרִקוֹת עֲדָרִים; לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי-לֵב.
יז גִּלְעָד, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן, וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת; אָשֵׁר, יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו, יִשְׁכּוֹן.
מ שלומד תורה כמו שכתוב בתורה ולא מתגייס, זה בגלל מה שכתוב בה, לא בגלל איך שמציגים לו את הדברים.
הייתי שמח להעמיד דברים על דיוקם:
1. הסאגה של גיוס בני הישיבות התחילה מחבורת קפלן שאחים לנשק ממחולליה. להזכירכם, הם התנגדו לתפילה בהפרדה ביום הכיפורים ולשינוי במערכת המשפט ('מהפכה משטרית' לשיטתם).
2.שיוון בנטל בכל מקרה אין! ישיבות ההסדר משרתים חצי ממשך הזמן הרגיל, בנות משרתות פחות, וכמובן בנות שרות לאומי שעושות רק שנה באזרחי.
3. נכון לעכשיו, בני הישיבות אינם פטורים משרות אלא דוחים שרות על פי חוק. לכן התקשורת שמכנה אותם משתמטים עושה את אותה עוולה שעושה למתיישבים כשמכנה אותם מתנחלים. הדה לגיטימציה שהתקשורת עושה לבני הישיבות חלחלה למגזרים נוספים וחבל.
4. לסיום אשמח לשמוע נתונים מדויקים לגבי שיעורם של בני הציונות הדתית שעוזבים את הדת במסגרת הצבא (לי ידוע על 50% אך אין לי מקור מוסמך).
לכן אומר לאחיי היקרים והאהובים בני הציונות הדתית: אל תהיו כלי ביד חבורת קפלן!
בן ישיבה [לא לומד יום שלם]
אבי רק לגבי נקודה 4 – זה ממש לא נכון!
קרוב ל-100% מבני ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות-ציוניות שמתגייסים לצה"ל חוזרים חזרה לישיבה אחרי השחרור כשהם דתיים -שומרי מצוות.
אותם אחוזים שמדברים עליהם בציונות הדתית שעוזבים את הדת בתוך מסגרת השירות שלהם בצבא (וזה ממש לא 50%) אינם בני הישיבות אלא דווקא חבר'ה דתיים מבית שהתגייסו לצבא ישירות אחרי התיכון – בגיל 18, או רק אחרי שנה אחת של לימודים במכינה קדם צבאית.
אנחנו לא מצפים שישלחו את בני ה-18 החרדים- בני הישיבות שלומדים ברצינות ישירות לצבא וגם לא למכינות קדם צבאיות! ממש לא!
אלא שהם יתגייסו לשירות סדיר לזמן קצר – כמו בני ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות-ציוניות בתוך מסגרת צבאית שמורה יותר ומוגנת (ושהגיוס יהיה רק בגיל 20/21 כשהם בוגרים ובשלים יותר רוחנית) וכך יחזרו חזרה לישיבה בע"ה בתום השירות שמורים גם רוחנית.
ואם חלילה יש מלחמה גדולה ושעת סכנה לעם ישראל – או אז כולם כבר עברו הכשרה צבאית ויכולים לסייע לעם ישראל במסגרת כוחות המילואים.
ותורה – מה יהא עליה? מי ילמד בשעת מלחמה?
בשביל זה יש את הבנים בגני הילדים, בתלמודי התורה והבחורים בישיבות הקטנות ותלמידי הישיבות הגבוהות כאמור עד גיל 20- טרם גיוסם. מהם אף אחד לא מצפה ולא דורש להתגייס,
ובנוסף לכל אלו ישנם גם כל הגברים מעל גיל 40/50 עד 120 שיכולים ומחוייבים להמשיך ללמוד תורה.
להגיד שאלו שצריכים להילחם= הבנים בגלאי ה-20 עד 40 שגם הם לא יצטרפו למלחמה כלל- הרי שזו השתמטות איומה ממצווה חשובה, איטם הלב מול צורכי עם ישראל וכמובן- הפך דרך התורה.
לא נכון. לימוד תורה בהחלט נדרש ואין על זה ויכוח. אם היו אומרים אצלכם תפילה לשלום המדינה היה על מה לדבר. אבל אתם לא באמת שייכים. לא באמת אכפת לכם מה קורה פה.
אני כל שבת מתפלל על "העוסקים בצרכי ציבור באמונה " אם אחד מהכנסת או מהממשלה או מהצבא או מהמשטרה עושה כן יבורך ממקור הברכות וגם מאחיו החרדים.
ואידך זיל גמור
זו התשובה ה- 88 שלי במסגרת 'אקשיבה', ולמיטב זכרוני מעולם לא התקבלו תגובות בכזו עוצמה רגשית. אכן, הנושא כאוב ומסעיר. רוב המגיבים כאן מגיעים מהמחנה הדתי-לאומי, והיטיבו להביע את דעותיו של מחנה זה.
דא עקא שלעולם התורה החרדי זכות קיום משל עצמו, ודעותיו שונות. השוני לא מתחיל בסוגיית הגיוס, אלא בשאלות עקרוניות כמו: לימוד תורה יומם ולילה לעומת שילוב תורה עם דרך ארץ, היחס למדינה ולמוסדותיה ועוד.
העובדה שקולו של עולם התורה פחות מובן לא הופכת אותו לפחות צודק או פחות לגיטימי. בשונה מדעתו של הרב גרנות שצוטט בתגובות, הציבור החרדי לא סבור שרבותיו לוקים ב'ליקוי מאורות' אלא מקבל את הכרעת רבותיו שהורו לו לא להתגייס. גדולי התורה החרדים סוברים שבעת הזאת אין חובת גיוס על לומדי תורה, משום שישנן דרכים אחרות להציל נפשות וחובה למצות דרכים אלה קודם שמגייסים לומדי תורה.
מי שרבני הציונות הדתית הם מורי הדרך שלו מוזמן להמשיך לנהוג כהוראתם בסוגיית פיקוח נפש כמו בהלכות שבת וכשרות. אבל זו לא סיבה שעולם התורה ישנה את ערכיו ואת מורי דרכו.
וכאן אני פונה שוב לשואלת היקרה, שחשה צורך להתנצל על דרכנו מול עיניים מאשימות. ליבנו מלא הכרת הטוב כלפי גיבורי ישראל שחרפו ומחרפים נפשם על הצלת נפשות, חלקם אף תוך כדי לימוד גמרא מתוך הטנק. עם זאת דווקא במלחמה הנוכחית עינינו רואות ניסים מופלאים שמגוננים עלינו כל העת, ומזכירים לנו שלא בחיל ולא בכוח תלויה הצלת הנפשות. למי אנחנו חייבים את העובדה שחיזבאללה לא פתח בחזית הצפונית במקביל לדרום, דבר שהצבא לא היה עומד בו? למי אנחנו חייבים את חיסולו הכמעט אקראי של סינואר? למי אנחנו חייבים את השבת חטופים במבצעים צבאיים שכמעט והסתיימו בהריגת החטופים ומחלציהם? למי אנחנו חייבים את עלייתו של טראמפ לשלטון והסרת המגבלות על משלוחי נשק לישראל?
אכן, 'תורה מגנא ומצלא'.
'לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי' זו לא סיסמה ריקה אלא דרך חיים, ולא של אדם פרטי אלא שלנו כאומה. מי שמקדיש עצמו ללימוד תורה הוא שותף פעיל בהצלת עם ישראל מאבדון פיזי ורוחני.
אז כן, חשוב להוקיר את גבורתם והקרבתם של לוחמי ישראל שהתגייסו להצלת נפשות, אבל חלילה לנו מלהמעיט בכוחה של ההגנה הרוחנית שהתורה פורשת עלינו. דפי גמרא הם חומת המגן שחופפת עלינו, ובלעדיהם אין לנו זכות קיום.
בשולי הדברים אדגיש שכל זאת נכון רק לגבי מי שתורתו אומנותו. חרדים שאינם לומדי תורה אינם בכלל 'שבט לוי', ולכן כאשר תתבסס ותתייצב מסגרת שירות שמבטיחה את שמירת מצבם הרוחני הם אכן יתגייסו. כבר עתה ניתן לראות את ניצניו של תהליך כזה בהכוונת גדולי תורה, והמשך התהליך תלוי בנכונות של הצבא לכבד את צרכי החרדים ולאפשר שירות שאינו פוגע ברמה הרוחנית.
אין שום בעיה ללמוד תורה עד גיל 18, להתגייס (תוך כדי שמירת מצוות) ולהמשיך ללמוד תורה מגיל 21 עד 121. כל מה שתגידו זה תירוצים שמעליבים את האינטליגנציה.
דנה יקרה,
אקשיבה היא פלטפורמה שנועדה לענות לאנשים שיש להם שאלה, כמו למשל לבחורה שכואבת את סוגיית הגיוס ומבקשת ללבן את דרכה. תגובה כמו זו שלך ושל אחרים מהמחנה הדתי לאומי שהגיבו כאן מצויה מאוד במרחב שבו 'אנחנו' ו'אתם' מתגוששים זה עם זה. כך בכנסת, בתקשורת ובמרחבי שיח אחרים. כשאני קוראת את תגובתך אני לא רואה בה נימה של שאלה או חיפוש אלא התנצחות, ואני מניחה שזה נובע מכאב עמוק.
אבל זה שיח שלא מאחד ולא מכבד ולא מקדם, לכן אחדד: יש אנשים שמשרתים את עם ישראל ואינם לומדים תורה כלל, וכבודם במקומו מונח. יש המשרתים בצבא ואף לומדים מתוך הטנק, וכבודם במקומו מונח. יש הלומדים מגיל 0-18 ומגיל 21-120 וגם כבודם במקומו מונח. ויש, כן יש, מי שבחר לשבת בבית ה' כל ימי חייו ובכלל זה גם בגילאים שלדעתך ראוי לשרת בצבא. העובדה שמישהו חושב אחרת ממך ומאמין בדרכו בכל ליבו לא מעליבה את האינטליגנציה אלא ראויה שיכבדו אותה גם אם לא יסכימו איתה או יחיו לפיה.
הנורמה הזו שמאפשרת להטיח בוץ במי שדעתו שונה פוגעת בכולנו. כך למשל מרגישים אנשי ימין כשכופים עליהם לוותר על חבלי ארץ יקרים לליבם, כשהרפורמה המשפטית מוצגת כהרס הדמוקרטיה, ואנשיהם מכונים 'אוכלי מוות'. בדיוק כך מרגישים לומדי התורה כשאמונתם מוצגת כ'תירוצים שמעליבים את האינטליגנציה'. אז גם אם את לא מסכימה, וזו בהחלט זכותך, דעי לך שיש אנשים שמאמינים שתורתם מגינה על העם, פשוטו כמשמעו. אנשים אלה חיים לפי ערכים שונים משלך, אך לא פחות לגיטימיים.
לברוריה – לגבי ערך היסוד :תורה ותפילה מגינות ומצילות – נכון בהחלט , אבל זהו רק חלק מהעניין. גם לגבי פרנסה ובריאות חשוב לבטוח בה' ולדעת שהכל מאיתו, אבל צריך גם לעשות השתדלות מעשית.
רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'" מסביר שמצד אחד, על האדם להיזהר מסכנות ולהתגונן מהן, כי אין לסמוך על הנס. מצד שני, עליו לזכור שלא כוחו ועוצם ידו הם המצילים אותו מן הסכנה, אלא הקב”ה בלבד מושיעו. לכן צריך לעשות כל פעולה טבעית הנדרשת, אלא עיניו צריכות להיות נשואות לה', מתוך הכרה שלא המעשים הטבעיים שעשה הם המביאים לתוצאה הרצויה, אלא רצון ה' הוא הגורם הבלעדי לכך.
מאחר שאין סומכים על הנס, כי ה' מנהיג את עולמו דרך חוקי הטבע ולא בניסים גלויים, יש לעשות השתדלות נאותה. עלינו לפעול באופן כזה שייראה שהישועה היא תוצאה של ההשתדלות מעשית, בעוד שלמעשה היא מה'.
ר' זונדל מסלנט הסביר שצריכים לעסוק בהשתדלות רק בגלל שאיננו ראויים לניסים גלויים. לכן עלינו לפעול בצורה כזו שאפשר יהיה להסביר את ההצלחה בסיבה כלשהי. באופן כללי, בדרגה רוחנית רגילה, צריך לעשות מעשי השתדלות טבעית כדי להתגונן מכל סכנה, והעדר השתדלות וזהירות יחשב לחטא, כי אין סומכים על הנס. אפילו ביחס לעיקרון של "מגנא ומצלא", לפיו תלמיד חכם פטור ממס עבור שמירת העיר משום שתורתו מגינה עליו, החזון איש קובע: ‘הלא גם רבנן צריכין לנהוג מנהג עולם ולא לסמוך על הנס… ואפשר דבעיר דכולהו רבנן כופין זה את זה לבנות חומה’.
בשנת תשל"ד פסק הרב אלישיב כי מלחמת יום הכיפורים היא "מלחמת מצווה" מדין "עזרת ישראל מיד צר" (על פי הרמב"ם, הלכות מלכים ה, א)
אין זה אומר שבחורי הישיבה צריכים לעזוב את תלמודם, אלא רק אלה שלא בישיבה, או בישיבה לנושרים – כל אלה שאין 'תורתם אומנותם' באמת. נכון שחשובה מסגרת צבאית שמותאמת לאורח החיים החרדי, וב"ה שיש כיום את החטיבה החרדית חשמונאים, שרבנים חשובים כמו הגאון ר' אשר וייס השתתפו בהתווית התנאים הנחוצים.
שלום וברכה.
אני משתייך לציבור הדתי לאומי.
ראיתי את כל התגובות, ורובם לא נכונות או נובעות מחוסר הבנה.
ישר כח לברוריה על תגובותיה, אולם צריך להבין שהתשובות של 'כך דעת גדולי הדור' או משהו בסגנון אינם מספקות את בני הציונות הדתית (גם לי זה קצת צרם בתשובה), אינני דן אם נכון אם זה נכון או לא, אבל זו עובדה המושתת הרבה על חינוך (אין מקור בתורה להקשיב כיום לגדול הדור, וזו בעיקר השקפה שיש לגדולים טווח ראיה רחב בהרבה משלנו).
וכעת לעיקר השאלה סביב הגיוס, אני אשאל כמה שאלות.
מי מהכותבים בירור באורך וברוחב את סוגיית הגיוס כולל השאלות שצריך אורים תומים, צריך מלכות, מה המקור של הרמב"ם בדינו שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה, האם זו מלחמת קיום או מלחמת שמד רוחני (לידיעת הציבור כך דעתו של רב יעקב אריאל, דיברתי עימו בזה), ועוד שאלות וספיקות רבים שאין כאן המקום לפורטם, מי שרוצה אני יכול שיגיב ואני אשלח לו מקורות. אני יכול לומר שאין זה ברור כלל וכלל.
הרב חרל"פ, הרב יצחק אריאלי (חברותא של הרב קוק 15 שנה), הרב נריה, ואליבא דאמת שזהו גם פשט דברי הרב קוק באיגרת הידועה (מי שלא ראה אותה אין לו זכות דיבור בסוגיה הזו, לפחות תברר את דעת רבותיך, וידועים דברי הרצי"ה על איגרת זו ועל דברי הרב חרל"פ אודותיה, הוזכרו לעיל), התנגדו לגיוס בני ישיבות גם הם משתמטים?
האם אתה מרגיש יותר קרוב לחרדי משתמט (כביכול עפ"ל) או לחילוני באגוז?
האם אנו יכולים להתגאות באחוזים כה רבים של לומדי תורה שבאמת שוקדים על תלמודם (לבד מהר המר וקבוצות קטנות מישיבות אחרות שמשלמות מחירים אחרים, ומגבות עניין זה בלימודי אמונה אינטניסביים ביותר).
מי אמר שיש חובה להתגייס לצבא שהמלחמה בו נוצרת בעקבות תפיסה פוסט מודרנית, מסכנת חיילים על חינם, לא שואפת להכרעה, מפחדת מהעולם, והגרוע מכל בלא שום דעת תורה, מדובר בדיני נפשות. הדבר דומה להוצאה להורג של בחור בן 20 בבג"ץ בגלל תפיסה פוסט מודרנית. אפשר לומר שאין ברירה, אבל אנחנו מזדעזעים או שעוברים על זה בשתיקה. שוב מדובר עעל הוצאה להורג של בחור בן 20 סתם, בגלל שאיזה הוגה דעות מטורף מדמיין תפיסה מעוותת (רבים מבני הציונות הדתית יפריע להם הוצאה להורג של מחלל שבת בסנהדרין, וזה עובר אפילו בלי להרגיש), יש לנו תורה והיא צריכה להנחות אותנו (טענה זו נשמעת למיטב ידיעתי בישיבת תורת החיים, ויש בה הרבה אמת)?
עד היום הצבא שבר את האמון מול הציבור החרדי פעמים רבות, מי אמר שניתן להאמין שוב (טענה ידועה אבל נכונה)?
אין להביא ראייה מבחורים דתיים לאומיים שלא מתקלקקלים בצבא (למרות שיש רבים שיורדים ברמתם הרוחנית, למיטב ידיעתי), הם מגיעים מוכנים מאוד, מגיל 0 הם במגע מסויים עם הציבור החילוני, ולומדים לעומק את התגובות המתאימות, מי שלא מתאים לא נושר בדרך (ויש רבים בחלקים מסויימים בציבור, אני לא מדבר על החלק החזק בחרדי לאומי). לעומת זאת בחור חרדי ממוצע מעולם לא קיבל שיעור על השאלה מי אמר שיש בורא עולם, ועל שאלות מורכבות הרבה יותר. יש לדרך זו מעלות וחסרונות. אולם מה שבטוח שלשנות מערכת חינוך שלמה על כל הכרוך בכך, זה הרבה יותר מורכב, מלהתגייס ביום בהיר אחד. לגבי החטיבה החרדית אין טענה זו שייכת כ"כ, אולם שוב אלו עניינים של הפרות אמון חוזרות ונשנות, והתסייגות מובנית לאחר שנכווים כה הרבה.
האופן שבו המדינה עובדת הוא טיפשי, פולטי, נותן יד לפגיעה בציבור לומדי התורה, ומרחק אנשים מהתורה במקום לקרב אותם, כבר פעם שנייה שבג"ץ מתערב בגיוס וזה מוריד את האחוזים בצורה דרסטית (עיינו בספר נמות ולא נתגייס ליו"ר עמותת נצח יהודה, שלא חשוד בעיוות נתונים). מדוע הציבור הדתי לאומי (אנחנו) נותן לזה יד?
גם אם יש טעות בציבור החרדי, ובאמת עלינו להתגייס (כמו שרב מוחלט מאוד של הישיבה שאני לומד בה נוהגת. הרי אנו רק חולקים תורנית, מדוע המחלוקת הזו יצאה מגדרי המחלוקת התורנית, ביזוי ח"ו (הכי קל להגיד גם הם ככה, ראשית אין זה נכון כ"כ, ועוד שזו טענה ילדותית מאוד). מעולם לא שמעתי ח"כ שהולך לפי הרב דב ליאור, שיכפה אדם שהולך לפי הרב אלישיב לברך על שוקלד העץ, לא הגיוני. זו מחלוקת בהלכה וכל אדם יש לו רב ששקל את הסוגיה, לא פשוט במרה של השוקולד, מדוע כאן זה שונה. לכאורה הרי הוא עושה איסור תורה של ברכה לבטלה (ע"פ דעת הרמב"ם, ודלא כתוס' בר"ה לג, ודעת הגר"ע יוסף (יבי"א ח"א בהערה לא זוכר איזה סימן עכשיו) והמשנ"ב (סי' רטו כמדומני) שזה דאורייתא, ואין בכך כ"כ נ"מ זה היה רק דוג'), ומאי ההבדל הגדול כ"כ.
לדעתי כל השאלות הללו (ויש עוד אינני זוכר כעת לא התכוננתי לכתוב מאמר מסודר) מובילות לשאלה המרכזית. מה יותר חשוב לנו. אנו נאמנים במאה אחוז לתורה ולרצון ה' ולא רק הצבא מגיעה מתוך הבנה שיש כזו הלכה אלא גם ככיסוי ראש מלא, תנועת נוער נפרדת, חצאית מעל הברך, לימוד תורה מעמיק שנים ולא רק כהכנה ל…, ועוד (אינני בא לקטרג ח"ו אלא לעורר). ישיבות קטנות אתם בעד (מרבית הסיכויים שלא), מדוע ביררתם את זה או שהטענה שצריך מקצוע, להיות מוכן לחיים וכדו' זו טענה תורנית שיוצאת מתוה"ק כמודומני שלא (מעטות אם יש בכלל טענות כאלו, ושוב אינני בא לפגוע ברבנים שזוהי דעתם אבל צריך לדעת שהם דעת מיעוט, ודעת הרב קוק לא הייתה כוותיהו). כמובן שיש קבוצות בציבור הדתי לאומי שבאמת באמת מעניין אותה רק התורה, ואעפ"כ מתגייסות (ראה ערך הר המור ועוד), ובכל זאת התרשמותי שהרב אינם כן.
כל כך כואב לנו על מצוות המלחמה שיש רבים מעם ישראל שמבטלים אותה, האם כ"כ כואב לנו על מצוות תפילין שאיננו מניחים כל היום (ח עשין כמבואר במנחות, על אותם שמתבטלים מתכלת), לרוב רובתינו התשובה היא, לא!, ולענ"ד הסיבה היא דלעיל (יש כאלה שנגררים ולא בררו לעומק ולמרות שלא כואב להם זה בגלל שהם מושפעים מהתקשורות).
יש כאלו שיגידו שיש כאן משהו אנושי ובסיסי הרבה יותר, בן אדם לחבירו, חובה אזרחית ועוד מושגים כאלו. ויש לשאול אותם מושגים אלו הם מושגים תורניים, הרי אנו מאמינים שבורא עולם נתן לנו מכלול שלם של תורה שמקיף את האדם מכל צד, אין חלק שהקב"ה בטעות פיספס ח"ו. אין לנו מצפן אחרת מלבד תורת משה, הוא המצפן שלנו והוא יראה לנו את מה שנכון ומה לא, אין עוד מלבדו! ממלא כל עלמין! כך עולה ממקורות חז"ל ויותר מכך מרוח חז"ל (או כוונות חז"ל כלשונו של הרב שילת ע"פ ר' גדליה נדל זיע"א), קשה להסביר זאת במסגרת הזו, וברצוני לקצר וכבר הארכתי מעט… נושאים עמוקים ורחבים א"א לברר על רגל אחת וגם כאן רק העלתי את השאלות ולא הצגתי שום הכרעה או בירור.
ברגע שיש לנו עם הציבור החרדי אותו מצפן יש מקום לדון, אם אנו לא עם אותו מצפן, הבעיה הרבה יותר שורשית ויסודית. אין זה אומר שא"א לפתור אותה אולם הכיוון הוא לא באמירות נבובות וחסרות עומק ותוכן של פוליטיקאים, ובחיזוק שעתינו העצמית ע"י הטחות ושפיכת בוז על הציבור שהחיה את עולם התורה, והרבה מהתורה שיש לנו זכינו בזכותו, אין זה אומר שצריך להיות רגשי נחיתות אין לאף אחד מונפול על התורה, אבל לבזות ולהפיש ענקי תורה (וכן, הם יודעים את המציאות זה לא הפולטיקאים שעובדים עליהם לפחות במקרה הזה, לא נעבוד על עצמנו)?
ברצוני להדגיש שאני יודע שרבות מהתגובות וההתפרציות נובעות מכאב (גם אני שומע כל הזמן על מכר או קרוב של השכנים, חברים וכו' שנפצע או נפל הי"ד, ואף כעת שכתבתי מילים אלו הרגשתי צער גדול מאוד), אולם צריך להבין שזה לא חכם בלשון המעטה לגרום לנזקים כה גדולים לתדמית של עולם התורה בגלל זה, כמ"כ צריך להבין שתגובות החריפות מהציבור החרדי שצורמות לנו חלקם נובעות כתגובה מהירה והתפרצות מההתקפה העוצמתית שהם מותקפים. אדרבא עלינו לפנות ולומר להם" אנחנו איתכם, דיונים אלו מתנהלים בבית המדרש ולא ע"י כתבים כופרים, ושופטים בבג"ץ. ומלבד זאת ברגע שאדם כפוף לדעת תורה באמת הכאב צריך להיות מנותב לכיוונים אחרים (במיוחד שהרבה ממנו נוצר בגלל תפיסות הרחוקות מתוה"ק כרחוק מזרח ממערב).
אני פונה לכל מי שקורא בא נעשה חישוב מסלול מחדש מהו המצפן שלנו?
יש עוד הרבה מה להרחיב ורק כתבתי את נקודות הפתיחה המרכזיות. אשמח לקבל הערות ותגובות, לדעתי האישית בסוגיה זו רמזתי בתגובה לתשובה בעניין הלל ביום העצמאות והרוצה יכול עיין שם https://akshiva.co.il/%D7%94%D7%9C%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA/
ושוב תודה על הפלטפורנה הנאה (רק היום נחשפתי אליה).
תודה שהחזרת את השיח למקום הראוי לו – מקום של בירור האמת. לא רק התוכן אלא אפילו אורך התשובה מעיד על חיפוש המצפן שאליו אתה קורא. חלק מדבריך עוררו בי הסכמה והערכה: הדגשת המחבר בין שומרי התורה ממגזרים שונים, האמפתיה כלפי מי שמתבטא מתוך כאב, גם אם זה מתבטא בהתפרצות, והרמת כבוד התורה.
אני מסכימה גם עם ההערה שהגישה כלפי דעת גדולי הדור בקרב הציבור החרדי שונה מהנהוג במגזר הדתי לאומי, ואכן התשובה כוונה לשואלת חרדית.
יהי רצון שנזכה להיות התגלמות של מאמר חז"ל 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', ודיונים מעין אלה יהיו בגדר בירור השקפתי ולא דיון חברתי בעל השלכות מעשיות.