שלום לך שואלת יקרה ואהובה

קראתי את השאלה הקצרה והממוקדת שלך – והיא נגעה לליבי ממש: חושבת עליך, בחורה צעירה, שמורה, שנקלעת פתאום לסיטואציה מפתיעה, לא צפויה ואפילו מטלטלת. ליבי איתך. בחכמה רבה עשית שלא נשארת עם הבהלה והבלבול – אלא פנית לקבל עזרה והכוונה להתמודדות. מקווה שבעז"ה אהיה השליחה הנכונה לעזור לך לעשות סדר בבלאגן.

הדבר הראשון שאני רוצה להציע לך שיכול לעזור לך לצאת מהבהלה והבלבול הגדול שאת מתארת זה "לדבר עם ה'" – מציעה לך למצוא לעצמך כמה דקות של שקט ופרטיות ופשוט לספר במילים שלך לרבש"ע מה קרה, מה ראית ובעיקר מה את מרגישה – שיחה כזו עם אבא שבשמים בדר"כ מנחמת, מרפאה ומכניסה ללב שלווה מבורכת שעוזרת לנו להתפקס ולמצוא כוחות להתמודד עם סיטואציה מורכבת – בהצלחה! אם את מתקשה להתחבר לסגנון הזה של שיחות בעל פה – תוכלי גם לכתוב לרבש"ע על דף – כל ערוץ של יצירת קשר איתו יתברך – טוב ומבורך.

בעולמות האימון והטיפול שכיח לעסוק במונח "נפרדות" זהו תחום רחב ועמוק – ומהותו בקצרה היא שהוא עוסק בכך שהשאיפה האידיאלית היא שכל אדם יעמוד כישות נפרדת בפני עצמה.

זהו תהליך שמתחיל כבר בילדות המוקדמת עת אנו מצפים מהפעוט להתחיל להסתגל לכך שהוא עצמאי מהוריו ובעיקר מאימו ומלמדים אותו לסגל לעצמו עצמאות התנהגותית ומחשבתית ולהבין שהוא עומד כיחידה אנושית בפני עצמה ולא חלק ממישהו.

גם בגילאים המאוחרים אנו נדרשים לדייק ולתרגל את אותה "נפרדות" אם זה בקשרים בין חברות, מורות, מדריכה אהובה ובכלל ובעיקר – בזוגיות. בכל מערכת קשרים שיש לנו חשוב שנהיה במודעות לכך שאנו עומדים כישות בפני עצמינו, לטוב ולמוטב, שאנו יודעים לדאוג לעצמינו – ובעיקר בעיקר – אחראים על עצמינו בלבד ואנו לא "נמחקים". כל זה בשונה מ"היטמעות" בקשר – שבה האדם אינו חווה יציבות עצמאית בפני עצמו – והוא "מאבד" את עצמו בקשר – חושב ע"פ דפוסי החשיבה של האחר, פועל ע"פ אינטרסים לא שלו ובעצם במינון כזה או אחר "נמחק" מלהיות הוא.

למה אני מכניסה אותך לנבכי המושגים הללו – דווקא בגלל שאת בת 18 וחווית חוויה מאתגרת ומבלבלת מול הורה שאת רוצה להעריך ולכבד – וגם בגלל שאת בטח כבר חושבת על נישואין בטווח הקרוב מאוד או הקרוב רחוק – אני מציעה לך לזכור את נושא הנפרדות – ולדעת שהמעשים של האחרים – לא אומרים עלייך ולגבייך כלום! (תיכף ננסה לראות מה זה יכול להגיד על האחרים) זה שראית בנייד של אבא תמונה לא צנועה – עם כל כמה שזה מטלטל – את נשארת אותה בחורה איכותית, יקרה וחכמה כפי שהיית קודם (ואני יודעת שאת איכותית וחכמה דווקא בגלל הפנייה שלך ל"אקשיבה" ברצון לקבל הכוונה להתמודדות).

תנסי, ככל ואת יכולה, להיות "בנפרדות" בהתמודדות מול החוויה הזו. בכל פעם שאת נזכרת בה והיא מעלה בך כיווץ / בהלה / בושה / גועל / אשמה או כל רגש מצער אחר– ראשית תביני את עצמך שכל קשת הרגשות הזו נורמאלית והגיונית – כי באמת נחשפת לתמונה שבמהותה מנוגדת לעולם הערכים שהתחנכת עליו. ושנית, אימרי לעצמך: אני בנפרדות מהאירוע. אני עצמי טובה כמו שאני ומה שקרה לא אומר עלי כלום ולא מוריד כלום מערכי. לא אומר כלום על החינוך שקיבלתי…

ואתן לך עוד ספוילר – גם לא בטוח שכל כך בקלות זה אומר שאת צריכה לחשוב על אבא שלך משהו לא חיובי מהותי (תיכף ארחיב גם על כך). פעמים רבות בסיטואציות כאלו, בגלל המעורבות הרגשית והבהלה הגדולה אנו מיד נוטים להסיק מסקנות כלפי עצמינו: "מה זה אומר עלי ולגבי". ולכן כדאי שתהיי בנפרדות בריאה ותדעי שאת טובה כמו שהינך ושהיית עד לפני שראית את מה שראית.

משהו נוסף שאני רוצה להרחיב עליו גם בגלל החוויה שעברת אבל בעיקר בגלל שאת הולכת לקראת חיי נישואין – זה "ראיית המציאות בשחור לבן" – גם פה, את בטח יודעת שבגיל ההתבגרות הסוער והאמוציונאלי יש נטייה לבני הנעורים לראות את המציאות בשחור לבן, בקצוות, בפרספקטיבה של טוב או רע של ראוי או לא ראוי, ובקריטריונים הללו בגיל הנעורים אנו בוחנים את עצמינו ואת סביבתנו.

כחלק מתהליך הבגרות והבשלות שמגיעה עם השנים והגיל אנו לומדים שהחיים אינם שחור לבן ושיש עוד גוונים על הסקאלה.

אין "אדם טוב" או "אדם רע" אין מישהו שהוא רק צדיק או רק רשע – רובינו "בינונים ועומדים ותלויים" ויש לנו גם מהטוב וגם מהרע.

אנו מתמודדים עם קשת יצרים ורגשות ומנסים בכל רגע לעשות את הכי טוב שאפשר ושביכולתנו כבני אנוש ובני תמותה.

אני חלילה לא נותנת "גושפנקא" לצפייה בתכנים בעייתיים או לא צנועים. זה בעייתי ולא כדאי בכלל לא לגוף ולא לנפש ולא רק מבחינה תורנית.

אך כשמדובר במעשים של מישהו אחר – שאינם בשליטתנו – חשוב שנדע לא "למחוק" את כל הבנאדם ולהחליט שהוא רע לגמרי או טוב לגמרי.

גם במקרה של אביך, שאני מקווה ומאמינה שגם הוא מלא בייסורי מצפון ובחרטה על מה שקרה, חשוב לי שלא תמחקי אותו ותקטלגי אותו מהיום כ"רע"!

תנסי לזכור את כל הטוב שבוודאי כן קיבלת ואת עדיין מקבלת ממנו. אני מציעה שעם כל הקושי תנסי להיות בחמלה כלפיו ועל כך שהוא היה בסיטואציה בעייתית שכזו. ותנסי כן להסתכל על החיובי שבו ועל הטוב שיש בו – ומקווה שזה בעז"ה יעזור לך להמשיך לכבד אותו. אם תוכלי להסתכל עליו ולהעריך אותו בפרספקטיבה רחבה ולא ביקורתית – ולא לשפוט אותו רק דרך התמונה הבעייתית שנחשפת אליה – זה עדיין ישאיר לך את דמות האב כפי שהיתה עד כה מבחינת ההערכה וכיבוד ההורים.

אני מסכימה איתך שהניסיון מאתגר ולא פשוט, אבל דווקא ברוח האלולית של ימי הרחמים והסליחות אולי ננסה סוג של "לדון אותו לכף זכות" או לפחות "להבין שאנחנו לא מבינים" – לא את הסיטואציה ולא את מה שגרם לה – כי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" – ולמקומו המדוייק המדוייק שהיה בשעת מעשה – לא נוכל להגיע אפעם – ולכן אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לדון.) אך כן להבין שאנחנו לא מבינים – ולכן, ככל האפשר, לא להיות במקום השיפוטי, המאשים או המבטל את האישיות שמולנו.

לקראת סיום ובשולי הדברים רוצה להציע לך עוד 2 נקודות קטנות:

הראשונה היא – שאינני יודעת לאיזו מטרה הסתכלת בנייד של אביך – אך אולי אם אינו מסונן כלל וגם בשביל לשמור על עצמך (כי כמו שאמרנו לכולנו יש יצרים ופיתויים) כדאי לך לא לעשות בו שימוש בשביל לשמור על עצמך מכל סיטואציה שלא תהיה.

והשניה היא – לזכור את תחושת הבהלה והבלבול שאת חשה. ובעז"ה בקרוב, בעיתו ובזמנו כשתקימי את ביתך ותהיי אחראית לנשמות רכות מאוצרו הטוב של רבש"ע – זכרי את האחריות המוטלת על כנפייך, ואת המשמעות שיש למעשים שלך על הנשמות של ילדיך. דברים שחווינו על בשרינו ונצרבו בתודעתנו נשמתינו– אנו לא במהרה שוכחים ואלו מהווים ציוני דרך בחיינו. גם ממקרה זה תוכלי ליצור לעצמך ציון דרך בכך שתזכרי את התהודה שיש למעשים חיוביים ולצערי גם כאלו שלא על ילדינו – בכל גיל שהם.

מאחלת לך יקירה שתצלחי את האתגר הזה ותגלי את הכוחות הטמונים בך ואת המתנות שקיבלת ממנו לחייך שלך, שתגיע השלווה לליבך ושתצליחי להשכיל להתמודד ולצאת מחוזקת מכל הסיטואציה הזו. ואני בטוחה שאת יכולה! מעצם השאלה הממוקדת והפנייה לעזרה והכוונה – אני בטוחה שיש לך הכוחות לכך.

בברכת שנה טובה ומתוקה מדבש

רותי