דלג לתוכן
אנו שמים לב שבת הזקונים שלנו, בת 10, במקרים רבים אינה דוברת אמת. הילדה מבולגנת מאוד ולא דואגת לסביבתה, ותמיד כששואלים אותה האם היא עשתה דבר מסויים, היא טוענת שלא. ישנם מקרים רבים שבהם ברור שהיא עשתה את הבלגאן, אבל תמיד היא מתנגדת ואומרת שזו לא היא ואף בוכה ונעלבת. ברור כי היא משקרת, והדבר חוזר על עצמו המון. מה ניתן לעשות ? תמיד חינכנו את ילדנו לומר את האמת, ועם האחים הגדולים לא היו בעיות כאלה. נשמח ליעוץ בנושא
הורים יקרים מאד!
אני מבינה היטב את הקושי בלעמוד מול ילד שמשקר. כשילד משקר, במיוחד אם לא ברור אם הוא משקר או שלא, נוצרת מערכת של חוסר אמון בין הורה לילד, עד שכבר אין בסיס לשיח ולהבנה בין שניהם. אני מעריכה את הפנייה שלכם לקבל ייעוץ,
ואנסה לענות מתוך מקומו של הילד עצמו: מדוע ילד משקר?
ילד חש צורך לשקר כדי ליפות את המציאות, להכחיש טעויות שעשה, שגיאות, או כל התנהגות שלא מצופה ממנו. הילד ימשיך לשקר כל עוד האדם הניצב מולו – במקרה זה ההורה – יש לו מטרה לגדל אותו כילד מושלם, מוצלח, וכל טעות או שגיאה שלא מחבלים במטרה ולכן אינם "קבילים".
לנו, בתור הורים, אין תפקיד להביא את ילדינו ליעד מסוים – מוצלחות, מושלמות, וכדומה. אלא, עלינו ללוות כל ילד בדרכו שלו – ולהעניק לו תמיכה והכוונה. זהו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו". לכל ילד דרך משלו.
כלומר, גם אם כל האחים היו מסודרים, אין לדבר שום קשר לבת הקטנה. זה גם לא אומר שנכשלתם בחינוך שלה! זה מראה רק דבר אחד פשוט: שיש לה דרך משלה, והיא שונה מהאחים שקדמו לה – בדיוק במידה שכל אחד מהאחים שונה מאחיו. חכמת ההורים היא לראות את הדרך הייחודית של כל ילד, וללוות אותו בדרכו.
***
עד כאן הדיבורים היו תאורטיים. למעשה, כשילד משקר באופן תדיר, סביר להניח שהמצע עליו גדל הוא מצע של מצליחנות, מושלמות, חוסר כבוד לטעויות וזלזול בשוגים. אם הבית מתפקד בצורה מושלמת ("תמיד חנכנו את ילדינו לומר את האמת ועם האחים הגדולים לא היו בעיות כאלה"), גם הילדה הקטנה, אפילו שבטבע היא אולי מפוזרת יותר מהאחרים, צריכה לשקר כדי ליפות את המציאות, כדי להיכנס לסטנדרטים המקובלים של המשפחה ("אצלנו כולם מסודרים").
הדרך הייחודית שלה כוללת ככל הנראה עבודה על חוסר סדר. וברגע שהסביבה תבין זאת, ותפנים את העובדה שזו הדרך שלה וחלק מהעבודה שלה, אזי ההבנה לנפילות ולטעויות תהיה חלק מתהליך העבודה על הבלגן. כל דרך באשר היא מורכבת מנפילות לצד הצלחות.
לכן, גם לא מומלץ לשאול שאלות ישירות, בסגנון "האם את עשית את זה?". יש בשאלות אלו משום "לפני עוור לא תתן מכשול", שהרי ברור שתשקר כדי שלא יכעסו עליה, או כדי לא להרגיש פחות מכולם, או כדי לנסות לעמוד בציפיות, וכדומה. אין כל תועלת בשאלות ישירות כאלה. אם אתם חפצים בחדר מסודר, אפשר פשוט לומר לה: תסדרי את החדר, או אם המהומה גדולה מדי והיא מאבדת ידיים ורגליים, אפשר לבקש בקשה פחות כוללנית: שימי משחקים במקום, בגדים בכביסה, וכדומה.
**
אני חושבת שבאופן כללי, אם אווירת הבית לא מקדשת את המצליחנות אלא מסתכלת לטעויות ונפילות בעיניים, ומבינה שהן חלק מהאנושות ואי אפשר בלעדיהן (ואדרבה: מהן אפשר ללמוד ולהתקדם), יש פחות ופחות צורך לשקר, כי המציאות לא חייבות להיות מושלמת. כאשר יש מקום אנושי לחוסר הצלחה, לבלגן, לבכי ולמהומה, אז זה יעבור לבד – ומשם תמשיכו הלאה למקום גבוה יותר.
מאחלת לכם הרבה רוגע, שמחה ושלוות הנפש בגידול הילדים
תמר פ.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
