שלום לך, יקרה.

העלית שאלה כל-כך מהותית וכל-כך בסיסית בדורנו, עד שניתן לומר שכמעט ואין מישהו שלא מתחבט ומתקשה בנושא הזה ששמו: יחסי הורים-ילדים. אלו יחסים מורכבים, שעברו שינויים קיצוניים בדורות האחרונים ועכשיו – דור הגאולה זה הזמן להעמיד דברים על דיוקם….

אז תודה לך על שאלתך! זה הצעד הראשון כדי לשפר את היחסים ואני בטוחה שד' ינחה אותך מפה והלאה בדרך הנכונה.

קצת היסטוריה: בעבר (הלא רחוק) יחסי הורים-ילדים התאפיינו בסמכותיות מרובה והרבה הרבה נוקשות. בעקבות המודרניזציה, שהעלתה למודעות את השוויון בכלל ואת זכויות הילד בפרט – יחסי הורים-ילדים מתאפיינים היום בחברות מרובה, קרבת יתר וטשטוש גדול של הסמכות ההורית והגבולות.

האמת נמצאת באמצע: הורות צריכה להיות עם היררכיה מצד אחד אך גם מאפשרת קרבה מהצד השני.

אך כשאין איזון, וההורות המודרנית היא המובילה ניזוקים שני הצדדים: מרביתנו כילדים, ואת בכללם, היינו רוצים הורים שיודעים לשמור על מרחק, שיודעים לתת במידה כדי שיוכלו לשמוח איתנו ועוד ועוד. גם ההורים, ניזוקו. כפי שאת רואה את אמך, היא אכן הייתה מעוניינת לפעול נכון, כי כרגע, כשהיא עדיין לא יודעת לשים גבולות באירוח או מתעניינת יותר מדי היא נעשית ממורמרת, מתלוננת וכמובן – מתעייפת ומתרחקת….

אז בואי נעשה קצת סדר בדברים ונראה איך יוצאים ממעגל הטשטוש ובונים מעגל בריא ומשמח יותר:

כמו כל מערכת יחסים, גם במערכת יחסים של הורה-ילד, כאשר יש הזדמנות או צורך להתחיל ולשקם אותם, האחריות מוטלת על שני הצדדים. גם על ההורה וגם על הילד.

מצד ההורה – שזוהי בעצם שאלתך הראשונה – אמך אכן צריכה ללמוד לארח במינון שמתאים לה ולא מכביד עליה, ממילא לדעת להינות מהילדים והאירוח וכו'. אולם, מכיוון שמדובר כאן באמא, ואמא היא קומה אחת מעל הילדים בהיררכיה המשפחתית – יש בזה מן הפגיעה בכבודה לסייע לה בעבודת חיים פנימית ומאומצת שכזאת. אולם, מכיוון שכוונתך לטוב, ואת באמת רוצה לעזור לאמא-לך-למערכת היחסים ביניכם, תוכלי ליטול אחריות על החלק שלך ולהרבות עוד ועוד בכבוד הדדי. אחריות זו שלך, והשינוי שתובילי, יאפשר לאמך – במידה והיא תהיה מעוניינת – להסתכל אחרת על הדברים ואולי גם לבצע איזה שהוא שינוי אצלה….

אבל, וזה חשוב, המושג "כבוד הדדי" יכול להתקיים רק כאשר מדובר בשניים נפרדים ממש, לכל אחד מהשניים יש את "מרחב המחייה" שלו וכל הפעולות נעשות בבחירה. במילים אחרות: אפשר לתת כבוד כאשר לכל אחד ברור שהוא נותן רק כשהוא רוצה לתת, באופן בו הוא רוצה לתת ובמינון בו הוא רוצה לתת.

וכאן אנחנו נכנסים לשאלתך השנייה: האם עלי להיענות לכל בקשה של אימי כדי לכבד אותה? ובכן, כדי שתוכלי לכבד את אימך, מותר לך ואף מחובתך להגדיר לעצמך "מרחב מחייה" בו את מחליטה: מהם הפעולות אותן את בוחרת לעשות למען אמך, לאלו בקשות את נענית, מתי את מגיבה להתעניינות ומתי את אומרת (באדיבות – לא בכעס): "אמא יקרה, על זה לא מתאים לי לדבר"….

וודאי שבפעמים הראשונות (ואולי אפילו אח"כ) את עלולה להיתקל בכעס או באמירה כגון "לאמא לא אומרים לא" – אבל הדבר אינו נכון. שנני לעצמך שוב ושוב כי את פועלת כדי לכבד את אמא מתוך רצון ובחירה וזה כולל גם דברים פחות נעימים ברגעים מסוימים.

זה תהליך, ועם כל יום תלמדי איך בדיוק נכון לעשותו.

מן הסתם תעשי טעויות, וזה בסדר! כי כוונת הלב היא החשובה והרצויה לפני ריבונו של עולם.

וכאן אנחנו סוגרים מעגל של שתי השאלות החשובות שהעלית:

ככל שאת תוסיפי כבוד ותגדירי לעצמך "מרחב מחיה", מערכת היחסים עם אמך תהיה יותר חירותית (מלשון חירות) ויותר אוהבת. דבר ראשון – את תוכלי יותר להעריך אותה – כי הכעס והביקורת יפחתו. ודבר שני – גם היא תוכל להעניק לך יותר ברצון ואז תרגישי עד כמה היא אוהבת אותך ועד כמה את חשובה לה בחיים – כבת יקרה שלה.

בטוחה אני שאת יוצאת לדרך משמחת מאוד, שמובילה ליחסי אמא-בת טובים יותר ומרוממים יותר, ומתוך כך מאחלת לך הרבה הרבה הצלחה וסיעתא דשמיא!

חן.

[email protected]