שלום לך יקירתי

מזה זמן רב לא קראתי מכתב הנושא בחובו, לצד הצער והקושי, גם את ההבנה הבהירה לנקודת "התקיעות."

לרוב מלווה התאהבות בענן רגשות אפור וזוהר ומסמא את התודעה והתבונה. וכאן, עם הגוון הרגשי והחש של צערך את מסוגלת להאזין גם לקולו של ההגיון. וזה עצמו מהווה הוכחה לחוזקך הפנימי וליושרך הבסיסי.

אני בוחרת להדגיש במרקר ורוד וזורח את השורות האחרונות של שאלתך: " הרי זה לא הגבר הספציפי, זה הגעגוע למשהו והכאב והרצון בתחושת הבנות."

אכן. אכן אכן.

על הנישואין ועל קשרים בעולם בכלל ניתן להביט מתוך שתי עדשות.

העדשה הראשונה היא העדשה הרומנטית. זוהי משאלת לב, שקיימת אצל כל אחד אך מתודלקת ומוזנת באופן עצמתי מאוד על ידי דימויים מעולם התרבות הכללי,(סרטים, רומנים וסטוריז לאלפים) לאהבה סוחפת שיש בה חיבור מושלם בין האיש והאישה. תמונות מרגשות של זוג פוסע לעבר השקיעה, פרפרים בבטן של "מצאתי את המיוחד לי," לבבות אדומים וסערת תשוקות.

עדשה זו נחוצה בשביל להינשא, לרצות להתקרב ולמסד ביחד חיים שיתופיים. בלעדיה אין הרבה טעם לקשר הזוגי ויש בה הרבה צבעוניות וחיים. היא הדבק הראשון המדביק בין שני אנשים שונים, אחרים וזרים.

כל זוג חווה, במוקדם או במאוחר את התנפצותה של העדשה הרומנטית. מהר מאוד עולים על פני השטח השינויים, הקשיים, האחרוּת הזרה הקיימת בין שניים. (גם המטפל המאפשר לך לשלוח הודעות, גם הרופא העדין, גם מעביר הסדנא- כולם כולם עולים לרגע על הבמה שבה את צופה ונראים לך קשובים, יפים ומקסימים. אני בטוחה שאת יודעת שאם היית שואלת את בנות הזוג שלהם הן היו משתפות אותך בקמצנות, בהססנות, באהבת הכבוד, ברחפנות או במיליון חסרונות אחרים הפוקדים לעת כיבוי אורות הבמה את השחקנים עטורי החלוק הלבן או חבושי המשקפיים הטיפוליות.)

מה עושים כאשר מתנפצת הבועה הוורודה? רובה הגדול של האנושות (לפחות זו המושפעת מהלכי הרוח המערביים- קיצוניים) בוחרת בשלב הזה בהפרדות, בסיום הנאמנות במפח נפש וברקימה של חלום חדש עם בן זוג מדומיין, ריחני ונוצץ.

כאן מגיעה מקומה של העדשה השנייה- הלא היא עדשת האתיקה. אתיקה היא שם כללי למחויבות מוסרית, לעמדה נפשית המוותרת על הריגוש לטובת המוכנות להיות ביחד עם הקשיים ועם הצבע האפור שנמרח פתאום על הקשר.

ברומנטיקה- יש אותי במרכז ופרפרים בבטן. באתיקה יש אותי ואת בן זוגי במרכז ובמקום הפרפר בבטן ישנו ינשוף חכם בראש.

הינשוף הזה לוחש שאף פעם אין שלמות. שהרצון של האישה או האיש להתמלא מבן הזוג באופן טוטלי אינו מציאותי כלל ועיקר. כי תמיד תמיד ישנה חתיכה חסרה שלא תצליח להחליק ולהקליק את עצמה אל הסדק.

מטבע ברייתנו אנחנו חסרים ואבודים. אמנם בן הזוג אמור להיות רֵע וחבר לחלוק איתו את מסע החיים אך לעולם עד יום מותנו, נשאר חסרים.

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"- אפשר לקרוא את מאמר חז"ל כמין פרק מוסר המבקש להפסיק להשתוקק. אך אפשר גם לראות בעובדה שיש לנו תאווה ביד כמציאות שמסמלת חיים.

את מתאווה? יופי! סימן שאת בחיים.

עכשיו השאלה היא איך תמלאי אותם. בידיעה שגם כאשר תגיעי למילוי ומיצוי הכי גבוהים- לעולם לא תתמלא הכוס עד תומה.

כאשר מבינים שהרומנטיקה היא אולי נקודת התחלה נחמדה לקשר, אך היא רק תחנה ראשונה בדרך מפסיקים להשתוקק למלאות מדויקת מול בן הזוג.

מבינים שההתלהבות על אנשים שפוגשים בדרך היא סימן לחיים שמבקשים משמעות וכיוון שלא יתמלאו גם אם תתמלא הפנטזיה לקשר ספציפי עם אביר בחלוק לבן ומבחנה ביד.

אני רואה המון פרסומות הקוראות לנשים להירשם לוובינר בו יסבירו להן:

כיצד לקבל את מה שהן בדיוק רוצות,

כיצד לייצר את התנאים המושלמים לשעת איכות זוגית שלא הייתה כמוה.

מבטיחים לגלות את סודות החיבור העצמתי וללמד אותך איך תהיי מה שתמיד חלמת.

לא השתתפתי בוובינר כזה, אך שמעתי לא מאישה אחת ולא משתיים כי סדנאות ברוח הזו רק העמיקו את האכזבה.

כי רעש וצלצולים מהסוג הזה מאותתים לך כל העת שהנה הנה הולך חסרונך להתמלא. את נמצאת ממש בהישג יד לפני השלמות המיוחלת וכל שנשאר הוא לקנות איפור חדש ולשנן שוב עשרה כללים לאישה המופלאה.

בפועל פוגשים סדקי האיש את סדקיה של האישה ושום הדרכה נוצצת לא יכולה לעסות בשמן שקדים ארומטי את כאב המפגש על האכזבות והכמיהות שבו.

מרחל אטון, מלווה רוחנית מיוחדת מאוד, שמעתי ביטוי שאימצתי: "העולם בככותו."

ככה הוא העולם, ככה הוא אישי, ככה היא אני, כאלה הם ילדי, כזה הוא הרחם שאינו מוכן בקלות להרות.

אילו הם פני הדברים, לא רומנטיים בעליל. אבל קוראים לאתיקה- של סבלנות, של כבוד, של חמלה כפי עצמי וכלפי הברואים, של תקשורת שלא מוותרת לשני אבל גם לא מצפה ממנו להשלמה של החסר.

כשחיים את העולם בככותו. מקבלים גם את ההתאהבות המתלהבת מגברים (שנראים) קשובים, את הצער על הבעל שהולך לאיבוד מול הרצון שלך לשיחות בעומק גרעין כדור הארץ.

מוכנים לחוש צער, תסכול, כאב, אהבה שבורה ואהבה נחלמת שאין לה החלמה.

עומדים בליבן של כל הסערות, נושמים עמוק ושואלים: מה עלי לעשות כרגע במסגרת המחוייבות שלי לאהבה מסדר שני.

ברבות השנים הופכת האהבה האתית לאהבה עמוקה, יש בה צלקות, יש בה חסרים, היא אף פעם לא ורודה ומדנדנת בפעמונים. אך היא יציבה, בשלה, מאפשרת תחושת שייכות עמוקה, סיפוק, משמעות ובטחון. וכשאל תוכה נמזגים לפעמים גם רגעים רומנטיים, כמו ריבה מתוקה, נעשה הלחם טעים עוד יותר. אזי יודעת האוכלת שבלעדי הפרוסה הייתה הריבה רק לכלוך דביק על קצות האצבעות.

הניחי לרגשות ההתלהבות להיות, אין צורך לא להלהיט אותם אך גם לא להילחם בהם. מבעדם נסי לחתור אל מקומות בחיים בהם יש לך סיפוק שאינו נובע רק מקשר שבו את מקבלת, אלא מעשיה חיובית שבה את יוצרת, פועלת ועושה. כל זאת מתוך ידיעה שגם אחר כך נפשך לא תמלא, כי היא חקוקה מסוד החיים.

מאחלת לך לחוש תמיד בתוכך פעימות של חיים ושל געגוע

ולבנות בצוותא אהבה מסדר גבוה.

אתי