דלג לתוכן
היי, קודם כל אני רוצה להודות לכם על הפלטפורמה המדהימה הזו שנותנת מרגוע ומקום לחששות לפחדים ולשאלות שיש לכולנו.
הבן הבכור שלי בן 4.5, ולצערי יש לנו הרבה קשיים איתו. כבר אין כוחות להתמודד, ולהסתכל בנקודות אור שבתוכו ולהאיר אותן, אין לי כוחות לשמוע מהגננת כמה הוא לא היה רגוע היום- שזה אומר שהרביץ לילדים בגן, אין לי כוחות אפילו כבר לשתף חברות בשביל אוזן קשבת ועצה טובה כי אני מרגישה שהגעתי לחומה גבוה ולא משנה כמה ניסיתי השתדלתי להעניק לילד הזה טוב ואהבה ומענה רגשי, קיבלתי ההפך וזו אכזבה קשה ואולי גם מעורבת תחושת כישלון, אבל אני זה לא מרכז הענין אני פשוט רוצה שלילד שלי יהיה טוב בנפש שלו.הנפש שלו קשורה בשלי חזק כי עוד מימי ההריון היה לי קושי נפשי גדול שהתחיל ממחשבות טורדניות שהופיעו בלי התרעה ובעוצמה גבוהה מאוד, ולאישה צעירה זה היה טראומה כי גלגל השלג רק התעצם ואני זוכרת שהיו רגעים שרציתי שההריון יפסק.אחרי הלידה דווקא היה שיפור והתחברתי אליו וגם המחשבות קצת נרגעו אבל המחשבה שהטרידה אותי הכי הכי זה אולי עשיתי לו נזק וזה מחשבה שמלווה ומשתקת אותי עד היום במיוחד בזמנים מאתגרים כאלה.ניסיתי להניח לאותה מחשבה ולא להאיחז בה כי אין לה שום תועלת אבל היא נמצאת שם ביחד עם האשמה ומחכות לי בצד לזמנים אפורים.במחשבות הטורדניות טיפלתי ע"י טיפול פסיכולוגי מוצלח ב"האבל אני לא מצליחה לנתק את הדאגה והאשמה שהיתה לי והצטברה עם השנים בגלל הרבה טעיות שעשיתי (משתדלת לא לשפוט את עצמי עליהן כי הייתי במצב נפשי לא יציב ושנה אחריו נולדה עוד נסיכה ואז קורונה … הרבה קרה וכל הזמן השתדלתי להיות קשובה ולעשות את המקסימום שאני יכולה אבל מה לעשות שהיו פעמים שכעסתי הפלקתי ונפלתי)הקושי מולו זה לא רק ההיפאקטביות אלא החוצפה וההתנגדות שיש לו מולנו ומול החברים.
הוא קורא לי במילים שפוגעות בי, מתפרץ מכל דבר.לא רוצה לשים ציצית יותר (אני יודעת שזה לא אומר כלום אבל עושה לי כיווץ בבטן)מקווה שאני ברורה במחשבות שלי אבל השאלה שלי מאיפה מוצאים את הכוח לגדל ילדים מאתגרים? ואיך מתעסקים פחות באולי אני גרמתי לו להגיע למצב שהוא נמצא היום?
שוב תודה רבה רבה
