שלום ידידי,

ראשית יישר כח על האומץ ועל הכנות! החלטתך להעלות דברים אלו על הכתב ולשולחם מעידה על רגישות ומודעות עצמית, ואין ספק שתכונות אלו ישרתו אותך במקומות רבים בחיים

ברוכים הבאים למועדון! הפסיכיאטר היהודי אמריקאי הרב ד"ר גרוינוולד התכתב רבות עם הסטייפלר אודות ההתמודדות המתוארת במכתבך, ואני ממליץ לך לעיין בספרו "עצות והדרכות" כי יש שם בהחלט אמירות שעשויות להרגיע אותך. כהקדמה אשתף אותך שבאחד המכתבים כתב הסטייפלר בנסותו לעזור לבחור מסוים בהתמודדותו עם בעיה נפשית אחרת, שעליו לזכור שני דברים: א. שיש אופק לבעיה. ב. שעליו לזכור שלכולם יש בעיות.

גם אתה צריך לדעת א. ש'לבעיה' שאתה מדבר עליה יש אופק. היא מסתיימת בשלב מסוים בחיים ולא 'התחתנת' אתה לכל חייך. ב. כולם באותה סירה. מאז ומעולם ההורמונים בגיל הנעורים שואפים להתפרץ, ומאז מתן תורה כל נער יהודי ללא יוצא מן הכלל מתמודד עם צו התורה לכבוש את יצרו, ואף אחד מהם, כולל אף אחד, לא לגמרי הצליח… המשנה הראשונה במסכת יומא מלמדת ש"מעמידין כהן תחתיו". אתה יכול להבין את זה? כהן גדול ביום הכיפורים, קדושה בתוך קדושה, וחז"ל חוששים לקרי? כנראה שהם ידעו על מה הם מדברים…

אתייחס ישירות לדברים:

בפסיכולוגיה המודרנית קיימות 3 גישות מרכזיות: הפסיכולוגיה הדינמית עוסקת בעיקר בעבר. הפסיכולוגיה ההתנהגותית והפסיכולוגיה החיובית עוסקות בהווה ובעתיד. פסיכולוג דינמי יתעסק בבעיה כבעיה וינסה ללמוד את שורשה. בדרך כלל אופי החשיבה על–פי גישה זו הוא שאוננות מגיעה בעקבות אירועי דחק: אביך לחץ עליך קצת יותר מידיי, חבריך פגעו או העליבו, נכשלת במבחן וכד', וכתוצאה מתחושה קשה של חוסר אונים גופך דורש להיות במצב של אובר–אונים. כביכול הגוף מנסה לשים עצמו במקום של כח ויכולת, ולא לחינם בעילה ובעלות – שורש אחד להם.

אז מה עליך לעשות על–פי הפסיכולוגיה הדינמית? להשתדל להעלות את המודעות העצמית לאותם אירועי דחק ולנסות לשלוט בהם בשעה שהם מתרחשים. לומר לעצמך שאלו שפוגעים בך אינם שלמים בעצמם, מבחן אפשר לעשות שוב, אבא היה לחוץ והוא לא באמת שונא אותך וכן הלאה. במילים אחרות, אל תתן לעצמך להיות חסר אונים, כי כשאתה חסר אונים המח שלך משדר לך שידרכו ושירמסו כמה שרוצים, אחר–כך 'אני אראה להם מזה' כשאאונן.

הפסיכולוגיה החיובית, וכן החסידות ורבי נחמן מברסלב, שוללים את העיסוק בחטא מכל וכל. חטאת? זרום הלאה! למד מהצלחותיך! מתי וכיצד כן הצלחת להתגבר. ראה את חצי הכוס המלאה, ויש בה הרי לא מעט. ובאמת העיסוק האובססיבי בחטא גורם לתנועה סיבובית לא רצונית, כאשר מחשבות על גודל החטא ועל אפסיותך והעדר האופי שלך גורמים לך לקבל קבלות גרנדיוזיות כסייג לסייג, ומרוב לחץ ומתח שמא תעבור על סייג מסייגך, אתה מאIנן וחוזר חלילה. עזוב את זה! תחשוב קדימה, מה עליך לעשות היום ואיך אתה הולך לעשות את זה הכי טוב שיש.

כעת התייחסות לממד התורני:

אלוקים לא רוצה ממך דבר שאינך מסוגל לעמוד בו. התורה היא טובה כי שורשה במקור הטוב, ולרוב ציוויה יש טעם הגיוני. הזרע ניתן לאדם לקיום שתי מצוות: מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. התורה אוסרת אIננIת כי היא עשויה למעט ולהכהות את אחת מהן, את מצוות העונה. בשונה מפרו ורבו שאותה ניתן לקיים למרות האIננIת, מצוות עונה, שמטרתה להרבות שלום ורעות בין איש לאשתו, ואותה ניתן לקיים רק מתוך תשוקה עזה ואהבה חזקה, מתמעטת מחמת האIננIת. זאת ועוד, מצוות עונה מסמלת את האהבה במובנה הנקי והטהור ביותר, הנובעת מהיכרות עם ערכה ופנימיותה של האישה, ואלו האIננIת מסמלת את ההצמדות אל החיצוני והשטחי, אל המגרה והחושני. התורה אינה רוצה שתערב הרהורי גשם ויצריות בשעת קיום המצווה שכולה תשוקה טהורה ונקייה.

התורה שאסרה אIננIת אמרה גם להינשא בגיל צעיר. כך אכן קרה בעבר והשימוש בזרע יכול היה להיות מופנה למצוות אלו, למרות שאני מאמין שגם אז היו שנכשלו. היום מתחתנים בגיל מבוגר יותר ועד אז צריך להתמודד. אז מה עושים? לפי השיטה הליטאית משתדלים בתורה. לפי השיטה החסידית משתדלים בטהרה (מורידים את המשקפיים, טובלים במקווה). לפי ברסלב שמחים יותר וחושבים חיובי. כולם משתדלים. איש איש ואמונתו. אישית אני חושב שהדבר הנכון יותר הוא להשתעמם כמה שפחות, ולהשתדל להיות בחברת אנשים כמה שיותר (בבחינת משכהו לבית המדרש כי שם יש אנשים ולא רק תורה). השעמום מביא לידי חטא וזה ידוע, וחברת אנשים מונעת פעילות במסתרים.

בהצלחה בכל!

נתי בקר

[email protected]