שלום אמא יקרה,

מילותייך הכתובות נגעו לליבי מאד, קראתי את מילותייך וזה הלך איתי לא מעט זמן עד שכתבתי לך..

אני חושבת שזה כנראה מהסיבה שזה מעורר בי אמפתיה כלפייך, כי זה פוגש אותי ואת החלקים האימהיים שאני ואת חולקות-חלקי האימהות.

אני רוצה שתדעי שמה שאת חווה זה נורמלי לגמרי, כל אמא חווה את התחושה הזאת באיזשהו שלב או תקופה בחייה כאמא. וזה חלק מהצמיחה שלנו כאמהות(בתנאי שנצמח מזה :) )

בואי ננסה לצמוח יחד.

באמת, להיות אמא זה תפקיד מלא משמעות ואחריות, ואני בהחלט יכולה לראות אצל הרבה אימהות, איך לפעמים האחריות יכולה להתחלף עם לחץ, חרדה, ובהלה מעוצמת האחריות- מהמחשבה וההבנה שחייהם ונפשם של ילדים רכים מוטלת על כתפינו. זה בהחלט יכול להיות לא פשוט, אפילו קצת הרגשה של חוסר אונים..

וכשמוסיפים לכל זה כאבים פיזיים (שלפעמים מגיעים כתוצאה ממתח או חרדה) -זה באמת באמת קשה מאד.

ילדים הם רגישים, וצריך לשמור עליהם ככל הניתן- לנהוג בהם בעדינות ובחכמה,

אך לצד זאת, חשוב שנדע, שהם חזקים רגשית יותר ממה שנדמה לנו, יש להם יכולת חוסן נפשי והם לא שבריריים כמו שאנחנו נוטים לראות אותם ככאלו, לכן אני אומרת לך- את לא הורסת אותן כשאת נכנסת לחדר.

מה שכן, אולי יהיה אפשר למנף ולהשתמש בזה כהזדמנות ללמד אותן כמה דברים על החיים ועלייך:

להגיד להן בצורה ברורה, (כי ילדים צריכים לשמוע דברים, זה מרגיע אותם ומסדר להם דברים בראש), ילדות, גם לאמא לפעמים קשה, אמא רגישה עכשיו, כן, גם אמא אנושית (אפשר אולי לומר להן ילדות, אני מרגישה עצוב בלב, זה לא בגללכן, אתן ילדות טובות, אני צריכה כמה דקות של לבד בחדר, אולי לבכות קצת כי זה עוזר לי להשתחרר ולהוציא מהלב את כל העצב שלי, ואז אני אחזור כמו חדשה, (כי ילדים צריכים כדי להכיל מצבים, איזושהי מטרה סופית- אמא תחזור.)

ככה יהיה להן יותר קל להכיל את זה. ואת תלמדי אותן שפה של רגשות, שפה של החיים האמיתיים ושפה של התמודדות עם הרגשות לא נעימות. ואולי זה יקל עלייך ויעזור לך להרגיש פחות רגשות אשמה עם עצמך.

ילדים מרגישים הכל, יתכן שביתך שולחת לך מסרים דרך ההתנהגות שלה ואומרת לך בדרכה "אמא, אני מרגישה שאת לא במיטבך, את אבודה, אני צריכה אותך חזקה ובמיטבך כי אם לא-מי ידאג לי? אני לא רוצה להרגיש לבד" וזה משהו מדהים שהשם טבע בילדינו, כדי שהם יהיו לנו כמו למראה לעצמינו, ויעזרו לנו ללמוד ולהבין מה קורה איתנו.. כי אנחנו נוטים לפעמים לפספס את עצמינו, מרוב שאנחנו שקועים בתפקיד שלנו.

אני מרגישה בין מילותייך שאת קצת אבודה.. כמו בתוך "סרט רע".. העומס של מטלות היום יום והלחץ של האחריות יכולים באמת לתת תחושה של "אני אבודה ולא מצליחה להסתדר"

הרבה פעמים אני מוצאת שאחד הדרכים לצאת מ"סרט רע" זה לשנות את הסיפור.

לדוגמא, כתבת שאת " אמא ללא הפסקה" את נשמעת אמא מסורה מאד,הסיפור שאת מתמסרת עד אפיסת כוחות…

אך מה יקרה אם תקדישי גם לעצמך זמן? האם זה אפשרי? זה ישנה את הסיפור.

אם יכלתי הייתי רושמת לך "מרשם" להתאווררות פעמיים-בשבוע לכמה שעות :)

לשחייה/ הליכה/ ספורט/ שיעור תורה/ שתיית קפה עם חברה שנעים לך בחברתה/סדנא כייפית/חוג אמנות..

יש נשים שמספרות שהיציאות הקטנות האלה, בזמן שהוא "רק שלהן"- מאווררת, מרגיעה, מנקה להן את הראש, וזה מעשה חסד שהן עושות כלפי עצמן, כי הרי נשים כמוך שמסורות למשפחתן ללא הפסקה עוסקות בחסד אמיתי עם בני ביתן, אך הכלל בחסד שהוא צריך להישאר בגבולות הנכונים של עושה החסד, כי אם יחרוג מהם-הוא ישלם על כך מחירים שלבסוף יפגעו בו. העצה הזאת יכולה לתת לך אויר, לתת לך הרגשה של "בעלות" על עצמך(ההפך מחוסר השליטה שאת חווה עם בנותייך) כי כשאנחנו חזקות ולא מוחקות את עצמינו מבפנים- אנחנו משדרות את זה לבחוץ בצורה אוטומטית.

ולכן אמא יקרה, אני באמת מציעה לך לא לשכוח את עצמך, תטפלי בגבך הכואב, תפני לעצמך זמן-רק לעצמך, זמן שבו תחזרי אמא טובה יותר לילדייך, בגרסא היותר טובה שלה.

כי את באמת אמא ראויה שמגיע לה להינות, ולגדל את ילדיה מתוך מקום של בעלות עצמית וחוזק פנימי,

כיאה לבעלת חסד :)

בהצלחה!

לוקחת אותך איתי בלב,

הילה