אישה יקרה ואהובה,

קראתי את פנייתך מספר פעמים, והכנות שבדבריך נכנסה עמוק לליבי.

במילותייך שיתפת ברצון עמוק לחזור לחווית ריגוש המאפיינת תחילה של קשר (כתבת שכשהיה חתן בעלך התרגש ממך), כתבת שכשאת פוגשת בידיעה על זוג מאורס, ליבך נמלא קנאה שמזכירה לך את הימים בהם היית מרכז חייו של אישך.

את משתפת שאת נשואה כשנה וחצי וההתלהבות כבר שכחה. אמנם לא חתמת בשאלה, אבל אני חושבת שאת שואלת בפשטות: איך אני מכניסה ריגוש לחיי? איך אצליח להיות שוב מרכז בחייו של בעלי?

בשורות הבאות אני אבקש להציע לך כיוון למחשבה, בתפילה שימצא מסילות לליבך.

בראשית דבריי אני רוצה להתייחס למה שאכנה "שכחת הריגוש". כשהתארסתם, היה ריגוש של חידוש, של התחלה, של פסיעות ראשונות בדרך חדשה. הפסיעות הראשונות האלו מתאפיינות בשמחה רבה ובהתרגשות. שימי לב שהתרגשות זו אינה ייחודיות רק לקשר בין בני זוג, אלא היא מתקיימות בכל מוצר חדש. האם תוכלי להזכר בחוויה שלך כילדה שקבלת בובה חדשה? בשמלה חדשה שקנית כנערה? או אפילו בהתרגשות שאפיינה תחילת שנת לימודים בבית הספר? טבע האדם הוא להתרגש מדברים חדשים. כך זה בכל תחום: בית חדש, פלאפון חדש, וכן, גם קשר זוגי חדש.

את מה שקורה לאחר תקופת החידוש ניתן לכנות "הַשְׁגָרָה". החידוש הופך לשגרה, ושגרה מביאה איתה אנרגיות אחרות של רגילוּת, וכשהבובה החדשה כבר אינה עוד חדשה, והשמלה החדשה כבר פרומה בקצוות, ושנת הלימודים כבר מתקדמת ומתנהלת בעצלתיים, והבית כבר אינו חדש. מה עושים אז? איך מצליחים להכניס את חדוות הריגוש והשמחה גם במוצר שמתיישן? איך מצליחים לשמר בזוגיות את חדוות המפגש, את עליצות היחד, את הריגוש שבקשר?

זו שאלה ראשונה.

אליה אני רוצה לחבר את "כאב הפספוס" שעולה מדברייך: "התארסנו אחרי שלוש פגישות כמנהג החסידים… לא היו לנו פגישות כמו בתיאורים, שעות של שיח, כימיה מטורפת, קליק" וכו' למרות שבסוף פנייתך את כותבת שחשת מרכז בחייו של בעלך, את מתארת איזשהו כאב שאת חשה בכך שלא זכית (עדיין!) לאור גדול, אליו את נכספת במסגרת הקשר הזוגי.

בהמשך את כותבת שכשאת שומעת על זוג שמתארס את נמלאת בקנאה: " עכשיו הם מבסוטים, הוא בחר באהבת חייו, הוא בטח מתרגש מהפעם הראשונה, הוא בטח מאוהב …"

אני רוצה לאסוף את שלוש התובנות האלו העולות מפנייתך: הציפיה לריגוש, ההרגשה ש'פספסת את הרגע' כיון שנפגשתם רק שלוש פגישות וגם שם לא היה כיף גדול, והמחשבה שהרגע הזה הנכסף, מתקיים איפשהו שם, אצל אחרים (אבל לא אצלך).

שמעתי פעם תובנה יפהיפה בקשר למערכת הזוגית. זוגיות היא כמו אמבטיה מלאה במים. בתחילה, המים חדשים וחמים. אט אט, עובר הזמן והם מתקררים. כך טבע העולם. ונשאלת השאלה, מה עושים עכשיו כששניכם אט אט מתחילים להרגיש את קור המים?

כעת יש כמה אופציות. הראשונה, להשאר כך באמבטיה המתקררת, ולחכות, לקוות ולהתפלל שאיכשהו המים יתחממו (ספוילר: הם לא יתחממו מאליהם). אופציה נוספת, היא להפציר בבן הזוג שיפתח את ברז המים החמים. (תתרגש ממני! תקנה לי פרחים! תיזום יציאות רומנטיות! תכתוב מכתבי אהבה!)

גם האופציה הזו, למרבה הצער, לרוב אינה עובדת. אף אחד אינו אוהב שמעמידים לו רשימת מטלות או ציפיות.

אופציה נוספת, שטומנת בחובה אפשרות להצלחה, היא פשוט לקום ולעשות מעשה. לפתוח את ברז המים ולהתחיל להזרים לתוך החלל המשותף ששניכם מצויים בו מים חדשים מלאים בחמימות.

בשיעור הראשון שלמדתי ככלה, אצל מדריכת הכלות הגב' אסתר בלוי, היא נתנה לי כלי מדהים לחיים ואני רוצה לחלוק אותו איתך. וכך היא אמרה לי: החיים הם כמו גינה. מה שצומח לבד – זה רק הקוצים. ואני מוסיפה: יתכן שיגדלו גם פרחי בר. אבל פרחי בר. לא פרחים מוגנים, יפים, ססגוניים ומפיצי ריח משכר.

אישה יקרה,

את רוצה חמימות וריגוש? נהדר! זה מלמד על היותך חיה, מלאה באנרגיות שרוצות קרבה וקשר. זה הזמן לשאול את עצמך איך את "מחממת את האמבטיה", איך את "הולכת ובוחרת את הפרחים הכי יפים במשתלה ושותלת אותם אצלך בגינה". את רוצה ריגוש? קדימה, מה את עושה למען זה? איך את גורמת לבעלך להתרגש ממך?

האם את מקפידה על טיפוח עצמי ברמה שמשמחת אותך? מתי לאחרונה רכשת בגד חדש שמחמיא לך? האם יש באמתחתך ביגוד מיוחד לזמנים הפרטיים שלכם? האם יש מסעדה שמרחיבה את ליבך ומשמחת אותך? קדימה, הציעי לו לצאת איתך יחד לדייט זוגי.

שבי וחשבי עם עצמך, באיזה אופן את יכולה להכניס ריגוש לחייכם.

הכיני רשימה (אפשר איתו או לבד) של מעשים וחפצים שמשמחים אותך ואותו, ותחשבי איך את משלבת אותם בחיי היומיום.

(בהקשר זה חשוב מאד להיות מתואמת איתו. רוצָה דייט? בדקי איתו שהמיקום והתאריך נוחים עבורו (לא כולם אוהבים הפתעות)).

אישה אהובה,

מן הסתם כשהסתכלו עלייך מהצד, כשהיית כלה, ראו את מה שאת רואה בעין חיצונית בזוגות מאורסים אחרים. כי אכן היה שם ריגוש מסויים (כך גם לפי דברייך). משום מה בחוויה שלך הריגוש הזה לא נתפס אז בזמן הווה, וגם היום את מציינת שלא היו פגישות כמו בתיאורים: כימיה מטורפת או קליק. יתכן מאד שגם בזוגות שנחזים בעינייך ככאלו שמנהלים כל היום שיחות ארוכות, המצב אינו מזהיר.

אני מציעה לך כאן, בהרבה אהבה של אחות, להסיט את המבט ממה שקורה 'שם', אצל הזוגות האחרים, ולהאמין, שגם בשדה שלך, גם בזוגיות שאת בונה עכשיו יחד עם האיש שלך, יש פוטנציאל לפרחים עונתיים חדשים ססגוניים וצבעוניים, מלאי הוד והדר, מפיצי ריח מור ובשמים.

אל תחכי שבעלך יתרגש ממך. חשבי את בעצמך באיזה אופן את מכניסה את הריגוש חזרה לחייכם המשותפים, למשכן הפרטי שאתם בונים יחד.

כתבת שאתם עובדים על התקשורת שלכם. זה נהדר! זה מראה על הרצון שלכם למנף את הקשר ולעלות קומה. (בסוגריים אגיד שלעבודה יש קונוטציה קצת מכבידה ומעייפת. יתכן שהשקעה בטיפוח, בכיף שלך, הוספת משחקיות וקצת 'צחוקים' לקשר, יאיצו את מה שאת מכנה "עבודה על התקשורת").

עם שוך האורות של השנה הראשונה, אנו נקראים להתחיל את מסע החיים האמיתי, מסע של השקעה, שממש כמו בעבדות הגינון בגינה –יש לו פוטנציאל לפירות מתוקים וריחניים.

מקווה שמילותיי מצאו מסילות לליבך,

הרבה הצלחה

רבקי