שלום לך שואלת יקרה

קראתי את לבטי הזהות שלך בעניין ובכאב וחשתי אכן שאין לך עוגן להיאחז סביבו.

לרוב שאלות של מי ומה אני מעסיקות אותנו בשלבים מעט יותר מוקדמים- שלבי גיל ההתבגרות, אך יש כאלו , כמוך, כך נראה, שממשיכים עם חיבוטי הנפש ללא יכולת להינעל ולהסגר.

אחד מן המכשולים סביב קבלת החלטות על זהותנו האישית ועל זהות בן הזוג שלנו הוא החשש מן המחיר שנצטרך לשלם.

אגלה לך סוד- ייתכן מאוד וגם אם היית נולדת במסגרת הרבה יותר משוחררת ואפילו חילונית היית חשה את חווית התלישות וחוסר הכיוון, זה לא נובע מבחוץ אלא דווקא מבפנים, והפנטזיה על בחירה חופשית אינה אפשרית משום שתמיד ולעולם גם בחברה הכי ליברלית שיש המציאות מכריחה אותנו להיות משהו. (קולגה חילונית שמאוד אוהבת שמלות צנועות שחה לי פעם בצער על תגובות החברה שסביבה בכל פעם שהיא לובשת שמלה ארוכת שרוולים: "מתי את עושה לנו מסיבת פרידה בדרך למאה שערים," ורק השבת קראתי על אישה מגוש קטיף שלא רצתה שילדיה יהיו חשופים לאלימות של הפינוי על כן היא עזבה קודם ועד היום היא מסומנת חברתית כזו ש"בגדה בערכים ולא הלכה עד הסוף." אלו רק שתי דוגמאות לכך שלעולם נהיה בקונפליקט מול ערכֵי או אי- ערכֵי החברה שסביבנו ותמיד נצטרך להכריע הכרעות שיש בהם רווח וגם הפסד.)

ישנם אנשים שמתקשים מאוד להתחייב, נראה להם שהבחירה החופשית תציל אותם מצד אחד, אך מצד שני הם אינם מוכנים לקחת אחריות על הבחירה הזו- כי כל בחירה בכל מגזר, צורת חיים או מבנה חברתי- כרוכה במחיר ונראה שאת המחיר אינך מוכנה לשלם.

אם באמת היית רוצה לחלוץ גרביים אז אבא לא היה מפריע בדרך, היית חולצת ומסתכנת בכעסו או אולי לומדת לרצות אותו באמצעות דברים אחרים.

את עסוקה בדמיונות על גרביים שאינם אבל תולה את חוסר ביכולת שלך להחליט באבא.

כנ"ל אצל ילדך העתידי את מפנטזת שלו תהיה בחירה חופשית ומצרה על כך שלך אין. גם אם הוא ייקח חרות ויחזור בשאלה הוא יצטרך לשלם מחירים (כמו שחוזרים בתשובה משלמים…) את ענין המחיר את כנראה פחות אוהבת…

כל גבר שתתחתני עימו יהיה נהדר וגם לא נסבל, ולא משנה אם חרדי, עצניק, אברך, איש חסד, הייטיקסט או מורה, עם פלפון כשר או מלך הציוצים בטוויטר, חרדלי, דל"י, לייט, חילוני, שמאלני, בוהמיין או איש צבא.

כי החיים שלנו בעולם הזה כל הזמן מפוצלים וכל בחירה מלווה במחיר. כדי שיהיה נהדר עליו להיות גם בלתי נסבל לעיתים. זו עסקת חבילה שאין בה יוצאי דופן לא עם כיפה סרוגה לא עם שחורה וגם לא עם קרחת וקעקוע.

הגיע הזמן שתפסיקי לפחד ממחירים ותשכילי לבחור ולשלם את מחיר הבחירה ( מותר לקטר על המחירים באזני חברות טובות או כאן באקשיבה, אך לחלום שלא תשלמי מחיר זה פשוט לא מציאותי).

את כותבת שיש חלקים שלעולם לא תתחברי בכל אוכלוסייה שאת מתבוננת בה- נכון, כמה את צודקת, רק אלוקים הוא מושלם והוא כל הזמן מסתתר ומניח לנו לבחור את בחירותינו בלא נבואה או רוח הקודש.

חייך אינם מושלמים, בחירותייך מלאות בסתירות בפיצולים בבלבולים. לא כי את כזו לא יוצלחית, פשוט כי את בן אדם.

אני מעודדת אותך בחום להיפרד מן הפנטזיה על מגזר אחר או על בן זוג מן המאדים, כאן ועכשיו אפשר להיות מרוצים, אפשר למצוא איזונים בין החברה שקובעת את הכללים לבין הצרכים והרצונות האישיים שלי. אפשר ללכת בלי גרביים על חוף הים או בבית או מחוץ לעיר ועדיין להשתייך למגזר ולהזדהות עם רוב ערכיו בידיעה שזה לא מושלם אבל זה הבית.

אפשר כמובן גם לעשות צעדים דרסטיים, תמיד אפשר, אבל לקחת בחשבון שיהיו לזה מחירים ולהיות נכונה לשלם אותם בלי לקטר על אבא הקשוח.

כך או כך נראה שכעשר שנים אחרי סיום גיל ההתבגרות הגיע סוף סוף הזמן לעלות על איזו אוניה ותמיד אפשר בדרך גם לעגון, לחשוב מסלול ולהגמיש אותו מעט. אבל אם לא עולים על איזו שהיא סירת מפרש מתייבשים על החול תוך כדי חישובים לא נגמרים על היעד ואז לא מגיעים בסוף לשום מקום.

חברה טובה תמיד אומרת לי: "עדיף כישלון מפואר ממיליון תכניות במגרה" והיא מתכוונת בזאת לדרבן אותי לעשיה ולבחירה מתוך ידיעה שאין מושלם ויש סיכון אבל זה שווה הרבה יותר מחוסר מעש וחוסר הכרעה.

בסופו של דבר הכישלונות לא כל כך מפוארים, המגרה נפתחת והתכנית מפליגה.

בהצלחה רבה בכל שתבחרי ובמחירים שתשלמי, בתקווה שלא יהיו גבוהים מידי ותחושי שהיה משתלם.

אתי

[email protected])