מאת:

התפרסם בתאריך:

26/06/2015

מה החיצוניות אומרת על הבן אדם?

שאלה מקטגוריה:

רציתי לשאול אני בחור חרדי בילדותי הייתי ילד טוב שעשה כל מה שאומרים לו כשבגרתי התחלתי להבין שבציבור החרדי יש מוסכמות מאוד ברורות מראש מה הבחור צריך להיות כשיתבגר.
טסתי לחול לביקור והבנתי עד כמה פה בארץ חיים בבועה ושקר..אולי זה ישמע מידי בוטה
שמה התפיסה של תורה עם דרך ארץ היא קלאסית וגם הלבוש הוא כל כך לא משנה יותר מעניין אותם זה מי הבן אדם בפנימיות שבו …
מאוד מפריע לי העובדה שפה הכל חיצוני ורדוד.. מי שלובש חולצה לבנה הוא נחשב צדיק ובחור לומד ומי שלובש חולצה טריקו או אלגנט בצבע אחר הוא נחשב הסוג ב" שיצא מהציבור החרדי טוטלית …
אני לא מתכוון ללבוש לבוש זרוק..
אבל לבוש מכובד שהוא לאו דוקא לבן למה כל כך מסתכלים בחיצוני ולא בפנימי … זה מגיע למצב שכדי להיות מקובל צריך ללבוש משהו שישתלב עם הנוף ..זה מגיע למצב שאדם צריך לשקר ולהגיד כן אני כמוכם ..
זה מגיע למצב שבן אדם מתבייש ומרגיש נחות להגיד שבעצם הוא גם לומד במכללה ולא רק בישיבה..
מאוד מפריע לי הנושא ואשמח לקבל תשובה..
נ.ב.
אני כבר 3 שנים מתלבש כמו כולם אבל מרגיש שאני עובד על עצמי כי כמו שאמרתי החיצוניות הרבה יותר חשוב מאשר מה שהולך בפנים…..

תשובה:

 

שלום רב,

משאלתך אני לומדת כי הנך בחור רגיש, המתבונן וחוקר את סביבתו, והעובדה שהתוודעת שיכול להיות גם אחרת, גורמת לך להדגיש את חוסר הנחת שאתה חש, לנוכח תופעות חברתיות המקדשות את החיצוניות על פני האמת.  מדבריך מובן כי הנך בחור שקול, שלא ממהר לזרוק את הישן בטרם מצאת חלופה ראויה הימנה, והנך ראוי להערכה על כך.

כדי לא לפסול אחרים במומינו אנו, עלינו להשתחרר מהמבט 'החיצוני' והדיכוטומי החוטא לתיאור החברה החרדית, ולתיאור כל חברה באשר היא. התבוננות עמוקה מגלה כי לצד חולשה זו, הרי בעולם חומרי שבו כולם רודפים אחר כסף ומעמד כלכלי עם כל ההדר החיצוני שהוא מאפשר, אצלינו צניעות והסתפקות במועט אינן מילים גסות. בעוד שבחברות אחרות ה'מודל לחיקוי' הינו ידוענים ומפורסמים, בעלי הדר חיצוני, או בוגרי תוכנית מציאות (ראליטי) שזכו לפרסום בלי שעשו דבר בעל משמעות בחייהם, הרי שאצלינו דמויות ההוד הינם זקנים בני מאה, הכפופים על ספרם ועוסקים בתלמודם. לפיכך, תהייתך במקומה עומדת, שכן בחברה שמעריכה את הפנימיות, ומייחסת חשיבות לערכי רוח, כל גילוי של הדגשת החיצוניות 'צורם' שבעתיים.

ידועים דברי בעל ספר החינוך כי 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות' ודווקא פעולות חיצוניות הן אמצעי המשפיע על נפשינו פנימה. הרבה חוזרים בשאלה גילו כי הם מתקשים להעביר לדור הבא את המסורת התרבותית שלהם, בלי המחוייבות לשרשרת פעולות טכניות וחיצוניות לכאורה של ריטואלים דתיים, שיש לבצע. הרוח לא יכולה לעבור בלי פרטי החומר והצורה, וכל הדרך שבה אנו מקיימים מצוות בנויה על קשר בל ינתק ביניהם. אנו לא מסתפקים באמונה בה' אלא מניחים תפילין, וקובעים מזוזות, ולכל הפעולות הללו יש הוראות טכניות ברורות, ומאד חיצוניות של מידות ומספרים, ואורך ורוחב וגובה וכולם יחד מזכירים לנו לפנות מקום לשכינה בחיינו ובסדר יומנו.

הדברים נכונים גם לגבי לבוש חיצוני. הגמרא במצוות קידוש השם, קובעת כי לעיתים צריך אפילו למסור נפש "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא" (סנהדרין ע' ע"ב) ורש"י מסביר כי "אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל". אנו רואים ששימת הדגש על פרט חיצוני כמו צבע השרוך (שינוי מאדום לשחור לפי הרי"ף) עשויה לבטא אמירה פנימית ואמת עמוקה שראוי למסור עליה את הנפש.

להיבטים החיצוניים יש כוח סוציולוגי וחברתי שאין לזלזל בו, ובכוחו לשמר תחושת  שייכות חברתית,  או לפחות להצביע על רצון להשתייכות כזו. סיפר לי איש חינוך שניהל מוסד חרדי לנוער נושר, שהוא מייצר על ההחלטה שלא לדרוש מהתלמידים ללבוש 'שחור לבן' כמקובל במחוזותינו. בשל הלבוש השונה, התלמידים כבר לא ראו עצמם חלק מהחברה החרדית וממילא כבר איבדו את תחושת השייכות גם לשמירת המצוות בכלל. 

כאן ראוי להדגיש, כי למרות חשיבותו, אין מי שיטען שיש להסתפק באלמנט החיצוני ולראות בו את חזות הכל, ועל כך בדיוק יצא קצפם של נביאי ישראל. ישעיהו הנביא מוכיח ואומר: "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים, וכבשים ועתודים לא חפצתי". ירמיהו מוסיף אחריו "למה לי זה לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק, עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי".

רבים אחריהם התריעו על כך שצריך קודם כל להתנהג כראוי ואין להסתפק בגילוי חיצוני של הקפדה דתית, אפילו אם מדובר בחובה הלכתית כ'קורבנות'.  על אחת כמה וכמה שאין לייחס חשיבות להנהגות חברתיות על פני התנהגות מוסרית, קיום מצוות בכוונה ואהבת ה' באמת.

אנו חיים כיום בעולם מתוקשב, מתוקשר ומתועד. חתונות של אדמו"רים ולהבדיל של פוליטיקאים לצד שטף של פרסומות למוצרי צריכה ופנאי הפכו לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו ובכך משפיעים על עולמינו התרבותי ומחדירים לתוכו מושגים של 'ניראות'  לצד לחץ חברתי להתנהגות קונפורמית, היוצרים הדגשת יתר של פרטים חיצוניים. תופעה זו רק מעצימה תהליכים העוברים על פני החברה החרדית ממילא. המנהג ללכת עם כובע וחליפה הפך היום לנוהל מחייב החל מגיל בר-מצוה. אך לא תמיד היה כך הדבר. סיפרה לי חברה שדודיה, חרדים למהדרין, זכו לכובע וחליפה רק בגיל 18. הנימוק שנתנה לכך אימם (סבתה)  היה – "מעלין בקודש ואין מורידין" , חליפה ומגבעת זו התחייבות שיש לקבל אותה מתוך תחושת אחריות ובגרות נפשית, כי משקיבלוה עליהם, אין להסירה. לפיכך, רק לאחר שהשכילו לבנות את אישיותם ולהכשירה, זכו לעטרה ב'חותמת כשרות' חיצונית. דומני שסיפור זה עולה בקנה אחד עם האינטואיציות הבריאות שלך, הלוחשות לך שהפן החיצוני הוא אך קומה שניה ונוספת על יסודות איתנים של זהות דתית, וכך ראוי שיהיה. גם אנשים שחוזרים בתשובה מתחילים בד"כ בקיום מצוות בפועל, ומאמצים  כיסוי ראש רק כאשר הם מרגישים שהם כבר 'דתיים'. האלמנטים החיצוניים הללו, שפעם היו תוצאה של בחירה, לוו במחשבה תחילה, תוך ליבון והבנה של משמעותם וערכם, ואז התקבלו ברצון ובאהבה. כיום הם התמסדו והפכו לתנאי סף חברתיים, ונכפים על ילדינו 'הר כגיגית', ומהווים חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה המובנת מאליה לתוכה הם גדלים. העובדה שמודעותך מתעוררת כיום לתהות על נורמות התנהגות מקובלות, לבחון אותן בביקורתיות ולהסתייג מהן, מציבה לפיתחך אתגר גדול – להימנע בעצמך מלשפוט ולבקר אחרים בסביבתך, לפקוח עין ולזהות עד כמה המבט החיצוני מעניק רק זוית ראיה צרה על המציאות, וממילא להימנע ראשית לכל, מלשפוט אחרים באופן זה.  עלינו לזכור כי אין דבר כזה 'החברה החרדית' ,הסביבה, המוסד שבו אני לומד. אלו כולם אנשים כמוני וכמוך. אם נהיה אנו מודעים לעוול הנגרם משיפוט האחר לפי אמות מידה חיצוניות בלבד, ונאמץ לעצמינו עמדה מכילה המצליחה 'לקרוא' את השני גם מעבר למראהו, למילה שאמר, או לפעולה שעשה, ונבחן לעומק כל אדם וכל עמדה, הרי שכולנו נצמח להיות חברה טובה מכילה ועמוקה יותר.

מפנייתך אלינו אני מבינה שהגעת לגיל או לשלב בחייך שבו אתה מברר לעצמך את זהותך, מי אתה, מאין באת ולאן אתה הולך. זהו שלב חשוב בבניית זהותך האישית, הדתית והחברתית וכדאי לעשותו בזהירות ובאחריות, מתוך ברור פנימי עמוק ובליווי דמויות חינוכיות ותורניות האוהבות אותך, ומכירות היטב את חוזקותיך ונטיות ליבך.  סבורני שחובתך וזכותך לצאת למסע של חיפוש דרכך האישית בעבודת ה', מסע שיוביל אותך לקשר ישיר ועמוק עם אלוקיך.  אני מאחלת לך שתמצא את הדרך הראויה לעלות בית קל, תרגיש את מלאותה בתוכך, ותחזור מהמסע שלם ברוחך ובתורתך. או אז תרגיש שפנימיותך וחיצוניותך חד הם.

 

מקווה שתשובתי סיעה לך,אם יתעורר בך הצורך תמיד תוכל להוסיף ולשאול

 בהערכה רבה

ורדית

 [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

  1. הבחור נוגע בנקודה שמטרידה ציבור חרדי רחב מאד !
    לא ברור מי יצר את הנורמות של הדור הזה -שלא היו קיימות לפני כן,אין פתרון למה שקורה היום למי שקשה לזרום עם הציבור בשגעונות שלו -אין פתרון
    מצד אחד את טוענת : "הימנע בעצמך מלשפוט ולבקר אחרים בסביבתך, לפקוח עין ולזהות עד כמה המבט החיצוני מעניק רק זוית ראיה צרה על המציאות, וממילא להימנע ראשית לכל, מלשפוט אחרים באופן זה. עלינו לזכור כי אין דבר כזה 'החברה החרדית' ,הסביבה, המוסד שבו אני לומד"…
    ןמאידך :"כיום הם התמסדו והפכו לתנאי סף חברתיים, ונכפים על ילדינו 'הר כגיגית', ומהווים חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה המובנת מאליה לתוכה הם גדלים".
    אז מה באמת יכול לעשות מי שלא נעים לו עם הנורמות המתישות ? או להשאר או לשנות את הכללים ולשלם את המחיר.
    חבל שבדולי הדור לא נכנסים לעובי הקורה הזו ויוצרים משהו יותר נסבל

  2. אני מבינה את הבחור הזה טוב מאד. הוא לא היחיד, יש מלא מלא חרדים שלא מסכימים עם הלבוש שמישהו החליט בשבילם. זה נקרא ללכת אחרי העדר עם עיניים עצומות. יום אחד זה פשוט יתפוצץ, מה עם השטריימלעך של החסידים? זה קדוש, שטויות, זה פשוט היה המודה באירופה. החולצות הלבנות התחיל מישיבת פונוביז' שהם החליטו שככה לובשים בישיבה שלהם והרבה רצו להיות כמותם וככה זה נמשך שהיום זה ממש חיובי ומנהג חרדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן