שלום לך אישה כשרה,

כפי שאת יודעת, בדרך כלל התשובות באקשיבה מאוד מכילות ו'מלטפות', אז אנא סילחי לי אם הפעם הטון יהיה קצת שונה. אולי זה באווירת תשעת הימים, ואולי כי אני מרגישה שלפעמים אנחנו צריכות ניעור קל כדי לראות דברים באור נכון. אני מדגישה את המילים 'אנחנו' ו'צריכות' כי מה שאכתוב לך זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי כשאני עושה את 'הדבר הזה'.

ולמה אני קוראת 'הדבר הזה'?

הדבר הזה הוא לעשות את עבודת ה' של… הזולת. אף אחת מאיתנו לא תחטא חלילה בלעבוד את ה' במקום אדם זר, אבל כשהזולת הוא איש יקר וקרוב, בעל, בן, או אח, אז משום מה יש לנו לא פעם תחושה שמותר לנו ואנחנו אפילו חייבות לנהל אותו מבחינה רוחנית. הרי אני דואגת לעולם הבא שלו, ואולי זה בכלל העולם הבא המשותף של שנינו, בבחינת 'הרגל של השולחן של בעלי כואבת לנו'. מתוך מבט כזה אנחנו מתחילות לבחוש בעולמו האישי של הקרוב אלינו, להרשות לעצמנו להתערב בבחירות שלו, להיות מוטרדות, עצובות, מאוכזבות, ביקורתיות, מתביישות, מטיפות, משכנעות, מקמבנות, וכל שאר ה'בישולים' שמי כמונו הנשים יודעות לעשות. כשאנחנו נכנסות למקום הזה, כמובן בשם חובתנו לשמור על הבית היהודי היקר שלנו, אנחנו לא פעם גם מאבדות פרופורציות ושופטות קלה כחמורה, אבל בואי נניח לזה ונדבר על המקרים שבהם באמת מדובר בדברים חמורים ולא בקימה ב 9:00 בבוקר.

כמי שגדלה וחונכה בבית יעקב, זכורות לי שיחות רבות על כוחה של חוכמת נשים, על תפקידה של האישה לבנות את ביתה, ועל האחריות הרוחנית העצומה שמוטלת על כתפיה בתפקיד המשותף של הבאת שכינה לבית בישראל. בעיקר עולה בדעתי בהקשר הזה התיאור של אישה כשרה ש'עושה' רצון בעלה, כשהמילה עושה מתפרשת כמי שיוצרת, מעצבת ומנתבת את רצון בעלה, וגם כשהוא לא רוצה, או לא יודע שהוא רוצה, היא יודעת גם יודעת זאת עבורו.

שמת לב איך האישה הכשרה הזו הפכה מאישה שקשובה לרצון בעלה ומכבדת אותו, לאישה שמשתלטת ומנהלת אותו?

האישה הזו היא אני. את. כולנו עלולות ליפול בפח הזה בשם הרצון להיות אישה כשרה.

אז בואי נעצור. נעצור כי גבול לפנינו. הגבול הזה הושם על ידי בורא עולם, שנתן לכל יהודי בחירה בין חיים ומוות, טוב ורע, קימה לתפילה בשעה מאוחרת, או אי תפילה בכלל. הבחירות של בעלך הן לגמרי לא באחריות ובסמכות שלך, אבל הבחירות שלך כן. הבחירה לקום מוקדם בשבת ולשחק עם הילדים היא בחירה שלך ואני מעריצה אותך על כך (אזכור אותך בשבת הקרובה כשיתחשק לי להתהפך לצד השני ולעצום עיניים ממה שקורה מסביב). הבחירה של בעלך היא: אם, מתי ואיך להתפלל, מה לומר לאשתו ומה למארחים.

ברמה הכי פרקטית אני מציעה לך פשוט להפסיק לדעת מתי בעלך קם. אם לשם כך את צריכה להיגמל מההרגל הטבעי להסתכל על השעון, את יכולה לכסות את כל השעונים בבית?.  ומה דעתך לא להעיר אותו אפילו פעם אחת וגם אם המחיר יהיה שהוא יקום אחרי חצות, ויפסיד זמן קריאת שמע ותפילה ואפילו תפילה בציבור במניין המאחרים ביותר? יתכן שבפעמים הראשונות הוא ינצל את המצב, או יתפלא שהמזכירה שלו התפטרה לפתע, ויתכן שהוא יגלה את האופציה של שעון מעורר. בכל מקרה הוא בוודאי יגלה שהוא אדם עצמאי, בוגר ובוחר (סבא שלי היה שואל במקרים כאלה: הוא כבר בר מצוה?) את יכולה לשתף אותו לפני כן בהחלטה שלך, אבל לא כמחווה של עונש או ייאוש, אלא מתוך התנצלות כנה: אתה יודע, חשבתי על זה שבעצם אתה אחראי על העולם הרוחני שלך, ואין לי שום רשות או חירות להתערב בבחירות שלך. אז אני סומכת עליך ומה שתבחר זה לגמרי שלך. בינינו, אני מניחה שאם הוא ממש יתחנן שתעזרי לו לקום בזמן את לא תסרבי, אבל כנראה שאנחנו עדיין לא שם.

ומה עם הילדים?

הילדים ילמדו שיעור נפלא בכבוד האדם, באחריות אישית, בהפעלה של כוח הבחירה, בקבלת הזולת כמכלול למרות חולשות מסוימות שיש בו. נכון, הם לא יגדלו על מיצג מזויף של אבא גדול הדור שמשכים לוותיקין עוד לפני שהם קמו, אבל במקום זה הם ילמדו לאהוב ולקבל באמת את בני זוגם (שגם להם מן הסתם יהיו אי אלה חולשות). הילדים שלך יזכו לקבל שיעור נפלא בענווה ובאמונה, כשיראו איך אמא שלהם שמחה בחלקה ולא מהלכת בגדולות ובציפיות ובאכזבות בלתי פוסקות. 

ומה עם הרגשות שלך? מה עם תחושת הכאב על שבעלך לא…

רגע, לא מה?

לא עומד בסטנדרטים הרוחניים שהסמינר או החברה הציבו?

לא עומד בציפיות שלך מהאיש שלך?

לא מספיק רוחני עבור אישה בעלת שיעור קומה כמותך?

בהקשר הזה אני לגמרי סומכת על הקב"ה, שנתן לך בדיוק את ענבי הגפן שלך. וכשם שהוא השאיר לבעלך מרחב לעבודת המידות ולהתמודדות רוחנית – כך גם לך הוא השאיר מקום לבנות את עצמך. יתכן שאצל בעלך הכשלים נראים לעין ומדידים, ואילו אצלך הם פנימיים ודקים יותר. קל יותר לסמן ציון גרוע לאדם שלא מתעורר בזמן לתפילה, מאשר לאמוד את מידת חוסר הכבוד, הכעס והשיפוטיות שזה מעורר אצלנו. בכל מקרה, אם זה ה'פלוני' שהוכרז עליו שנועד עבורך, אין ספק שהוא האדם הכי מתאים וראוי, כך בעיני אלוקים והלוואי שכך גם בעינייך. זו התשובה לשאלתך 'איך אפשר לנהל חיים טובים כשדברים בו כל הזמן מפריעים'. כשדברים באחר מפריעים לנו זה הזמן להפסיק לחיות במרחב הבחירה של האחר. במקום לנסות להשפיע עליו (להשפיע! איזו מילה חמקמקה ושקרנית… האמת היא שאנחנו הרי רוצות לשנות אותו, לא פחות מזה) אז במקום להשפיע עליו בואי נשפיע עלינו. אם בסופו של דבר גם הרגלי הקימה שלו ישתנו – מה טוב, אבל מה שבטוח זה שהרגלי השפיטה שלנו ישתנו, וזה מה שיביא לנו חיים טובים. יש לי תחושה שבניין בית המקדש מצפה לריבוי של אהבות חינם מהסוג הזה שאת וילדייך מוזמנים לתרגל, ולא לתפילות בזמנן.

מאחלת לך ולי בתוך שאר נשות ישראל הכשרות, שנעשה את רצון הבעל שלנו במובן הכי פשוט ועמוק של המילה. נהיה גאות ביקרים לנו, יהיו הבחירות שלהם אשר יהיו. נלמד להאמין באמונה שלימה שהזיווג שלנו הוא המושלם ביותר עבורנו. נקבל בשמחה את החוזקות של אהובינו, ונקבל באהבה (זה לא ייסורים אבל בכל זאת..) את החולשות שלהם, ונגדל את ילדינו על מצע של כבוד אמיתי למרחב הבחירה של האחר. 

ברוריה