שלום לך

שאלה נפלאה ומרתקת

את מתארת את הפער שבין החיים עצמם לבין ההכרה באלוקות וההתפעמות מנוכחותו.

דבר ראשון, אין ספק שהחוויה של נוכחות אלוקית בחייך היא מדהימה, חשובה ורבת ערך.

היא בהחלט דבר מופלא ומרכזי.

מצד שני, צריך להבין באמת למה ביהדות יש כל כך הרבה מצוות באופן חריג ולא מובן מבחינה אנושית.

זו היא שאלה שרבים שואלים, ולב העניין בכך שאנחנו חיים בעולם חילוני ונוצרי-מערבי ששם דגש חזק מאוד על רעיונות והרבה פחות מכך על מעשים.

עיקרון העל של היהדות הוא שתודעות מטמיעים בעזרת מעשים.

זה העיקרון הבסיסי ביותר של כל הרעיון של ההלכה ומצוות מעשיות.

ועיקרון זה הוא דחייה עזה של כל תפיסה המייחסת לאמונות וחוויות מרטיטות רגש ערך רב, ומקטינה את ערכם של המעשים.

מבחינת התורה, פחות חשוב כמה תתרגשי ותתלהבי מתודעות כאלו ואחרות, והרבה יותר חשוב פשוט לעשות את הטוב.

כמובן שגם לרגש יש ערך בפני עצמו, אבל העיקר הוא מפני שהוא מטמיע תודעה עמוקה , לא מפני שהרגש עצמו הוא דבר קריטי.

ויש לדבר הזה שתי סיבות: האחת, מפני שמעשים מטמיעים תודעה בנקודות עמוקות יותר ממחשבות ורגשות.

מעשה מטמיע ערכים בגוף עצמו, ברקמות ובגידים. זיכרון השרירים מבריח את ידנו ממוקצה בשבת ומרטיט את הרגליים מול הר הבית, ומציף את הגוף אור בפסח.

אלו הן הטמעות עדינות ודקיקות של זיכרונות, מחשבות ורגשות שנדבקים תחת העור ממש.

וכוחם של מעשים יפה עשרת מונים מכוחן של דרשות ושיחות.

צאי וראי את ההבדל ההיסטורי במוסריות של יהודים לבין המוסריות של נוצרים או מוסלמים, הגם שאלו גם מטיפים על מוסריות ואהבת אדם, ואולי יותר מאיתנו.

זו הסיבה הראשונה.

הסיבה השנייה, והיא לדעתי לב העניין, שבאמת חשוב לעשות את הטוב יותר ממה שחשוב לאהוב את הטוב.

כלומר, אהבת הטוב היא חלק מהטוב עצמו, אבל אם עלינו לבחור בין מי שעושה טוב לבין מי שאוהב טוב, אנחנו מעדיפים את מי שעושה טוב.

דוגמא לדבר: אדם אחד אוהב מאוד את העניים והחולים באפריקה והוא מסור להם בכל ליבו , ואדם אחר אוהב בני אדם באופן כללי בצורה די קלושה , אבל הוא רופא מקצועי ויש לו מחויבויות אתיות מסוימות ויש לו פנסיה, אז הוא טס לעזור לחולים באפריקה.

מי מביניהם טוב יותר? אין ספק בעיני שהשני טוב יותר. כלומר, הוא סיבה להרבה יותר טוב בעולם מהראשון.

במילים אחרות: רגשות, תודעות, מחשבות – זה טוב וחשוב, אבל יותר חשוב להיות טוב.

ואכן כיום זה ניסיון יומיומי, וכל יום ויום יצר הרע מקטרג ומזלזל בכל מעשה טוב שאיננו אותנטי מספיק ובכל מעשה טוב שנעשה מכוונה רעה או סתם מטיפשות.

משום שאחד הערכים הכי מרכזיים כיום הוא אותנטיות, עד שהאותנטיות הפכה להיות גם המדד לטוב ורע.

כלומר, האדם הוא המתקף את הטוב והרע. אבל זה רעיון מוזר, משום שטוב הוא המביא חיים וברכה לעולם , והטוב לא מקבל את ערכו רק בגלל שהוא נובע מעצמיות האדם, אלא הטוב הוא מה שעושה טוב במציאות.

גם אם ישנם מקרי קצה שקשה להבחין בין טוב לרע, ברוב המקרים הטוב והרע חדים וברורים , ורק מתעלם ומתחכם יברח מזה.

זו היא מלחמה פנימית שאני בעצמי מכיר ומתמודד איתה בהרבה זמנים , לזכור שערך הטוב לא מותנה באותנטיות, אלא האותנטיות היא מעלה ורווח נוסף.

הרי לעני שקיבל מנת אוכל חשובה האותנטיות של הנותן ברמה מוגבלת מאוד. הטוב הוא טוב והוא בלתי מותנה בכוונות.

וזה ניסיון גדול וקשה בדורנו. התורה אומרת: "הנה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע". הווה אומר: חיים = טוב; מוות = רע.

וזה העיקרון הראשון. ועדיין את יכולה לשאול למה יש כל כך הרבה הלכות?

הא ניחא שיש משמעות גדולה למעשים, אבל למה כל כך הרבה ולמה כל כך הרבה כניסה לפרטים?

ואכן הנקודה החשובה היא להבין את כוונת התורה בכללה.

התורה נושאת מוסר ותכנים אוניברסליים, אבל סדרי חיים מעשיים פרטניים לאומה ושבט מסוים.

וזה דבר חשוב , כי לעם ישראל יש ייעוד תוך משפחת האומות, ורק בהקשר של הייעוד הזה אפשר להבין את ריבוי המצוות ופרטיהן.

אכן, אם מישהו רוצה להיות 'אדם', כלומר יצור אנושי מחובר לאלוקים, מוסרי וטוב, לא בטוח שכל המצוות נוגעות אליו עד תומן.

ייתכן שדי לאדם כזה להיות בן נח ולקיים את שבע מצוותיהן לפרטיהן ודי בזה.

אבל עם ישראל נבחר להיות בניו של הקב"ה – "בני בכורי ישראל", ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

"כלב באיברים כך ישראל באומות". ומשמעות הדבר שיש מי שהדגש של חייו הוא ריבוי של נוכחות אלוקית בעולם, וזה עם ישראל.

אבל לא עושים את זה בעזרת הרצאות לגויים, אלא בעזרת קיום מופנה פנימה – כלומר קיום מקודש יותר, טהור יותר, מרוסן יותר ונאמן יותר. כלומר, כל הקודש והטוהר האנושיים הטבעיים מקבלים הקצנה ורדיקליות במצוות שמתחייב בהן עם ישראל.

כל מה שגוי נמנע ממנו בצורה טבעית מקבל דינים ופרטי דינים בחייו של יהודי – חייו של יהודי הם חיים דרוכים של זהירות, חייו של כהן.

בחיי היהודי מימד הקודש והטהרה מקבלים דגש שאולי לא כל כך קל לכל אדם מצד אנושיותו לחיות בו.

היהודי חי במידת מה צורת חיים קצת על-אנושית, קצת יותר דרוכה וקצת יותר מרוממת, ולכן גם יהודים נופלים בחטא יותר מגוים, כמבואר בגמרא ומורחב במהר"ל בנצח ישראל.

משום שכמות המצוות שלהם הרבה יותר גדולה וההזדמנות להיפגש בגדר היא הרבה יותר קרובה.

במובן הזה ייתכן שאת כאדם פרטי מרגישה שאין לך צורך בכל המערכת ההלכתית המסובכת הזו, אבל את צריכה להבין את מבט הרוחב של התוכנית האלוקית לעם ישראל.

והיא שבמתן תורה הקב"ה קרא מלחמה על הבורות הרוחנית ועל הפשיעה המוסרית.

והוא ייעד לכך צבא, ולצבא הזה הוא נתן תוכנית מלחמה לאלפי דורות באלפי מרחבי חיים בהם הם עתידים להתקיים.

וההוראות הללו מכוונות לטווחים ארוכים ולהשפעות עמוקות, וכל חייל במערכה שממלא את חלקו הוא חלק מצבא לוחם גדול.

הרבה מהקודש והטוהר הנוכח בחיים של בני אדם בעולם היום הוא תוצאה של המערכה הזו, שאמנם עדיין לא הסתיימה אבל כבר השיגה הרבה ניצחונות.

המערכה הזו הטמיעה תודעות עומק של קדושה בעולם עד שגם מי שלא עמל יותר מדי יכול להתחבר אליהן, ואז אותו אדם עלול לזלזל במהלך הגדול ולומר: "למה צריך את כל זה?".

אבל הדבר דומה לחייל שחיסל את סינוואר ומזלזל בכל הצבא שמגבה אותו מאחורה. זה שאתה בקצה הצלחת זה בגלל שיש מערכה שלמה שעובדת לצידך.

בנוגע לשאלה האחרונה שלך על הגמרא. נכון, בלי ספק הגמרא היא ספר שבני אדם כתבו, וספר שמצטט דברים שבני אדם אמרו.

אבל האם הם אמרו כך או אחרת כי כך נראה להם בלבד? או שזו צורת מחשבה מסורתית שעברה דורות על דורות ומשתקפת בשיחה שלהם?

אני אישית חש בעוצמה רבה את רוח הנבואה ורוח של מעמד הר סיני מפעם מבין מילות הגמרא.

הגמרא היא אמנם מילותיהם של חכמים מסוימים, אבל זו מסורת בית-מדרשית עקרונית שעברה בכל הדורות, וגם אם יש ויכוחים של הגדרה או ויכוחים בהלכה עדיין הבסיס הוא מסורת מסיני.

אבל גם אם לא נגיע לכך, צריך לזכור מהי הגמרא. הגמרא היא הסיכום של כל התורות שאמרו חכמים בבית שני ולאחריו עד פיזור עם ישראל. כל הספרים שנכתבו אחר כך אלו הם ספרים של יחידים, לא ספר של בית מדרש.

ולכן הגמרא היא הסמכות העליונה של היהדות משום שזהו בית הדין האחרון שעוד ממשיך את הסנהדרין, ועל זה מתקיים מה שכתוב בתורה: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר השם ובאת אל הזקנים וגו'".

כלומר, הסמכות על פירוש התורה מסורה לחכמי הדור כאשר הם דנים זה עם זה ומכריעים. אלא שמזמן התלמוד ועד היום לא באמת ישבו זה עם זה כל חכמי ישראל ולא נמנו וגמרו, ולכן אנחנו מגדירים להלכה בכל מקום את הש"ס כבית דין אחרון. כלומר, מכאן ואילך מתחילה גלות התורה ופיזור הישיבות ואיננו מחויבים לקבל את דעתו של אף מפרש פרטי.

ובנוגע לעצם היחס שלך לחז"ל והעובדה שאת לא משתכנעת ממה שהם אומרים – אז דבר ראשון השם לא ביקש ממך להשתכנע ממה שהזקנים אומרים, אלא לעשות מה שיאמרו.

משום שיהדות אינה אינדיבידואליסטית אלא דת מדינית, כלומר כולם מקיימים אותה ביחד. זו היא דת קהילתית, ולפי מה שהסברתי על תפיסת המערכה הרחבה תוכלי להבין גם מדוע.

ולכן בכל החלטה הלכתית לא האדם הפרטי מחליט, ואפילו לא הרב הפרטי אלא מכלול החכמים.

הרצון להשתכנע בהלכה דומה לרצון של חייל להשתכנע שהגנרל צודק.

זה נחמד אבל לא רלוונטי למחויבויות שלו. לא בגלל שהחייל טועה, ייתכן והוא יותר חכם מהגנרל, אלא בגלל שהלכה איננה עניין פרטי אלא עניין לאומי ויש מערכת שמקבלת החלטות.

ואותה מערכת במשך אלף שבע מאות שנה קיבלה את הש"ס כסמכות מוחלטת.

אמנם יש ערך רב בלהבין את המתודה של הגמרא, והשאלות שלך על ההיגיון שבדברי חז"ל הן חשובות כי מאוד חשוב להבין מי הם היו וכמה חכמים היו, עד שזה ממש דבר העומד לעצמו מבלי תלות בשאלות ההלכה.

חשוב מאוד להבין את ההיגיון של הש"ס. הבעיה היא שבעוד לבחורי ישיבות שלומדים את תורות האחרונים יש מפגש עם העוצמה הכבירה של היסודות הלוגיים של ההלכה – למרות שלא תמיד עוסקים בפשט וכללי הדרשה וכללי הכרעת ההלכה – נוצר הכבוד הראוי למחשבה החז"לית דרך העוצמה הפנומנלית של האחרונים.

אבל למי שלומד רק גמרא בפשט בלי להכיר את הגאונות של המפרשים, צריך להבין את הגאונות של הש"ס עצמו.

וזו דרך שצריך בשבילה רב שבקי בתחום הספציפי הזה, ואין הרבה כל כך. ר' שלמה פישר כתב על כך את ה'בית ישי', והנצי"ב כתב על הברייתות הכנה למחשבות התלמוד, אבל זה עצמו דורש מקצועיות רבה.

רק אומר לך שכדי להבין את צורת הדרש צריך ללמוד הרבה ספרא, ספרי ותוספתא, וללמוד היטב את י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן עם המפרשים. ולאחר מכן ללמוד לאט לאט עם רב למדן ובקיא בנושא את המשא ומתן של הגמרא עם הריטב"א [דווקא הוא עסק הרבה בהבנת עצם מחשבת הש"ס], ואז אפשר למלא את הדרישה להשתכנע בעוצם הגאונות של הש"ס. לולי כן תצטרכי פשוט לסמוך על הראשונים והאחרונים שביטלו את עצמם בפני התלמוד.

לסיכום: אני חש בעוצמה רבה שני ערכים חזקים העומדים בבסיס השאלות שלך ואלו הם: אינדיבידואליזם ואותנטיות. שני אלו ערכים קדושים, חשובים ורבי מעלה, אבל בניגוד לעולמנו אנו, הם לא מהווים תשתית ערכית יחידה למבחן הטוב והרע ביהדות, אלא הם ערכים מסוימים מתוך סל הערכים היהודי הרחב יותר והם מתממשקים עם ערכים אחרים.

בנוסף: צריך לזכור שלהיות יהודי משמעו להיות חייל בתוך קרב היסטורי רוחני גדול, שבו הקב"ה הטיל על אומה אחת לחדד כל הזמן בצורה בולטת ומשמעותית את העקרונות של קדושה, טוהר ונאמנות – עקרונות של טוב ורע. חייו של יהודי הם פרט בתוך הקרב הגדול כנגד הבורות ועצלות הרשעות, הרוע, האכזריות ודומיהם, ורק בהקשר הזה ניתן להבין את ההלכה ואת קדושת פרטיה ודקדוקיה.

מקווה שהועלתי. תודה רבה על השיתוף בדיון. ה' יזכה אותך באור של בהירות והבנה.

יוסף.