דלג לתוכן
שלום וברכה.
אני בן ישיבה ויוצא לי לנסוע הרבה למדינות שונות, ומטייל בערים שונים.
מכיון שכך, מטבע הדברים אני מסתובב בין גויים, והיות והאנטישמיות היא עובדה קיימת, לכן אני מתלבש בקפוצ'ון או חולצת טריקו וכובע שמש ומכנסיים שאינם תואמות לבן ישיבה.
השאלה היא מה הם הגבולות?
שלום וברכה, ותודה על השאלה.
ללבוש יש שני תפקידים עיקריים. מחד, הוא משקף אותנו כלפי חוץ, ומשמש כסוג של "כרטיס ביקור ציבורי" – מלבושו של אדם ניתן לדעת מי הוא ומה הוא מייצג, כמובן בקווים מאד גסים. מאידך, יש בו פן של השתייכות קבוצתית: הלבוש שלי עשוי לבשר על היותי חבר בקבוצה כזו או אחרת.
שני הפנים גם יחד מתקיימים בלבוש החרדי המסורתי. מצד אחד, הלבוש החרדי הוא סממן מובהק להשתייכות קבוצתית. השתייכות זו חשובה כחלק מעיקרון ההתבדלות, שהוא יסוד מרכזי באידאולוגיה החרדית, לפיו יש להישמר ממעורבות-יתר עם החברה הכללית. ההזדהות עם הקבוצה החרדית מצהירה על היות האדם נבדל, כמובן במידה מסוימת, מהציבור הלא-חרדי. הוא אינו מעורה בתרבות הכללית, אינו חלק מההוויי החברתי הכללי ואינו מזדהה עם ערכיה.
ומהצד השני, הלבוש החרדי הוא לבוש מכובד ופורמלי, שאמור להיות שיקוף חיצוני למכובדות של האדם החרדי כ"בן תורה". כמובן שיש חרדים ויש חרדים, אך במונחים ציבוריים אנו מצהירים שמדובר באנשים איכותיים, בעלה רמה גבוהה תורנית ומוסרית, שראוי להם להישמר מזילות ופחיתות הן בהתנהגות והן (כהשתקפות של הפנימיות) בביגוד.
בהיותך במדינות שונות בעולם, שם החלוקה בין "חרדי" ל"לא-חרדי" מתבטלת בפני החלוקה בין יהודי למי שאינו יהודי, היסוד של השתייכות קבוצתית אינו משמעותי. יסוד זה הוא הצהרה על שייכות לקבוצה מסוימת. כאשר אף אחד לא מבין מה משמעות הלבוש, ברור שהצהרה זו הופכת חסרת משמעות, וממילא אין בה טעם ועניין. ואולם, יסוד המכובדות עדיין קיים: על "בן תורה" לכבד את עצמו בהליכותיו ובמלבושיו, ולהתרחק כאמור מהזילות, ועיקרון זה תקף גם בהיותו על אי בודד.
החיצוניות, בסופו של יום, משפיעה גם על הפנימיות.
אם הנך חושש מאנטישמיות, ואני כמובן יכול להבין את זה, אז בהחלט אתה יכול ללבוש בגדים כלליים (במקום ה"שחור לבן" של בני ישיבה), וכמובן שאין בכך כל בעיה. מנגד, הייתי משתדל לשמור על מכובדות מסוימת. לא היית מסתובב הרי עם ג'ינס קרועים וגופייה, ועל אותה הדרך יש לשמור על בגדים המתאימים לבן ישיבה.
יש כאן גם מסר כללי של מורכבות: זה לא "הכל או לא כלום". יש אנשים שהתחנכו בחינוך החרדי, וקיבלנו תפיסה מאד בינרית על החיים. או הכל, או כלום. או כובע וחליפה, או שבכלל לא מתפללים. אבל החיים הם יותר מורכבים מזה, גם כאשר נאלצים להוריד את הכובע ואת החליפה, צריכים להקפיד (עוד יותר) על צורת התפילה הראויה לבן-ישיבה.
שיהיה הרבה מאד הצלחה, שנה טובה ומתוקה.
יהושע
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
