מוטי היקר, שלום וברכה!
אני מודה לך על פנייתך, המנוסחת בבהירות ובכנות. סביר להניח שהתחושות שביטאת הן נחלת רבים בימים קשים אלו, ותודות לך ניתנה לנו ההזדמנות לעסוק בהן ברצינות.
המעשה הנורא שביצע אדם חרדי בשבוע שעבר, האכזריות, הנחישות המפחידה שמניעה אותה, וכמובן החיים הקצרים והאומללים שקופדו, אלו דברים האמורים להטריד אותנו מאוד. אנו יכולים לפטור את עצמנו בקלות, אמנם, ולומר שהאיש שפעל כל זאת הוא חולה בנפשו ומעשיו אינם משקפים דבר, אך בכך נחטא לאמת.
אכן, ישי שליסל הוא אדם מעורער בנפשו. אך נראה שסטייה נפשית מביאה את הסובלים ממנה להקצין באופן לא תקין את הערכים והנורמות, ואולי אף את הצרכים והרצונות, של הבריאים בנפשם בקרב החברה שבה הם חיים. כלומר, אמנם הקיצוני הוא משוגע, אך השגעון שלו נתון בתוך הֶקשר. משמעות דבריי אינה שהשיגעון מלמד בהכרח על בעייתיות כלשהי במסד החברתי שממנו היא נובעת, אלא שתחילה יש להכיר שמעשיו של המשוגע הם הקצנה של רכיב בחלק השפוי של החברה.
זו הסיבה הצודקת לכך שמעשיו של הקיצוני המשוגע מעוררים את העיסוק במרכיבי החברה שממנה הוא בא. מתוך כך, גם מעשיו של “המשוגע שלנו” מביאים אותנו לבחינת ערכי החברה שלנו. האם היסוד המטורף קיים גם במקור? האם הקו הנסיבתי העובר בין אמונתנו למעשיו של המשוגע הוא עבה דיו, כדי להפוך את מעשיו לתוצאה סבירה של אמונתנו, במידה כזו שאמונתנו נדרשת לבדק-בית חמור מאוד?
בתהליך עיוני כזה, צריך מאוד להיזהר מנגע הפשטנות וההכללה. קל מאוד לרדד את הדיון ולעסוק בו בידים מגושמות, וכתגובה למעשה נורא כזה לשלול קטגורית את כל עולם הערכים של החברה ממנה יצא המשוגע. קל מאוד להסיק מאירוע קשה כזה את החובה לתמוך אוטומטית באמונתם ואורחות חייהם של המותקפים. אך מסקנות כאלו משקפות את עצלות המחשבה האנושית, ואינן נובעות ממבט מעמיק. לעתים הן נשמעות מפי פוליטיקאים או בעלי אינטרסים אחרים, וכאשר הם עושים זאת בשעה של תסיסה רגשית – יש בכך גם משום עוול מוסרי. הבה ננסה לעסוק בסוגיה מבלי לוותר לעצמנו על העיון הדק וההבחנות העדינות.
א. על 36 מתוך 365 מצוות לא תעשה שבתורה, נקבע בהלכה עונש מיתה בבית-דין. משכב זכר הוא אחד מהם, ועונשו סקילה. עונש מיתה מתבצע על ידי בית-דין של עשרים ושלושה דיינים סמוכים, מוסד שאינו קיים היום, לאחר שמתקיימים בחוטא תנאים רבים, שלמעשה הופכים את עונש המיתה לכמעט בלתי-אפשרי. למשל, העונש מבוצע רק לאחר שהתרו בחוטא ושמעו מפיו שאמר “על מנת כן אני עושה” ועבר את העבירה תוך כדי-דיבור לתגובתו על ההתראה.
ההלכה הזו מולידה קושי גדול, כיצד להגדיר אדם שאינו מקבל כלל את סמכות התורה, “תינוק שנשבה וגדל בין האומות”. האם בכלל אפשרית אצלו התראה על עבירה שיש בה עונש מיתה בבי”ד?
מכל מקום, עונש המיתה הוא חלק מסמכויות האכיפה שניתנו לבית-הדין, וביצועם על ידי אדם פרטי על דעת עצמו הוא מעשה רציחה לכל דבר.
ב. מעבר לדיני העונשים בבית-הדין, קיימת בהלכה התייחסות רחבה לדיני מלחמה. גם כאן אין הדברים אמורים על פעולות פרטיות של אנשים פרטיים, העושים דין לעצמם, כי אם על מלחמה מאורגנת ומפוקחת המתנהלת על ידי הגופים המוסמכים בעם, כגון המלך והסנהדרין. אין כאן המקום לתאר בהרחבה את דיני המלחמה – אלו מסודרים בפירוט רב בהלכות מלכים ומלחמותיהם שבחלק הארבעה-עשר בספר “משנה תורה” לרמב”ם – אולם, לענייננו די בכך שאכן יש בהלכות מלחמה דרישה לערוך מלחמת חרמה עם העמים היושבים בארץ כנען, מלחמה שבה אנו נדרשים להרוג לא רק את הגברים יוצאי הצבא, כי אם כל נפש בעם, כולל נשים וטף.
במושגי מוסר המלחמה של ימינו, הוראה כזו נתפסת אצלנו כלא-מוסרית בעליל. כדי להבין אותה כהלכה, עלינו לשחזר את תרבות המלחמה של ימי המקרא ולבחון את מוסריותה של מלחמה כזו על פי אמות-המידה של אותם ימים (למשל, עלינו לבחון מה היתה התוצאה אם היינו מפסידים במלחמה הזו, האם לא ציפה לנו גורל דומה? מוסר-מלחמה חייב להיות סימטרי, והוא חדל להיות ערך חיובי אם הוא גורם להפסדו של הצד המוסרי יותר).
אלא שכדי לשלול לחלוטין את הקשר בין המלחמה עם עמי כנען לבין מעשיו של הרוצח בשבוע שעבר, איננו צריכים כלל להאריך בטיבה של מלחמת עמי כנען. יהא תוקפה המוסרי אשר יהא, הרי זו מלחמה המתנהלת בין שני עמים, על ידי גופי השלטון המוסמכים לכך, ולא פעולות יזומות של אנשים פרטיים.
המחשבה כאילו מעשיו של הרוצח משקפים באופן אותנטי דרישות של תורתנו הקדושה, היא טעות חמורה. אדם העושה דין לעצמו ונוטל חיי זולתו ללא כל סמכות, הוא רוצח לכל דבר, נפש שפלה ומסוכנת, שדווקא היא זו שמצוה להרגה, מדין “רודף”.
ג. אך מעבר לשאלת הסמכות, קיימת בנידוננו נקודה עמוקה יותר. האנשים שהותקפו על ידי הרוצח, אמנם ביקשו לקדם מציאות שאנו מתנגדים לה. ואולם, האם בשל כך היחס כלפיהם הוא שלילי? קל לנו למתוח קו בין מעשיו של אדם לבין אישיותו, ולגזור יחס שלילי כלפי אדם שמעשיו שליליים. אך בחיי המעשה, המציאות היא שמסקנות כאלו הן שגויות לא-פעם.
הצועדים במצעד ראויים ללא ספק לתיאור “כוונתם רצויה אך מעשיהם אינם רצויים”. הם מבקשים לקדם ערכי סובלנות, שהם ודאי ערכים ראויים. אלא שהדרך בה הם פועלים היא שגויה בעיננו. כיהודים מאמינים, אנו תופסים באופן שלילי את המגמה לתת לגיטימציה ליחסים בין-אישיים אסורים. משכך, אנו מתנגדים למצעד ורואים את ההשתתפות בו כמשגה חמור.
אך איננו יכולים להתעלם מכך שהמשתתפים בו בהחלט עשויים להיות אנשים טובים. טועים, אמנם, אך טובים. כוונתם רצויה, אך מעשיהם אינם רצויים. מול אנשים כאלו, לא ייתכן שיהיה לנו יחס שלילי, שונא, עד כדי פעולה אלימה כלפיהם. אנו מנהלים איתם פולמוס רעיוני ועקרוני נוקב, אך איננו שונאים אותם.
בנקודה הזו אולי יש לנו מה לשפר, כחברה. ייתכן שלצד הביקורת הקשה והצודקת כלפי אנשים אלו, לא הדגשנו דיינו את אנושיותם ואת העדר היסוד הפלילי במעשיהם. אולי איפשרנו לטפח כלפיהם תחושות שנאה, או סלידה, במידה כזו שהמשוגע שבחבורה יוכל לקחת אותם אל המעשים האלימים שאותם ביצע.
חשוב לומר זאת שוב ושוב: ישי שליסל הוא משוגע ומעורער בנפשו. אין בכך ספק. לעולם איננו יכולים לשלוט לגמרי על צעדיו הבאים של המשוגע הבא, גם בכך אין ספק. עלינו, כחברה המפשפשת במעשיה, לעשות הכל כדי שהקו הנמתח בין אמונתנו וערכינו לבין מעשיו הנוראים, יהיה דק ומטושטש כל כך, עד כדי שצריך להיות משוגע מאוד-מאוד בשביל להסיק מהם מסקנות נוראות כאלו. בנקודה הזו יש לנו עדיין מה לתקן, ולוואי ונשכיל ונצליח לעשות זאת.
ככלות הכל, מצבנו המוסרי כחברה הוא טוב מאוד. עובדה היא, שמעשה אלימות כזה מתבצע שוב אחרי עשר שנים תמימות, ושוב על ידי אותו אדם מסוכן. אנו יכולים להסיק מכך שאין לנו אנשים רבים כאלו בקרבנו. אפשר בהחלט ללמוד מכך על טיבה המעדן והמוסרי של תורתנו הקדושה, שההולכים בדרכה אינם אלימים ואינם מסוגלים לפגוע בזולתם.
את מצוות תורתנו הקדושה אנו מבינים כהלכה, בזכות התורה שבעל-פה הקובעת להם גדרים וסייגים. מנקודת-מבטה של ההלכה אין דבר שגוי מלקיחת החוק לידיים ומעשיית דין לעצמך. משכך, גם הוראות התורה על מלחמת עמי כנען, או הוראותיה על עונשי מיתה בבית-דין, לא קידמו אותנו חלילה לכדי חברה אלימה, אלא להיפך.
ועם כל זאת, כמי שמחפשים בכל עת כיצד לתקן ולשפר את דרכינו, אולי יש לנו מקום לשפר את יחסינו כלפי אנשים שמעשיהם פסולים בעינינו, אך הם עצמם אנשים טובים וחיוביים. אולי עלינו להעצים את היחס האנושי והחומל, גם כלפי אנשים שאנו מנהלים איתם פולמוס נוקב.
בתקווה שיישבתי את דעתך,
יצחק ברוך
datshe@gmail.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
את כל עונשי מות כבר ביטל רבן יוחנן בן זכאי, כאשר ראה שרבו הרוצחים. דהיינו שהרתעה כבר אין, ובמצב כזה אין טעם לענשים, שכן אין תפקידינו להעניש רק להרתיע. ובזמננו כאשר כל העולם כולו מנאפים ועצרת בוגדים אין שום טעם לחשוב על להרוג מישהו מסויים דוקא, שהרי כולם תינוקות שנשבו במתירנות המערבית המציגה עצמה כאילו היא מוסרית, (כמו שרמז החזו”א שדיני מורידין ולא מעלין הם רק כאשר הם מביאים באמת תועלת).
בשביל זה ניתנה התורה שבעל פה, בכדי שתתאים את התורה למציאות, והרי כבר קבעו חכמים הראשונים שדין יפת תואר נאמר כנגד יצר הרע, דהיינו שבודאי אינו ראוי, וכפי שאירע לדוד שיצא מיפת תואר בן מורד. אלא שבמצב הדברים בימי נתינת התורה לא היה אפשר למנוע את הנורמה הקבועה הזו, לכן העמידוה לכל הפחות על צורה מכובדת יותר.
הסבה לפיה התורה מתירה הריגת עיר נכבשת, טמונה גם היא בתנאים המציאותיים. התורה לא באה לצוותינו להרוג, אלא להיפך: לחדש לנו כי יש לקרוא קודם לשלום, ואין להרוג אנשים סתם כך. אין המדובר כש”בא לך לצאת למלחמה”, אלא אך ורק לפי שיקול דעת שיש צורך לצאת למלחמה – כשיש איום מצד העם השכן, שאם לא נילחם בו יקום הוא ויתקיפינו. הסבה שהרגו את העיר הנכבשת, משום שבדיוק כך היו נוהגים העמים האלו לו היו כובשים אותנו, ואין מלחמה שוה ללא הרתעה שוה. הסבה שמותר לנו להחזיק עבד נכרי בכיבוש מלחמה, משום שבדיוק כך מחזיקים הנכרים את שבויי המלחמה הישראלים. בודאי כשבטלה נורמה זו הרי היא פסולה ואדם שיקח לו עבד היום הרי זה מעשה פסול, כך בודאי קובעת תורה שבעל פה.
ולגבי הריגת שבע עממין, הלא הנימוק המוזכר בתורה, הוא: כִּי כָל-תּוֹעֲבַת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם–כִּי גַם אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם (דברים יב, לא). כלומר מדובר בעמים בעלי רמת מוסרית גרועה מזו של דאעש, ואין המלחמה בהם אלא בהתנהגות הבלתי מוסרית שהם מייצגים, כך גם היום ברור לכל אדם מערבי שיש להילחם בדאעש.
בני כנען הם זרע חם שכבשו ארץ לא להם בכח הזרוע, בידעם שזו ארץ קדושה, מקום גן העדן שגורש ממנו אדם הראשון עקב חטאו. הפיכת סדום ועמורה שהיתה פסגת הטומאה והתועבה, לא לימדה אותם לקח, והם ניהלו את הארץ כולה כמאורת פריצים, גם כאשר שבו בני שם וכבשו את ארצם שהיתה שלהם מכח החלוקה שלאחר המבול לפיה כל אחד מבני נח לקח לעצמו יבשת, לא גזרו עליהם מוות אלא הציעו להם לעזוב את הארץ הגזולה מרצונם (הגרגשי ברח לאפריקה – מקומו הטבעי של בני חם). אלו שסירבו לא יוכלו להישאר לגור בין בני ישראל ולהשחית את נפשם בתועבותיהם, כשם שברור שלו היתה קבוצה שהיתה משתמשת באינטרנט (הכוונה לצד הפרונוגרפי שבו) בימי משה היה מצוה להמיתם מיד ולהשמיד להם זכר. אין שום רחמים בהשארת משחיתי חברה, שהרי משחיתים אלו גרמו בסופו של דבר לגלות העם מעל הארץ, אין ספק שלו נראה ניצנים של מפלגה נאצית חדשה הולכת ומתפשטת על גרמניה, שנהיה חייבים להשמידם למנוע שואה נוספת. וכן לו נראה ניצנים של מפלגה אל קעידית משתלטת על מדינה מסויימת להפכה לאפגניסטן 2 ולשלוח מתוכה מטוסים אל מגדלים שיש להשמידם מבעוד מועד. כך גם ז’ עממים, שהשארת מיעוט מהם מתוך רכרוכיות הביאה כאמור את חורבן העם.