שלום וברכה לשואל הנכבד.

ברשותך אתחיל את מכתבי בהתייחסות לקטע המסיים את מכתבך, לשאלה השלישית והיא: כיצד עלינו להתייחס למצב המיוחד בו אנו כציבור מוטחים אל ספסל הנאשמים ומוטחת בנו ביקורת נוקבת ללא הפסק. האם עלינו להקשיב לביקורת ולנסות לחשוב על דרכנו? או האם מדובר בנסיון, ואם כן מהו?

לפי הבנתי מצבנו כעת משול לעץ העומד במרכזה של סערה. מה עושה הסערה לעץ? היא מטלטלת ומנענעת אותו וגורמת לו לעבור תהליכים בתוך עצמו. להשיר מעליו את העלים היבשים, לשנות מעט את כיוון הענפים השונים, וגם – כך אני מאמין – לעבור תהליך של התחזקות פנימית דווקא מתוך ההתגברות על הסערה.

כך אנחנו. הסערה מטרתה לטלטל אותנו כציבור על מנת שנגיב אליה, אבל התגובה לא יכולה ולא צריכה להיות אחידה ושווה לכולם. ישנם כאלו שהסערה גורמת להם לנשור מהעץ וזה בסדר גמור – זו תפקידה של סערה. ישנם כאלו המתכופפים מעט מפניה ואחר כך חוזרים ומזדקפים – אך לא בהכרח באותו האופן שבו הם עמדו לפני הסערה. וישנם כאלו שהסערה גורמת להם להתחזק יותר ממה שהיו קודם – כל אלו הם תגובות נכונות ובריאות לסערה, וזוהי תפקידה של הסערה – "רוח סערה עושה דברו".

השאלה באמת עוברת להיות יותר אישית ואינדיבידואלית, והיא מפנה את הזרקור עליך – איפה אתה על העץ, מה תפקידה של הסערה בנוגע אליך ומה תפקידך בנוגע אליה. אם לשפוט לפי מכתבך נראה שהסערה משנה מעט את המיקום שלך על העץ וחושפת את שבריריותו של החיבור ביניכם. היא גורמת לך לפעול כדי לברר את תפיסת עולמך. איני רוצה לשפוט ולומר האם הדבר הזה חיובי ומשמח (על אף שאותי, באופן אישי, הוא כן) אלא להמשיך בקו הקודם ולומר שכנראה זהו תפקידך לעת הזאת – לשאול, לברר, לפתוח את הדברים, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה. היא יכולה להוביל אותך להתחזקות ולחיבור עמוק ויציב יותר מקודם, והיא גם יכולה להציב אותך במקום אחר ובזוית אחרת.

מכאן אפשר להמשיך לשאלתך השניה ולומר שהדרך "לפקוח עיניים" של מישהו, עוברת, לדעתי, בנכונות שלך לפקוח את עיניך שלך. בכנות, קשה לומר שזו הדרך האפשרית היחידה או הקלה – ישנם דרכים שונות של תעמולה ושכנוע, הן המונית והן פרטית. אך מאחר ושאלתך הופנתה אלי איני יכול להמליץ על דרכים אלו, איני מתחבר ואיני מזדהה עמן. אני רואה בדרך שבה אדם משפיע על דעתו של זולתו תהליך מאד מהותי וחשוב מכדי להעביר אותו לפסים תעשייתים, מניפולטיביים ורדודים.

ושוב – זה בסדר גמור שאדם יהיה בטוח בתפיסת עולמו, ולא יבקש לשאול ולברר לגבי תפיסות של אנשים אחרים, על מנת להשפיע ולקבל. אך כנראה שאתה לא נמצא במקום הזה, משום שאתה מבקש לצאת מתוך עולמך הפנימי ולהשפיע החוצה, ואף מברר אם דעתך צודקת (וכאן הגענו כבר לשאלה הראשונה). הבקשה שלך להיות שותף פעיל בהשפעה על אנשים בעלי תפיסות אחרות משלך מחייבת, לעניות דעתי, נכונות לקיים דיאלוג, שיח דו צדדי, בו אתה פתוח לשמוע את דעתו של זולתך לפחות כפי שאתה מצפה ממנו להיות פתוח לשמוע את דעתו.

בנקודה זו של מכתבי אנו נמצאים בפרשת דרכים. כיוון אחד אפשרי הוא לומר "לא תודה". דיאלוג עם חילונים לא בא בחשבון משום שאין להם מה ללמד אותנו אלא רק מה ללמוד מאיתנו. ("העגלה הריקה", אם נרצה). אם אתה מבקש ללכת בכיוון הזה זה בסדר גמור, אבל זה אומר שכבר ענית לעצמך על השאלות שבמכתבך, ולא נשאר לנו אלא להיפרד לשלום, מתוך תקווה שהועלתי לך.

כיוון שני הוא לפתוח פתח בנפשנו כדי לאפשר מבט החוצה, ולנסות לחשוב ברצינות על תפיסת העולם החילונית המוטחת בנו בסערה, מתוך כוונה לקיים איתה דיאלוג כנה ומפרה. לאמיתו של דבר, הליכה בכיוון הזה כבר מובילה אותנו להבנה שהמכתב הזה אינו המסגרת הנכונה לברר את הדברים. אם אכן, ובמידה שמדובר בתפיסת עולם הראויה להתייחסות רצינית ומכבדת, הרי שהדבר חייב להיעשות באופן רציני ועמוק, ולא חפוז ושטחי.

עם זאת, אשתדל להתמקד בכמה נקודות באופן המתאים למסגרת זו:

א. תפיסת עולם חילונית באופן כללי

ב. ציונות

ג. אזרחות, שויון בנטל

א. תפיסת עולם חילונית

הדברים שאכתוב בשורות הבאות לגבי "תפיסה חילונית" נכונים בערך כמו לכתוב "מלחמת חרבות ברזל פרצה בעקבות הצטיידותו של חמאס בנשק חדש – רחפנים מתפוצצים, שהשמידו את מצלמות הרואה יורה". אי שאפשר לומר שזה לא נכון, אבל זה חלקי ושטחי ברמה מחרידה ממש. ובכל זאת, אפשר לכתוב כזה משפט בהקשר הרלוונטי שלו, כמו למשל במסמך המבקש לתת פתרון ממוקד לרחפני הנפץ.

באותה מידה אני מבקש לתת זוית חלקית ושטחית לשרשי החילון, אבל כזאת שניתן לקוות שתאפשר למשוך ממנה איזה קו של תפיסה קוהרנטית ועקבית, שתהיה רלוונטית לנושא שאנו עוסקים בו.

ובכן: חלק משרשי התפיסה החילונית נעוץ בתהליך שאירע לפני 500 שנה באירופה ונקרא בשם "הרפורמציה". שוב, מדובר בתהליך רחב ומורכב מאד, אבל לצורך הענין נתמקד בעובדה שבמסגרת תהליך זה תורגם התנ"ך לשפה המדוברת, כך שהוא ניתן להבנה של בני אדם מן השורה. קשה להפריז במשמעות הדבר וברעידת האדמה שהוא חולל, אבל אחד מהדברים המשמעותיים בעיקר הוא – שה"פשט", ההבנה האנושית, ההגיון הבסיסי ("קומון סנס") נהפכו להיות השפה הרגילה והבסיסית שבה אנשים חושבים ושופטים את המציאות.

כדאי לשים לב שבשלב זה, הפשט אינו דוחק הצידה את שאר הדברים אלא משגיב אותם (בשפה גסה יותר "בועט אותם כלפי מעלה"). לדוגמא – כאשר מתרחשת רעידת אדמה, הפרשנות הפשוטה והטבעית היא שהתרחש איזה תהליך בעומק באדמה שגרם את הרעידה (על בסיס ההבנה זו נוצרת ומתקבלת התמונה המדעית של לוחות טקטוניים וכו'), ואילו הפרשנות הדתית והאמונית נמצאת במקום גבוה יותר, מחודש יותר, לא מתבקש ולא מובן מאליו. לרובד הזה נקרא לצורך הענין "דרש".

הענין הוא שקשה מאד להחזיק את רובד הדרש "באויר", כאשר הוא אינו מתבקש כבר, ושפת החשיבה האנושית המקובלת היא שפת הפשט. כך הלך הדרש ונדחק ונהפך להיות נחלתם של "אנשי דת" או "אנשים דתיים" (אלו שני מושגים שונים), ואילו רוב העולם הפסיק להשתמש בשפה הזאת והיא הלכה ונשכחה מהלב (כמובן מדובר על העולם המערב אירופאי ונספחיו, והוא מה שרלוונטי לגבינו).

ב. חילון יהודי, ציונות

מתוך אילוצי המסגרת נדלג משלב הרפורמציה וראשית החילון לעבר תופעת החילון היהודי והציונות. למרות שמדובר בשני מושגים שאינם חופפים, שהרי הציונות לא היתה אלא אחת מעשרות תנועות שפרחו במרחב החילוני היהודי, אני מבקש לדבר עליהם ביחד משום שבהקשר שלנו מדובר בתופעה אחת, תופעה המבקשת למצוא את המקום של היהודי בתוך תפיסת ה"פשט". "יהודי של פשט", בהקשר הזה, הוא יהודי שתפיסת העולם שלו היא רציונלית ומדעית, שהוא מבקש לחיות בעולם הזה ולא (רק) בעולם הבא, חיים נורמליים ואנושיים, והחשוב מכל – יהודי שהערכים שלו הם ערכים של פשט. ערכים שיש להם משמעות פשטית, אנושית, בעולם הזה.

היותו של היהודי בגלות, ללא אדמה, ללא מקום למדרך כף רגל, ללא שייכות למסגרת ארצית פשוטה, מנתקת אותו מעולם הפשט לעולם הדרש. רק במדינה משלו, מדינה מתוקנת, מודרנית, מערבית, הוא יחיה חיי פשט, ובה יכונן ערכי צדק ומוסר של פשט.

ג. אזרחות, שויון בנטל

המאבק החילוני – חרדי במדינת ישראל הוא מאבק של פשט מול דרש. בעלי הפשט מבקשים להשאיר את רובד הדרש במקומו, שמיימי, נשגב – בסדר השני של המציאות. בסדר הראשון נמצא הפשט, המכיל – מעבר לדברים שצוינו לעיל – גם תפיסה מסוימת לגבי הדרך הנכונה להחזיק את קיומו של העם היהודי במדינה. הפשט דורש צבא חזק, כלכלה חזקה, מדע ומודרנה באופן כללי – משום שכל אלו הם מושגים בסיסיים בתפיסת הפשט המקובלת. לימוד תורה, קיום מצוות וכל מאמץ רוחני אחר נמצא ברובד הדרש.

המאבק בין הפשט לדרש יצר מצב בו כל רובד מתכחש לחשיבותו של הרובד השני – דבר שלא היה חייב להתקיים לולי המאבק. נוצר מצב בו החילונים מוכנים לוותר לגמרי על הדרש (דבר שהיה קיים בעיקר בראשית המדינה) והחרדים מוכנים לותר לגמרי על הפשט. כל אחד מתעקש שהשפה שלו היא תהיה השפה הקובעת.

זהו דרכו של מאבק. אבל בדיאלוג הדברים עובדים כמובן באופן אחר. וכשמדברים על דיאלוג חשוב קודם לדבר על דיאלוג פנימי, בו כל צד נמצא בתוך המקום שלו ורק מביט החוצה מהחלון. מנסה להבין בעצמו מה הוא רואה. דיאלוג עם תפיסה חילונית פירושה להבין האם אנו מכירים בחשיבות של רובד הפשט? ואם כן, האם מחזיקים מספיק את הרובד הזה, או שמישהו אחר עושה זאת בעבורנו? ואם כן, מה משמעות הדבר, וכיצד יש לנהל את ההחזקה המשותפת?

מספרים שפעם שאלו את ר' ישראל סלנטר שאלה: מה יותר חשוב להביא לעיר, רב או רופא? רב עדיף, אמר ר' ישראל, ונימק – הרב יאמר להביא רופא, הרופא לא יאמר להביא רב… כלומר, הצורך בפשט הוא תמיד יותר אקוטי מהצורך בדרש. יותר קל להבין למה חסר לנו רובד הפשט מאשר למה חסר לאחרים את רובד הדרש. ולכן, אם שאלת על השפעה על חילונים, מוטלת עלינו המשימה גם לייצר מצב שבו יהיה ל"סחורה" שלנו ביקוש. שיהיה לנו מקום גם היכן שהתפיסה שלנו אינה מובנת מאליה.

אני נאלץ כרגע לקצר במקום שאמרו להאריך, ומבקש ממך מחילה., אבל זהו לבינתיים, ידידי.

אם תרצה, נוכל להמשיך את השיחה הזאת מהמקום הזה. אני כאן.

יצחק ר.