פונה יקרה,
שאלתך החכמה מלמדת אותי כי גילך הצעיר לא מונע ממך לחשוב על דרכי החברה והתנהלותה לעומקם, ואת לא מסתפקת בהליכה עם הזרם, ללא מחשבה, מה ה' אלוקיך דורש מעימך.
מרגש אותי לחשוב על בחורות צעירות, שמבקשות אמת, לא מחפשות את החיים הנוחים והקלים (למה היא מסתובבת עם תיק ענק וכבד ואני לא???) ותרות אחר בהירות מוסרית. מה באמת נכון וראוי לעשות בעת הזו.
זמן מלחמה, ובפרט זמני מצור ומצוק, הם גם זמנים של בירור אישי ומוסרי. הידיעה שהחיים כל כך שבריריים, מעניקה לנו פרופורציה על חשיבותם של דברים ומעניקה זוית ראיה מדוייקת יותר על סדרי העדיפויות הנכונים, וגורמת לנו לרצות לנצל את הזמן כראוי, לא להסתפק במצוי, אלא גם לבחון מה ראוי ואיך נכון ללכת לאורו.
במסכת תענית יש סיפור ידוע על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שחכמים נשלחו לבקש ממנו להתפלל על הגשמים, בידיעה שכוח סבו בידו, וגם הוא כמותו יוכל בתפילתו להביא גשם. המדרש מתאר איך הייתה זו תקופת בצורת כללית, אך גם מצבו האישי של אבא חלקיה היה בכי רע, הוא היה עני מרוד, שכיר יום, לבש בגדים שאולים שאפילו לא היו שלו.
ודווקא אותו, כמי שחוה גם את המצוקה של כלל ישראל וגם מצוקה אישית ודלות אמיתית, הם שואלים אותו אחת לאחת לכל פשר הנהגותיו המוזרות. דווקא הוא, שחווה את החסר במלוא עומקו, הכללי והפרטי כאחד, יש סיכוי שכל מעשה שלו, יהיה במחשבה תחילה, מתוך בהירות מוסרית ואישית. (כדאי לעיין בפרטי הסיפור במסכת תענית דף כג עא -עב, את כל השאלות שנשאל ר' חלקיה על ידי חכמים ומה השיב על כל שאלה)
באור זה אני רואה את שאלתך ושמחה בה עד מאד.
וכעת לעצם הענין. קשה לתת תשובה חד משמעית לתופעה שאנו עדים לתהליכי השינוי המתחוללים בה. בדיוק כפי שהדור הקודם נשלח ללמוד בישיבה ולא התגייס לצבא, וכעת עולים היום קולות שתובעים ממנו נשיאה בעול ספרא וסייפא, קולות שעולים גם מקרב מחנינו, הרי סבורני שהדברים נכונים גם כלפי האיסור החד משמעי שהיה בדור הקודם ביחס לשירות לאומי.
כמי שגדלה והתחנכה בציבור החרדי, אציין שהאיסור החד משמעי כפי שהוצג לנו הוא המעבר ההכרחי של האישה מבית אביה לבית בעלה, והמניעה להמצא תחת 'חסותה' של המדינה כשלב ביניים. הסבר זה הניח את דעתינו כי אכן גם גיל הנישואין היה מאד צעיר, ורוב הבנות נישאו ועברו ישר מן הסמינר לבית בעליהן. גם מבחינה מוסרית-ערכית אף אחת לא ראתה בכך קושי או בעיה. בעוד בנות צעירות בנות גילינו השקיעו את זמנן בתרומה למדינה כפי שהצגת זאת, אנו השקענו את ליבינו ונפשינו בבניית בתים נאמנים, והקמה מחדש של העם היהודי שענפיו ופירותיו נגדעו בשואה האכזרית. בגיל עשרים, ועוד רבות כמותי, כבר הייתי אמא לשתיים, משקיעה את עיתותי בגידול הילדים ובעבודה קשה כדי שבעלי יכול ללמוד תורה בישוב הדעת וללא דאגה. כך שגם המשימה של הקמת עולם התורה עמדה על כתפינו ואנו מסרנו את נפשינו עליה, כפשוטו. אתגר שתרומתו לעם היהודי ולתקומתו לא תסולא בפז. מלאנו 'משימה לאומית' , לא פחות, ואולי אף יותר, משימה שאותה נטל הציבור החרדי, ובפרט הנשים שבתוכו, על כתפיו, ובראי הדורות, ניתן לאמר באופן ברור כי תרומה זו לבניינו ותקומתו של עם ישראל בארצו לא נופלת מכל 'שירות לאומי' שניתן לעשות היום, או שניתן היה לעשות אז, בגן ילדים, או במחלקה לטיפול בפגים, בבית אבות או בבית חולים.
אך גם את, כמו רבות מאיתנו חשות בשינויים שחלו בסביבה ובאתגרים שעימם מתמודד היום עם ישראל, והציבור החרדי בתוכו. גיל הנישואין עלה, אנו חיים בשפע יחסי לדור הקודם, בנות צעירות עסוקות בגיל הזה בהתפתחות אישית ומימוש עצמי, ופחות במשימה הקולקטיבית ובתרומה לכלל. וכך נוצרת הצרימה המוסרית שמנקרת באוזנייך ולא נותנת לך מנוח. האם ראוי שבתקופה כה קשה לעם ישראל, נהיה אנו ובנותינו עסוקות רק בקידום המסלול המקצועי שלנו בעוד שבנות גילינו מקדישות את זמנן למען כלל עם ישראל?
שאלה זו, שהחלה להציק לחרדיות רבות, בשנים האחרונות עם השינויים שהתחוללו ומתוארים לעיל, התחדדה אף יותר, עם פרוץ המלחמה והולידה, ממקום הכי עמוק פנימי וטהור, את הרצון לא לעשות רק אני לביתי אלא גם למען צרכיו הרבים והמתרבים של עם ישראל בשעה קשה זו, כך עולה ומתחדדת שוב ושוב שאלת השירות הלאומי, האם וכיצד, ובאיזו מתכונת שגם תשמור על זהותן החרדית של הצעירות החרדיות, וגם תגייס אותן לתרום למען עם ישראל.
ידוע לי על נשים יקרות שעוסקות בתחום זה, בוחנות לעומק את האפשרויות, ומנסות לבנות מסגרת שתתאים גם לבנותינו. עדין איני יודעת מה עלה בגורלן של יוזמות אלו והאם הן צלחו או עומדות לצלוח. את וחברותיך הנכן 'דור המדבר', דור של מעבר מתקופה לתקופה, שמה שהיה נכון וברור ומדוייק לתקופה הקודמת נמוג במידה מסויימת, אך טורם גובשה הדוקטרינה החינוכית שתתן מענה לאתגרים ולשאיפות ולצרכים של דור הצעירות החרדיות הנוכחי.
מניסיון חיי, שינויים כאלו דורשים זמן ובפרט דורשים הכנה רוחנית ראויה. להחליט מהיום למחר שנכון לי ללכת לעשות שירות לאומי, (ואפילו מכל הסיבות המוצדקות לעיל) מבלי לעבור את ההכנה החינוכית הנדרשת כדי לעבור את השנה-שנתיים הללו ולשוב כיעקב אבינו כשאנו שלמות ברוחינו ונשמתינו, זהו אתגר לא פשוט כלל. בדיוק כפי שהציבור הדתי לאומי הבין שבטרם הוא שולח את ילדיו לצבא הוא צריך לבנות עבורם 'מכינות קדם צבאיות' שיכינו אותם פיזית ורוחנית לאתגר הצבאי, כך גם אנו זקוקים למערכות חיסון והגנה בטרם נקפוץ למים הסוערים של מסגרת השירות הלאומי (שמרחוק היא נראית פשוטה ו'מה רע בבית חולים או בית אבות ??!!) אך מקרוב היא לא פשוטה כלל, ודורשת עבודה אינטנסיבית ואינטרקציה אישית גבוהה מדי בין בעלי סמכות לנשים צעירות, ומהווה אתגר חינוכי צניעותי, וערכי שאין להקל בו ראש.
לסיום אומר, אל תשתיקי את התביעה המוסרית המקננה בך, כי ממקום טהור ואמיתי היא, ומתוך קריאת מציאות מפוכחת היא נובעת בעת הזו. יחד עם זאת, תני על ליבך, בעזרת הוריך, למצוא את המקום שבו תוכלי לתרום למען הכלל (גם אם לא יקראו לו 'שירות לאומי') ו/או גבשי סביבך קבוצת חשיבה ומעשה שיחד תקימו את המסגרת המתאימה לצעירות חרדיות, שגם תבאנה את יכולותיהן ותרומתן לידי ביטוי, וגם לא תסכנה את עתידן הרוחני ותוספנה לבנה לשותפותן בבנין עם ישראל בארצו.
בברכה
ורדית
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
לשירות לאומי יש יתרונות רבים מלבד התרומה לחברה.
בסופו של דבר אנחנו חיים בדור משוגע וצריכים כאנשים מאמינים לדעת לעמוד על הרגליים בעצמנו ולהגיע לאיזהשהוא מקום יציב בחיים שלנו מבחינה השקפתית.
אני חושבת ששירות לאומי זו הטבילה קרה הראשונה בעולם האמיתי וההישרדותי במיוחד לבנות סמינר שבילו את ילדותם תחת העץ המשפחתי שלהן.
את רוב החיים שלנו לא אנחנו מכתיבים, ולכן אי אפשר לומר שחייה של יהודיה בימינו צריכים להיות. בית יעקב, תיכון, סמינר, חיי נישואין.
בנוסף צריך לזכור שלכל אחד מסלול חיים ייחודי משלו ולכל יהודי יש את החיבור שלו לדת. ישנן כל כך הרבה תפיסות מנוגדות ביהדות שלעיתים מנסים לטשטש, אבל האמת היא שזה בסדר לחשוב שונה וכמו שלגדולי עולם היו מחלוקות בהלכה ובהשקפה (להבדיל), גם לנו מותר!