שלום לך,
קודם לראשית, קבלי את התנצלותי העמוקה על הזמן הרב שעבר עד למענה תשובתי זו, שכן מה שהלב חושק, הזמן עושק.
קראתי את שאלתך פעמים רבות מאד. והתלבטתי מהי בדיוק הנקודה שמפריעה לך. ברשותך, אשיב לך כקוצר דעתי, ואם עדיין לא יתיישבו הדברים על לבך, אשמח אם תגיבי ותאירי את שאלתך מזווית נוספת.
יתכן שבחלק מהדברים גם לא תהיה תשובה מלאה, אלא אפתח לך דלת, אל שאלה נוספת, שעלייך לחפש לה תשובה מתוכך או בסביבתך.
יש לשאלתך הבטים רבים: מה היחס הנכון לערבי? מה היחס הנכון לערבים, והאם בכלל ניתן לדבר על "ערבים" כמכלול? איך עלינו להתייחס לפליטים?
מתוך שאלות אלה, משתקפות שאלות של סטריאוטיפים בכלל, הכלה ויחס לאחר, אחר לגיטימי ואחר לא לגיטימי, הישרדות אישית והישרדות לאומית ועוד ועוד.
ראשית, הרשי לי להביע את הערכתי הרבה לעצם העובדה שאת מעלה את השאלות האלה. עובדה המראה על רגישות, על אנושיות, ועל כך שיש לך עמדה אישית איתנה ואופי עמיד, שאינו מתכופף ברוח מצויה. זה לא מובן מאליו.
שנית, האריכי נא אפך על אריכות הדברים. כיון שחלק מהדברים מצריכים הקדמה, וחלק אחר מצריכים באר היטב את גבולות העניינים,
המשנה במסכת אבות (פרק ג, משנה יד) אומרת:
הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א), בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.
הפילוסופים היוונים חילקו את העולם ל4 שלבי התפתחות: דומם, צומח, חי ומדבר. כאשר בכל שלב התפתחות נוסף, מכיל בתוכו את השלב הקודם, ומוסיף עליו משהו. כך שבצומח יש מתכונות הדומם, ובמדבר יש מתכונות החי [תנועה מתוך רצון, 5 החושים], הצומח [הוא צורך מזון, מייצר תאים ומתרבה] והדומם [עשוי ממוצקים, נוזלים, גזים ואנרגיה]. ממילא, כאשר ישנה בעיה, או ליקוי כלשהו בשלב הנמוך יותר, הרי שהוא 'יוריש' את הבעיה גם לשלב הגבוה יותר.
בספרו הכוזרי (מאמר א, פיסקה כו ואילך) מדבר רבי יהודה הלוי על שלב התפתחות נוסף: נפש הישראלי, הרוחניות היהודית. הוא מתבסס על הפסוק בספר שמות (יט, ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ".
המשמעות לעניננו היא, שכאשר יהודי לקוי בענין אנושי פשוט, הרי שמאד יתכן שאין זה נובע מדרגתו כיהודי, אלא מליקוי בשלב קודם, של מדבר, ואולי אפילו של חי. והחלק הגבוה שבו, 'יורש' את הליקוי, ויוצא לאור בצורה מסויימת, שנראית כביכול הבעיה היא בחלק הרוחני שבו. ולא היא. המדובר במידות אנושיות לקויות המבצבצות מן הדרגה הגבוהה יותר שבו, ונראות בטעות כנובעות ממנה.
החשדנות כלפי האחר, הזר, היא כנראה מנגנון הישרדות אישי וכללי משלב ה'חי' שבנו, שעבר לשלב הגבוה יותר: ה'מדבר'. כאשר הדברים עולים לשלב "עם סגולה", הרי שישנה סכנה שהמונח "עם סגולה" יפורש לאורו של אותו מנגנון הישרדות של זהירות וחשדנות כלפי הזר, במקום שיהיה מונח שביאורו הוא תביעה לעליונות מוסרית של "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
יחד עם זאת, ישנה תפיסת מציאות טבעית וחיובית, הבנויה מעגלים מעגלים: תחושת ה"אני", הנמצא במרכז, סביבו יש מעגל של "אני" מורחב, ביחס למשפחה שלנו, ומעבר לו מעגלים של "אני" המתייחסים לקהילה, לבני עירנו וליהודים בכלל והלאה. מי שאינו חלק מהמשפחה גם אם הוא מהקהילה שלנו, נרגיש שהוא פחות 'אני' על הרצף של ה"אני המורחב" שלנו. אך עדיין יהיה חלק ממנו. נשמח בשמחתו וניעצב בעצבונו, יותר מאשר נשמח בשמחת יהודי אחר שאנחנו מכירים, אבל אינו ממש חלק מהקהילה. ובשמחת זה, יותר מאשר בשמחת יהודי שאיננו מכירים. וכן על זה הדרך.
כאשר אנחנו מדברים על גויים בכלל, ועל הסיטואציה של הסודאנים והאריתראים וחבריהם בפרט, הרי שלדעתי צריך להסתכל על זה בשתי רמות: האחת, ברמה הציבורית, ברור שמדינת ישראל לא תוכל להכיל את כל פליטי העולם. לפיכך, עליה לייצר סדרי עדיפויות בענין זה, ולעמוד בהם. בעיניי, בראש סדר העדיפויות עומדים יהודים שנרדפים על נפשם, בכל מקום בעולם. מיד אחריהם, ישנם גויים הנרדפים על נפשם, אולם קבוצת הגויים הבאים לעבוד כאן עבור תנאי חיים יותר טובים, הגם שרצונם לחיות חיים טובים יותר מובן בהחלט, עדיין המחירים שאנחנו נשלם, הן לאנשים היחידים והן לחברה ככלל, גבוהים מנשוא, ולפיכך, קבוצה זו אינה נמצאת במקום גבוה ברשימה.
יצר ההישרדות האישי והכללי, יחד עם הנסיון המר, מלמד אותנו שבשכונה הזו שנקראת המזרח התיכון, יש שני כללים מרכזיים, הנוגעים לענייננו: לא אוהבים אותנו בשכונה. איפוק נתפס כחולשה. מכאן, יכול לנבוע – גם אם אין הכרח – התניה מוטרמת (תהליך למידה סמוי שבו גירוי מעורר תגובה) נגד הערבים כולם מבלי להבחין בין צדיק לרשע בין איש ישר דרך לבין עקלקל בליבו. שכן אנחנו נמצאים כאן במלחמת הישרדות תמידית. "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".
כל הסיבות הללו, יחד ולחוד, מביאים אנשים לחשדנות, פחד וזרות ומשם הדרך לשנאה קצרה. ושנאה המוזנת גם מבורות, היא אכן פרימיטיבית.
יש מי שסבור שחביבין ישראל שנקראו בנים למקום ושניתנה להם כלי חמדה, בא על חשבון "חביב אדם שנברא בצלם". ולא היא.
מצד שני, אמר שלמה המלך: "כמים הפנים אל הפנים, כן לב האדם אל האדם". בלתי אפשרי לשנוא אדם שאוהב אותי באמת. כמו בדברים רבים אחרים, גם בענין זה, אין סתירות. אם משהו נראה לך כסתירה, בדקי את הנחות היסוד שלך, שמא האוהב אינו אוהב ולהפך.
אכן, אנו יכולים לצפות ליותר מיהודים יקרים. יחד עם זאת, אם זכית ויש לך את הרגישות האנושית, את היכולת להכיל את האחר והשונה, את היכולת לראות בכל אדם את צלם אלוקים, אל תוותרי עליה בקלות. זו דרגה גבוהה שאחרים צריכים לעבוד על עצמם כדי להגיע אליה.
אמליץ לך לקרוא את מה שכתבתי כמה פעמים. כי יותר משעניתי לך תשובה לשאלה, התוויתי כאן דרך וגישה. כולי תקווה שלאחר שתתבונני בדברים, הם יתיישבו על לבבך.
אשמח לדעת אם אכן את חשה שקיבלת תשובה.
ובכל בקשה, שאלה או הבהרה נוספת, אני כאן.
בהערכה רבה
יחזקאל
yvr@012.net.il
דלג לתוכן
