שלום שואלת יקרה,

קודם כול חשוב לי לכתוב לך שאני ממש שמחה על השיתוף שלך .

יש משהו מאוד כן ואמיץ ביכולת שלך לשים את הצורך הזה על השולחן לומר בלי להתבייש: אני צריכה חיבוק, אני זקוקה להרגיש אהובה.

זה לא מובן מאליו. ממש לא.

ובאמת, לא רק את ככה.

הרבה אנשים ובעיקר כאלו שעברו דבר או שניים בחייהם כאב או חסך או שחוו קשרים מבלבלים מרגישים שהגוף שלהם נכסף, מבקש, משתוקק (ולפעמים זוכר) לחיבוק.

למגע שמרגיע. שמנחם. שמכיל.

ובגלל שזה כל כך חזק זה גם מאוד מבלבל כשלא נענים לזה, או כששומעים שזה "לא מתאים בטיפול".

אז אני רוצה לנסות להסביר קצת למה.

ואני עושה כדי שתוכלי להבין את המטפלת שלך, ולהחזיק רגע את הפער בינך לבינה בלי לוותר על הקשר.

למה חיבוק בטיפול רגשי עמוק נחשב לצופן בתוכו בעייתיות?

ובכן,

בטיפול מקצועי במיוחד בטיפול רגשי- יש גבול מאוד ברור לגבי מגע פיזי, כולל חיבוק.(גם ברפלקסולוגיה או טיפולי גוף אין באמת קשר בין תנועה רגשית לבין נתינת חיבוק, אבל אני שמה את זה בצד)

זה לא בגלל שלא אכפת למטפלת ממך. להפך- זה בגלל שאכפת לה מאוד.

היא שומרת על גבולות כדי שתוכלי להיות בטוחה שהקשר הזה הוא נקי, יציב, ושלא תהיה בו אפילו טיפה של בלבול או חציית גבול שעלולה להזיק לך.

גם האגודות המקצועיות בישראל כמו איגוד העובדים הסוציאליים או הסתדרות הפסיכולוגים קובעות שמגע פיזי בטיפול (כולל חיבוק) אינו ראוי.

הוא עלול לפגוע במטופל, גם אם הכוונה טובה.

כי לפעמים חיבוק דווקא כשהוא מרגיש הכי נכון עלול להחליף תהליך עמוק שהיה יכול להתרחש דרך מלים, שתיקה, כאב, געגוע, תסכול.

ולפעמים, הוא גם מעורר פצע ישן, טראומה או תלות לא פשוטה.

לפעמים הוא משחזר- דווקא את המקום הפגוע ולא רק את המקום החם ואוהב ואז זה דווקא יותר פוגע ויותר מבלבל.

יש לציין כי במקרים חריגים עלול המגע להפוך להיות פתח לפגיעה וניצול על ידי מטפלים בעלי כוונות לא טובות (שלצערי גם הם קיימים) . כך שהכלל הזה קיים בעיקר כדי להגן עליך.

אני עוברת ברשותך חלק קצת יותר עמוק שקשור אליך ולדברים שכתבת;

את כתבת משהו כל כך כן:

"זה התבטא בקשר מאוד מסובך עם המורה שלי, והייתה שם תלות רגשית… זה עדיין לא נגמר."

ואני רוצה לשאול רגע,

האם החיבוק בקשר הזה באמת מילא את הצורך שלך?

האם זה הפך את הקשר לבריא יותר או רק חיזק את הסבך?

האם זה נגמר בטוב? האם זה באמת ריפא או שפצע עוד קצת? האם זה הצליח לשמור על מרחב נקי עבורך? האם זה הצליח להצמיח?

או שאולי הוא חיזק את התלות, את הבלבול, את התחושה של "אם רק תחבק אותי – אהיה שווה"?

האם זה באמת מילא את הצורך שלך -או אולי יצר עוד כאב?

אני שואלת כדי להעמיק איתך, שתוכלי להתבונן בזה מקרוב, כמו שמביטים בתמונה מטושטשת שרוצים לחדד.

וזה החלק הכי עדין ומדויק:

הצורך שלך הוא לא עוד בעיה שצריכה תיקון

הוא רצון עמוק לגעת, להיאסף, להיות נאהבת.

אבל אולי, דווקא בטיפול, את לומדת משהו אחר:

להיות אהובה בלי שיחבקו אותך.

להחזיק את עצמך, גם כשלא אוחזים בך.

לשהות עם הכאב בלי למהר להשתיק אותו.

וזה קשה. וזה מתסכל.

אבל זו בדיוק הריפוי שאת נמצאת בו עכשיו לאפשר לעצמך להרגיש חשובה, ראויה, נאהבת גם בלי שמישהו יוכיח את זה דרך חיבוק.

אם את רוצה, את יכולה לשתף את המטפלת שלך בדיוק בדברים האלה:

לספר לה כמה זה חסר לך, כמה היית צריכה את זה פעם, ואולי גם לגלות יחד איך את יכולה להרגיש מוחזקת גם בלי מגע.

אני לא אומרת את זה כדי לפקפק בך.

אני אומרת את זה כי מגיע לך יותר מחיבוק רגעי.

מגיע לך קשר שהוא ריפוי אמיתי – לא חזרה על דפוסים ישנים.

ונשמע לי שדרך זה את יכולה ללמוד משהו חשוב כל כך.

לשאת תסכול.

להרגיש אהובה גם בלי שמישהו מוכיח לך את זה.

לאט לאט, להאמין שיש בך ערך, גם אם לא מחבקים אותך.

וזה לא אומר להפסיק לרצות חיבוק.

זה רק אומר לא לרוץ מיד "לפתרון" למגע, אלא לאפשר ללב שלך ללמוד מה זה להיות נאהבת מבפנים.

וזה קשה.

וזה לוקח זמן.

אבל זו דרך שמרפאה לא רק את הכאב אלא את השורש שלו.

מכל הלב

הילה