לפני כחצי שנה קרה לי הרע מכל. האמונה שהייתה הקרן אור שלי נרמסה. "הייתי הצדיק של הבית" זה שלומד תורה מבחירה, זה שרואה בכל המציאות תמיד השגחה.
זה התחיל שראיתי סרטון של רב, בתגובות היה אטאיסט שרשם "תוכיח לי שיש אלוקים", אני החלטתי שאני אנסה להחזיר אותו בתשובה, והתחלתי להקליד. התחלתי לרשום והתווכחנו שם, באמצע הדיון נכנסה שבת ושם בדיוק הכל התבשל- כל מה שהוא אמר התחיל לעבוד.
מפה לשם כל תפילת ערב שבת אני חושב לי על מה שהוא אמר.
בכנות, הוא לא היה אדם חכם, הוא לא אמר שום דבר שלא ידעתי, אבל הוא אמר דבר אחד שפשוט טלטל אולי: "הבעיה שאין לכם חשיבה ביקורתית, אתם לא מוכנים שאנשים ישאלו דברים על הדת". זה פשוט ריסק אותי, הוא לא ערער אותי על נושא שיכולתי לבדוק ולברר עליו, הוא פשוט עירער לי את כל התפיסה- "מה עם אני באמת לא חושב ביקורתית ועושה מה שאני עושה כי ככה אמרו לי, מה עם הכל שטויות?. הוא גרם לי לעשות פשוט בקרת מערכת על כל מה שאני מאמין בו, בל עם קאצ' קטן- לנסות לבדוק למה הוא לא מאמין בזה=להכנס לראש שלו ולחשוב איך אטאיסט חושב ורואה את העולם.
והכי עצוב שזה התחיל כשניסיתי להחזיר אותו בתשובה בתמימותי, וניסיתי להיכנס לראש שלו, להריץ תאוריות מדעיות שלא כוללות את אלוקים, לנסות בכוח לחשוב שאין אלוקים כדי לחפש מה הטעות, ונשאבתי לשם. הגעתי למצב שאני לא יודע אם יש או אין, הוא פשוט ערער אותי- הוא ערער את הכל. ניסיתי להכנס לראש שלו ונתקעתי שם. יש לי אטאיסט קטן בראש שכל דבר שאני רואה אני ישר חושב על "איך אטאיסט יסתכל על זה", האם זה מגוכך? אולי בכלל לא נכון? וכ'ו.
היה לי את החודשיים הכי גרועים בחיים שלי. נכנסתי לדיכאון במיטה (זה היה גם בתקופה של המלחמה עם איראן…), לא עוזב את הג'ימינאי, ופשוט מנסה לחקור. פיתחתי ספק כפייתי וטורדני וחשיבת יתר, כל תשובה שהבאתי פיתחתי שאלה חדשה, ניסיתי להגיע ל100% וודאות, פיתחתי התמכרות לוודאות- לתחושה הזאת. ובנוסף התחיל לי גל של נפילות בברית שאני עד עכשיו תקוע בו… כי כשמגיע ניסיון ואני לא בטוח שיש לי למה להלחם פשוט נפלתי, ונהייתי מכור לזה.
אחרי חודשים וחצי בערך החלטתי שאני עושה הפסקה מהמחשבות האלה, אין לי חייב כבר וזה פגע בי במלא מישורים (הייתה לי תקופת בגרויות אז ופשוט לא הצלחתי ללמוד- הייתי כל היום בפילוסופיה וחקירה..), החלטתי- "אין 100%". אני הולך למה הכי סביר, החלטתי עם עצמי- "גיבשתי תמונה אמונית הגיונית והיא סבירה מספיק כדי שאתנהל לצידה".
חשבתי שהתקופה הארורה הזאת נגמרה.- נגמר הלבכות כל לילה ולצרוח עם דמעות בכרית ולבדוק אולי מישהו יציל אותי, אולי איזה צדיק ירחם עליי וייבקש עליי רחמים, התקופה שקיוותי שמחבל יבוא ויהרוג אותי, וככה גם אני אגמור עם הסבל וגם אם קיים עולם הבא אני לפחות יקבל שכר על היותי הרוג מלכות, שריפה מבפנים מתוך הלב, רציתי לצרוח חזק כל כך, רציתי למות (אל תדאגו, היום אני לא שם כבר ב"ה) תקופה מזעזעת שעולות לי דמעות עכשיו שאני רושם את זה שוב. סבל קיומי, רציתי לא להיות פשוט.
אבל אז זה התחיל לחזור שוב, ושאלות של "אתה בטוח שזה הכי סביר?". בקיצור, פשוט מלשאול על ה100% הספק הכפייתי הפך ללשאול על הסביר ביותר. הרצתי בראש כל פעם אותם שאלות, והתפלפלתי עם עצמי שוב עד שהגעתי לאותם התשובות שעניתי בפעם הראשונה שהשאלה עלתה, כל פעם עד ששכנעתי את עצמי מחדש- שוב ההתכרות לתחושת וודאות הזאת.
בכנות, האמונה שלי נהרסה, גם אם יש לי תקופה בלי שאלות, הכל נהיה אצלי קר ומחושב, על כל דבר שעושים האטאיסט שבראש שלי לוחש לי "זה סתם טיפשי אולי" "זה מגוכך", וכ'ו. הכל נהיה קר, אין חמימות, בעבודת ד'. וזה פשוט חורה לי, החיים שלי נהרסו ביום הארור הזה שהתווכחתי עם האטאיסט.
והכי עצוב לי, שאני הבאתי את זה על עצמי, אני עירערתי את עצמי בגלל האמירה של האטאיסט "אתה לא חושב ביקורתית" אני יצרתי את השאלות והכל הלך לי.
אני לא אדם יציב, אין לי מושג איך החיים שלי יראו בעתיד, עם מי אני אתחתן? איפה הילדים שלי ילמדו? אני רק מקווה שהמשיח יבוא כבר כדי לגאול אותי מהחוסר וודאות הזה… אני רוצה את היהדות, אני רוצה אישה צדיקה וילדים צדיקים, אני רוצה באמת, אבל אני בעצמי פשוט לא בטוח איפה אני כבר.. אני לא רוצה להיות אטאיסט אבל זה קל מידי.. פשוט צריך להגיד "אני לא יודע/השכל יכול לשקר/אני לא בטוח בטענה מספיק" והנה הפכת את אלוקים לדבר שלא ניתן להוכחה כמו חדי קרן. הדתי שבי צריך להוכיח בעוד האטאיסט שנדחף לראש שלי פשוט אומר לו "אולי לא". מייאש.
אני תוהה מה המסלול הנכון? המסלול של החקירות או האמונה התמימה כמו של רבי נחמן? מבחינת איכות חיים אין ספק- החיים שלי ממש לא כמו באמונה בתמימה, אבל אני תוהה- האם בכלל יש לי בחירה? האם זו לא חובתי המוסרית בתור בן אדם לחקור אל האמת? מה ההבדל בין נוצרי שמאמין אמונה תמימה בישו ליהודי במאמין באמונה שלימה? שניהם עושים דברים "כי ככה אבא אמר", שניהם לא מפעילים שום שיקול דעת. אם אני אשאל כל אחד מהם הוא יגיד לי שהוא צודק והשני טועה, ולמה? אין סיבה… "כי ככה אבא אמר" זה מגוכך.. איך אפשר לחיות עם אמונה תמימה? זה מרגיש לי פשוט טמטום (מחילה מרבי נחמן אני פשוט פורק). אני מצד אחד כל כך מקנא בחברים שלי שמאמינים באמונה תמימה ושמחים, מצד שני (לפחות האטאיסט שפלש למוח שלי) בז להם.
אני רוצה להרגיש שוב את החמימות של המצוות אבל אני תקוע, מחכה לשאלה הבאה שתקפוץ, לסיוט הבא שיבוא עד שאפתור אותו, לזמן ממושך שהספק יבוא שוב ואני אענה עליו שוב כי משום מה אני זוכר רק שאלות ולא תשובות.. ולא יודע מאין יבוא עזרי עם העניין הזה… מוכן לשלם הכל רק לחזור לאמונה התמימה של פעם..