לכבוד הרב… שליט"א שואל יקר שלום וברכה.

ראשית כל התנצלותי על כך שלקח הרבה זמן לענות למכתבך ועמך הסליחה. שאלתך היא שאלה חשובה בהחלט.האמת שהסתפקתי על כיוון התשובה. בסוף לקחתי את ההזדמנות הזו להקיף את סוגיית הפרנסה בפן רחב יותר אני מקווה שזה בסדר.

קודם כל אני רוצה לומר בנימה אישית שיש לי הערכה גדולה מאוד אליך. ניכר מתוך המכתב שאתה מחובשי ספסלי בית המדרש זה שנים רבות, וזה דבר שאינו מובן מאליו. מסתבר שאתה הקרבת, ומקריב, למען ערך נעלה זה של לימוד התורה ומגיע לך יישר כוח גדול.

שאלתך שאלה אישית. אבל, זו שאלה שהיא בעצם נחלת רבים. ההתמודדות הפנימית הזו של רבים מלומדי התורה מהדהדת בתוך לבבות רבים, ואינם נותנים מנוח כל אחד מסיבותיו הוא. ישנם אשר מרוצת החיים, השגרה, והדרך שבה גדלו לא אפשרו להם לעשות חושבים, לדעת על מה? ולמה?. ישנם אשר צוק העיתים והזמנים, קשיי הפרנסה, גורמים להם להתחיל לחשב מסלול מחדש. וישנם כאלה שפשוט מרגישים תחושת מיצוי. המכנה המשותף של כולם זה השאלה שלך בצורה כזו או אחרת.

השאלה ששאלת היא לפה להרבה אנשים שאינם שואלים ויישר כוח שאתה מעלה את הדברים בפורום חשוב זה ובתקווה שהדברים יהיו לתועלת.

אז לפני שנפנה לעצם הדילמה שאתה מעלה באופן אישי הייתי רוצה לדבר על עניין הפרנסה בצורה כללית ולעמוד על מספר נקודות.

בפרשת בראשית שם הכול התחיל. הקב"ה מצווה את אדם הראשון לא לאכול מעץ הדעת, הנחש הסית. האישה התפתתה, הסיתה את האדם שאכל. והתקלל "בזיעת אפך תאכל לחם". בעולם המתוקן של אז היה אדם הראשון ללא טירדה ללא טירחה אדם שצלו לו המלאכים בשר ללא דאגות, וללא משימות יומיומיות, רק קירבת אלוקים מתענג על ה' ונהנה מזיו שכינתו.

אם כך עלינו קודם כל לדעת שהעניין של פרנסה וקשייה היא גזירה מאת ה' והיא הייתה הקללה שקיבל אדם הראשון והיא מתקיימת עד היום.

הסיבה שאני כותב זאת אפילו שזה דברים פשוטים וידועים היא כי לפעמים אנחנו קצת מתבלבלים פרנסה זה צורך, והכרח. ואין מה לעשות זאת המציאות.

אני רוצה להעמיד את הדברים האלו בצורה ברורה משתי סיבות א. שזו האמת הפשוטה, והיא האחריות שלנו לפרנס את מי שמוטל עלינו. ב. שקצת התבלבלנו והפכנו את המושג של פרנסה לאידיאל, ולקריירה, וקידום אישי. [אין שום בעיה אם אדם רוצה להתקדם ולעשות קריירה אבל אין לזה קשר לפרנסה]. כי בעצם הצורך להתפרנס נובע מהקללה הנ"ל.

הגמרא המפורסמת במסכת ברכות מביאה את המחלוקת של רשב"י ורבי ישמעאל לגבי עניין הפרנסה.

ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו' בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה? אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.

האם האדם צריך לעזוב את הכל וללמוד תורה כי אם הוא חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורה מה תהא עליה? זו שיטתו של רשב"י מצד שני אבי ישמעאל אומר שאדם צריך לעסוק בפרנסה ומסכמת הגמרא את הדברים הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלה בידם וכרשב"י ולא עלה בידם הוי אומר המציאות היא שרוב העולם נאלץ ויאלץ לעסוק בפרנסה להביא טרף לביתו.

הלאה המשנה במסכת אבות פ"ב אומרת "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון"

ברור איפה שבצד העניין הזה של לימוד התורה חייב אדם גם לעסוק בפרנסה אחרת התורה שלו תתבטל חס וחלילה.

השו"ע חלק או"ח בסימן קנו הלכות משא ומתן מצטט את המשנה במסכת אבות הנ"ל הלכה למעשה ידועים דבריו של המשנ"ב שם בביאור הלכה כמקור למושג של אדם שמקדיש את חייו לתורה והוא כותב:

כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח.

הלאה, נראה שקצת שכחנו אבל על מי מוטל לפרנס את הבית? לא כך כתוב בכתובה שנתנו לנשותינו ואנא איזון ואפרנס ואוקיר וכו'? איך עושים את זה בדיוק?

אז בעצם מה קרה? אז קצת היסטוריה. לפני למעלה משבעים שנה איבד עם ישראל שליש מבניו ולצערנו בתוכם רוב מנין ובנין של לומדי התורה ראשי ישיבות תלמידיהם ומאות אלפי תינוקות של בית רבן. שארית הפליטה הגיע לא"י וניסה בתעצומות נפש גדולים להמשיך או להתחיל לחיות כפשוטו. אלפי אלפים מהם איבדו את אמונתם [ואי אפשר לדון אותם]אחרי כל הזוועות שהם ראו וחוו.

כך שהיה העולם שומם ולא היו הרבה תופסי תורה. באו המנהיגים של הדורות הקודמים ואמרו עלינו להקים מחדש את עולם התורה. חייבים להחזיר את עולם הישיבות לתפארתו, את התורה שמונחת בקרן זווית להחזיר למרכז. ואז קמו אותם גדולי תורה והפיחו חיים בתלמידי הישיבות נטעו בהם את הגאווה בהיותם לגיונו של מלך ועשו את הכול כדי לשקם מחדש את מה שאבד.

בצד זה נוצר תהליך מבורך ומדהים ובלתי נתפס כמעט שרוב מנין ובנין של בחורי הישיבות ראו באופן טבעי את ההמשך של לימוד התורה בהיכלי הכוללים וממיתים את עצמם באוהלה של תורה מוותרים על חיי שעה ועוסקים בחיי עולם. הם השבט לוי של כלל ישראל שבשבוע זה שהתחלנו לקרוא ספר שמות למדנו ששבט לוי לא היה תחת עול השעבוד אלא עסק בתורה ללא הפרעה בארץ גושן.

כמו כן התפתח במקביל תהליך מדהים של מסירות נפש מצד בנות ישראל בהשפעת אותה התקופה של התקומה [וגם בגלל מהפכת הפמיניזם … ששש… זה לא אומרים בקול. אבל מה לעשות כל דבר שקורה בעולם קורה בשביל ישראל].שהם תהיינה כאניות סוחר "ממרחק יביאו לחמם" ויתמסרו להיות המפרנסות העיקריות של הבית כדי שבעליהן יוכלו לשבת וללמוד באין מפריע.[שיהיה ברור זה לא דבר מובן מאליו!].

עולם התורה מאז ועד היום הולך וגדל בלי הפסק והגידול הוא מבורך בצד זה אי אפשר להניח את העניין הזה של עול הפרנסה. הציבור גדל ואתו העובדה הפשוטה שלא כל עם ישראל הולכים להיות יושבי האוהל כל ימיהם אלא הרבה מהם יעשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי שזו היא הגישה הנכונה כי בעצם יש חוסר הבנה בעניין הזה ואנסה להסביר.

התפיסה המוטעית היא שהיחס לתורה נמדד בכמות של שעות הלימוד ובתפיסה האישית מה מעמדי האם אני אברך או "חס וחלילה" בעל בית זו תפיסה שורשית מוטעית מיסודה עם ישראל מורכב מגפנים עלים וקנוקנות.

"אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל [גמ חולין צב.]

עם ישראל כולו הם המרכיבים של העץ הנפלא הזה שנקרא העם היהודי לכל אחד חלק ויעוד וכולם זקוקים אחד לשני. העניין האמיתי שעומד לפתחנו הוא עניין "הערך". עיין בספר "פחד יצחק" פורים מאמר א עניין "איש כפי מהללו" בקיצור דבריו שם העניין של ערך הלימוד אינו לפי הלומד אלא לפי הערך שהוא ותן לדבר ומביא דוגמא לאדם ת"ח שבנו אינו יוצא כמוהו בלשון המעטה ואילו בנו של היהודי הפשוט יוצא ת"ח דגול והסיבה לכך שהת"ח הזה איך נאמר בעדינות לא באמת העריך את התורה בפני ילדיו. כי בכל הזדמנות שהיה לו לנגח מישהו אחר שהוא לומד תורה כמוהו אם זה הרב בבית הכנסת שדיבר שטויות בדרשה או המשגיח של הישיבה שאינו מבין או אדם גדול כזה או אחר שהוא מעביר עליו את שבט בקורתו אם כן מה יעשה הנער ולא יחטא? הרי אביו אינו באמת מעריך את לימוד התורה.

מצד שני איש "היהודי הפשוט" לכאורה המהלל את לומדי התורה כבוד ת"ח חשוב לו כל דבר תורה דומה עליו כפנינים ברור שהערכים שיקבלו בביתו יהיו להיות תלמיד חכם "איש לפי מהללו".

עלינו להפנים ברור מצד אחד שלומדי התורה באשר הם אשר ממיתים עצמם באוהלה של תורה מחזיקי העולם הם כי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". מאידך, אין לזלזל בשום פנים ואופן באדם שיוצא ומוצא טרף לביתו ומקיים את חיובו הבסיסי שהתחייב לאשתו שיפרנס ויזון אותה ועוסק בחסד כל היום כדי לקיים ולגדל את ילדיו.

אלא שאנחנו חיים במציאות כזו של הקצנה שלפעמים הגישה משני הצדדים אינה נכונה ישנם אנשים שלומדים תורה ומסתכלים היהודי העובד במבט נחות כאילו הוא לא בסדר. וישנם את העובדים אשר שמים לנגד עיניהם את העבודה כאידיאל וכאופציה לקריירה עתידית וממילא רואים את האברך כנחות זה וגם זה אינם צודקים.

ועכשיו לשאלתך. אתה כותב במכתבך את החינוך שקיבלת בביתך וזה דבר נפלא שהחדירו בך את הערך הנעלה של לימוד התורה ושאביך מסר את נפשו על כך והחדיר בכם את זה ללא פשרות וזה ממש כדבריו של הרב הוטנר הנ"ל איש לפי מהללו וכנראה שאביך זצ"ל זה היה מהללו כבוד התורה ולומדיה.

חובת ההשתדלות תלויה בכמה פרמטרים בעיקרון יש את המושג הבסיסי של ביטחון בה' וזה נתון שמשתנה מאדם לאדם. ולכן העיקרון של המרבה או הממעיט בהשתדלות יהיה תלוי בזה. אבל זה כבר נושא בפני עצמו, ואדם צריך לדעת היכן הוא נמצא בדרגת הביטחון. אבל בפן המעשי צריך להיות פרקטיים ואם אכן צריך לעבוד 8 או 10 שעות בכדי לפרנס, וכמו כן אם האישה צריכה לשאת בעול הפרנסה מכיוון שזה המצב הנתון. אז זה מה שצריך לעשות.

מצד שני, יש את העניין של בחירה מה העיקר, ומה הטפל, מה מוגדר צורך, ומה מותרות. ואכן העובדה שאנו רוצים לעזור לילדינו ולתת להם את כל צרכיהם ברווח ולא בצמצום, וברור שרמת המושג של מינימום בזמנינו אינה דומה למה שהיה בדורות של הורינו וסבינו. ממילא המצב שלנו שונה בהחלט ומצריך מאיתנו יותר משאבים להביא פרנסה.

אכן, בגיל מבוגר יותר קשה קצת לפצוח בקריירה חדשה. במיוחד למי שהיה רגיל לשבת בבית המדרש. השקעה בלימודים לתואר משהו שיניב רווח בעתיד לא תמיד עומדת על הפרק. מצד שני ישנם הזדמנויות שונות, והקלות שונות, בגילאים מבוגרים יותר, שמאפשרים לנסות משהו חדש. כמו כן, ישנם אנשים שיכולים להתאים עצמם למשרה תורנית כזו או אחרת. או כל כלי קודש אחר כמו, מלאכת הסת"ם למי שמוכשר בכך. ועד למילה, שחיטה, ומגוון תחומים שלא מצריכים הרבה משאבים וזמן, וניתן לקנות אומנות קלה ונקיה בזמן קצר, ובמהירות יחסית, דבר שיאפשר גם רווח כלכלי וגם סיפוק בעבודת הקודש.

אני מקווה שהדברים ברורים ונותנים אולי קצת מבט רוחבי על הסוגיא אני מקווה שתפיק מכך תועלת ושהקב"ה יהיה בעזרך בכל אשר תפנה תצליח ברוחניות ובגשמיות ויהיה ה' עמך.

בהצלחה רבה

חננאל