שלום לך,
מה אומר ומה אדבר? לא יכולתי להציג את הבעיה בצורה מדויקת יותר, כואבת ואמיתית יותר מהדרך בה הצגת אותה: הרקע ההיסטורי של התופעה, חוסר ההיגיון והפגיעה במידות הטובות וביושר שיש במצב הקיים. תוספת לכאב היא מה שציינת שאת בת להורים חוזרים בתשובה שאולי חשבו שהם נכנסים לחברת מופת ולפתע מגלים שלא תמיד הדבר כך.
מה נשאר לי לעשות? אולי רק לנסות לגעת בכמה מהנקודות שהעלית ואולי לנסות למתן במעט את גודל האכזבה שלך מההתנהלות הלא הגיונית והבלתי מוסרית הזו.
תופעות חברתיות שליליות הן דבר שקשה למגר. עולה בדעתי הדוגמה של חתונות גדולות ומפוארות בהן אדם מוציא רבע מיליון שקל ויותר על החתונה רק בגלל שככה כולם עושים, מזמין אנשים שהוא לא באמת מעוניין שיגיעו רק כי לא נעים לו, אלה שמקבלים את ההזמנה לעיתים קרובות נאנחים והולכים לחתונה רק כי גם להם לא נעים, ומביאים מתנה מעבר ליכולת הכלכלית שלהם רק כי אחרת יסתכלו עליהם בעין עקומה. את בוודאי זוכרת שבתקופת הקורונה היו חתונות צנועות מלאות בשמחה, ואנשים נשבעו שלעולם לא יחזרו למה שהיה. הייתי שמח אם בנושא הזה היינו "סובלים" מ "פוסט קורונה", אבל הנה אנחנו שנתיים-שלש לאחר הקורונה וכולם חזרו לאותה תבנית עקומה. מאד קשה לשנות דפוסים חברתיים.
הרעיון שעומד מאחורי השיטה הוא שבחורים שבולטים בכישרונותיהם ושעתידים להצטרף לשדרת תלמידי החכמים שמעצבים את דמותו של הדור זקוקים לתמיכה כלכלית על מנת להגיע רחוק. בעבר התמיכה הזו הגיעה, כפי שכתבת בעצמך, מגבירים שנדבה רוחם אותם וביקשו חתן ת"ח לבנותיהם. היום, כמעט כולם נשארים בכולל לאחר נישואיהם ולכן התופעה התרחבה ויצאה מפרופורציות. אפשר להבין את דרך החיים החרדית שמדריכה את הבחורים להישאר בכולל שנים רבות, אך אין סיבה שרק הורי האישה יישאו בנטל הכלכלי שכרוך בדבר. כאשר הבן שלי התחתן והמשיך ללמוד בכולל, היה ברור לי שהזכות לתמוך בו תהיה נחלת שני הצדדים באופן שווה, אבל אין ספק שזה אינו המצב בדרך כלל.
למה? אולי בגלל שיש יותר בנות שעומדות בקריטריונים של "בחורה טובה" מאשר בחורים שעומדים בקריטריונים של "בחור טוב" והחוק הפשוט של הצע וביקוש נכנס לפעולה? ואולי זה פשוט כוחו של הרגל חברתי שממשיך לפעול מכוח האינרציה? אדם שיש לו בנים ובנות ומחתן כעת בן, אומר לעצמו שעל הבנות הרי הוא יידרש לתת יותר אז למה שלא יבקש יותר עבור הבנים? למעשה גם בחורים שאינם בני תורה אמיתיים מצפים לעיתים לסכומים לא מבוטלים מצד הכלה. אמר פעם ר' אייזל חריף שאנו חיים כנראה בימות המשיח. ישעיהו הנביא אומר שלעתיד לבוא יהיה "פרי הארץ לגאון", והנה רואים היום שכל תפוח אדמה קורא לעצמו גאון…
חלק מראשי הישיבות אחראים כנראה למצב כאשר הם מדריכים את תלמידיהם לדרוש, אך גם כאן לא תמיד מדובר בדרישה בוטה, אלא יותר בנטייה לגשת קודם להצעה בה נותנים יותר. אינני יודע אם זה לזכותם או לחובתם של ראשי הישיבות הליטאיות, אבל בדרך כלל הם לא באמת נותנים את הטון, לא רק בנושא הזה, והציבור מתנהל יותר מהשטח. הציבור הליטאי הוא אכן זה שבעיקר סובל מהתופעה. אצל הספרדים מעולם היא לא הייתה קיימת, ואילו החסידים מצייתים לכללים שנקבעים מלמעלה.
אז כאשר מתמרמרים על התופעה שתיארת, אפשר להזכיר את "הנסיבות המקלות", את הרקע ואת טבע בני אדם. גבול דק עובר בין "הבנה" לבין "הצדקה" ואני משתדל לא לטשטש את הגבול הזה. אינני מבקש להמעיט מחומרת הבעיה, אבל כאשר מבינים את התהליכים הסוציולוגיים שמאחוריה, זה מוריד אולי מרמת הציפייה וממילא מגודל האכזבה.
אוסיף עוד את תחושתי שבשנים האחרונות קיימת מגמה חיובית. הסכומים שמדברים עליהם נמוכים יותר, והפער בין מה ששני הצדדים נותנים הולך וקטן. כנראה שהחברה הגיעה למצב שלהרבה מאד משפחות אין אפשרות לעמוד בהוצאות בסדר גודל כזה, וכתוצאה מכך הציפיות יורדות והכללים המקובלים משתנים לטובה. עדיין יש מה לתקן, ועדיין אנשים נפגעים וייפגעו, אבל הכיוון חיובי.
ולסיום אינני יכול שלא להזכיר לעצמי שבסופו של דבר הקב"ה מנהל את העולם ומזווג זיווגים. יש מקרים שאני מכיר אישית (ויותר מכך ששמעתי מכלי שני) של בחורים שהכסף סנוור את עיניהם מלראות את חוסר ההתאמה והנישואין עלו על שרטון, או של הורים שהבטיחו הרים וגבעות ולאחר החתונה לא נתנו. בנוסף, הקריטריונים ש"מעלים את המחיר" של בחור, הם לעיתים קרובות קריטריונים שלאו דווקא תורמים לבית יציב של שותפות ושל אהבה ורעות. מאידך יש זוגות מקסימים שחיים בצניעות ובהסתפקות במועט כדרכה של תורה וזוכים לחיים מלאים ושלווים.
ולסיום, לא כתבת אם את עצמך נשואה או לא, אז אאחל לך באופן כללי בערב ראש השנה שתהיה לך שנה טובה ומתוקה, שנה שיימלאו כל משאלות לבך לטובה.
בברכה,
גרשון
דלג לתוכן
תגובה אחת
רוב הרבנים הגדולים חיו חיי פשטות
מי החליט שכדי לעצב דור של תלמידי חכמים צריך לתמוך בהם כלכלית?
אדרבא, אם הוא באמת רוצה להיות ת"ח ושאיפתו בתורה
גדלותו תבחן דווקא על ידי הסתפקות במועט