שלום לך אישה מאמינה,

הרשיתי לעצמי לכנות אותך 'מאמינה' משום שזו נקודת המוצא של השאלה שלך ואשרייך. את יוצאת מנקודת הנחה שה' מסובב את הנסיבות, ובוחר את גורל החיים של כל אדם, וזה ברור לך כשמדובר במקרים של חולי ויתמות.

אבל כשמדובר בפגיעה – זה נעשה פחות ברור. אחד המאפיינים של פגיעה הוא שנוצר חיבור כפוי בין פוגע לנפגע, ובתוך החיבור הזה הפוגע מעביר תחושה של לכלוך ו'זיהום' לנפגע, וכביכול שניהם מוכתמים במעשה הרע. גם כשמעשה הפגיעה הסתיים, ההשלכות של החיבור הכפוי נשארות ולוקח לנפגע זמן וטיפול כדי להרגיש נפרד לגמרי. לכן זה מאוד נפוץ וטבעי שנפגעים מאשימים את עצמם. אנסה לעשות סדר בראש כפי שביקשת, אבל את הסדר בלב רק את תוכלי לעשות, בעדינות ובהתמדה.

באופן טבעי אנחנו נוטים לחלק את הדברים שקורים לאנשים לשתי קטגוריות: האחת – דברים שנוחתים משמיים (לדוגמה: רעידות אדמה) והשניה – דברים שבני אדם מעורבים או אשמים בהם (לדוגמה: פגיעה).

האמת היא שהחלוקה הזו לא נכונה כלל. כל הדברים בעולם, כולל מה שקרה לנו תוך מעורבות של אנשים, אלה הן גזירות שמים. רק ה' הוא שמחליט מי יחיה ומי ימות, מי ייפגע ומי יינצל, מי ייגנב, מי יבוייש, מי ינוצל ומי ייעשק. קל לראות את יד ה' ברעידות אדמה או באסונות של הזולת, ויותר קשה לראות את זה כשאנחנו עצמנו בתמונה. פגשתי לא מעט יתומים שמרגישים אשמה (אילו הייתי שומרת על אמא שלי, מבקרת אותה יותר, לא מצערת אותה וכו'), בשעה שברור שזה לא היה יכול לעזור. כך גם במקרם של מחלה (אם הייתי אוכלת בריא, עושה בדיקות יותר מוקדם, לוקחת רופא פרטי וכו'). תמיד אדם יכול להאשים את עצמו או להרים עיניים ולהאמין שהכל מאיתו יתברך.

אספר לך סיפור יפה: אברך יקר הגיע אל הסטייפלר זצ"ל. הוא הניח את ראשו על השולחן וגעה בבכי על בנו שירד מהדרך וכך אמר: אם רק הייתי מקשיב לעצות שנתנו לי! למה לא נתתי לו יותר יחס? למה לא שכרתי לו מורה פרטי? בגללי הוא הגיע לאן שהגיע. הסטייפלר לא ראה זאת כחזרה בתשובה ולקיחת אחריות, אלא גער בו: איפה האמונה שלך?

אמונה???

כן. אתה לא מעז לומר שה' עשה לך את זה, אז אתה לוקח את זה על עצמך.

כמה שזה נשמע מוזר, כשאנחנו לוקחים אחריות במקום שזו לא האחריות שלנו – אנחנו קטני אמנה, שוכחים שיד ה' מסובבת גם את הדברים שנראים כאילו אדם אחר עשה לנו, וגם את הדברים שנראים כאילו אנחנו עשינו.

אז איפה כן החלק שלנו?

מציעה לך לאמץ נוסחה פשוטה: כל מה שכבר קיים במציאות – זה מאת ה'. אם עבר עלייך משהו, אם נפגעת על ידי מישהו, אם כאבת, אם הושפלת, אם חווית סבל נורא, אם עד היום את בטראומה וקשה לך לקום בבוקר, או לבנות זוגיות בריאה, או לגדל ילדים – כל זה ניתן לך במתנה מאת ה', נמדד במשורה ובאהבה. כל פלאשבק מגיע אלייך ישירות מאת ה', ותקבלי שכר על כל גרם של ייסורים שזכית לעבור כאן בעולם. זה בקשר לכל מה שקרה מבריאת העולם ועד לרגע הזה שבו את קוראת את התשובה באקשיבה.

מה נשאר בידיים שלך? כל מה שקורה ברגע זה. ברגע זה יש לך בחירה מה לחשוב, אז קחי אחריות על הבחירה הזו. יש לך גם בחירה מה לעשות, אז קחי אחריות גם על זה. האם היום לקום בבוקר? האם להתקשר לרופא? להיעזר בתרופות חיוניות? להיפתח בטיפול? לצייר כי זה עושה לך טוב? זה שלך.

במילים אחרות אני אומרת שיש ביהדות מקום לאמונה ולבחירה. האמונה נוגעת למה שהיה בעבר, הבחירה רלוונטית לכל מה שמרגע זה ואילך. בתוך הבחירה נכנסת גם האחריות על מה שבאחריותך, הענווה והידיעה שלא הכל בכוחך, חרטה ותיקון של טעויות העבר – כל זה במסגרת הבחירה ברגע זה.

את המרחב העצום של בחירה חופשית הקב"ה השאיר בידייך ולא בידי שמים. זה המון עבודה, ולא נשאר כאן אפילו מילימטר פנוי לאשמה. גם אם ברגע מסוים אי שם בעבר יכולת לבחור אחרת ועשית טעות, כרגע הנקודה ההיא נמצאת מאחורייך ושייכת לעבר, וחל עליה הכלל של 'כל מה דעביד רחמנא'. כך קרה כי ה' רצה שיקרה. האשמה תולשת אותך מההווה וזורקת אותך לחיות בעבר בלי יכולת תיקון. הבחירה מחזירה אותך להווה עם מלוא האחריות. את יכולה ללמוד מהעבר, להסיק מסקנות מחזקות, ולבחור איך לחיות את הרגע הזה. כך את מפסיקה להיות קורבן של הפגיעה, והופכת להיות אדם שבוחר בחיים.

ה' בחר בך לעבור מסלול לא קל. עם כל יום נוסף שהוא מחזיר לך את נשמתך בחמלה, הוא מראה לך שהוא מאמין בך ויודע שאת יכולה לבחור בחיים. זה הפירוש הפשוט של המילים 'רבה אמונתך'. מאחלת לך כוחות לבחור בחיים בכל רגע מחדש.

ברוריה