שלום לך

השאלה שלך שאלה עמוקה ורצינית מאוד. אודה על האמת, היו שנים שהיה קשה עלי מאוד כל פעם שקראתי בפסוקי דזמרה 'סומך לכל הנופלים' וכי אין נופלים שאינו סומך? 'נותן לחם לכל בשר' וכי אין בני בשר רעבים? זה מאוד קשה.

אבל אתה עושה את הדיון הנכון ושואל על טוב השם באופן כללי – הרי יש כאב בעולם. והכאב הזה איום ונורא ובלתי נסבל, הוא כאב עצום, וכל פעם שפוגשים בו, מתעוררת השאלה : אם כן על סמך מה יש לבטוח בהשם?

ובאופן עמוק יותר אתה שואל, לא עלינו אלא עליו, על האופן שאנחנו מגדירים אתה הקב"ה – כטוב ומיטיב ופורש את טובו ומהווה מחסה ביום צרה. ואתה שואל: בוא נודה על האמת זו לא ממש המציאות, יש כאן שני צדדים, וצריך לדבר על שניהם, והגדרה כנה של האלוקות צריכה להיות נובעת מתוך מה שקיים ולא מתוך מה שאנחנו רוצים שיהיה.

אם אוכל אסכם את השאלה שלך בשלוש קומות.

• הבעיה בפשט הכתובים – לכל הנופלים, לכל בשר וכו'
• הבעיה בעבודת השם – כיצד ניתן לסמוך עליו אם הוא עלול לייסר
• הבעיה בהגדרתה אלוקות כמיטיבה – כאשר יש במציאות המון סבל

אלו הן שלושת הבעיות. אני מאוד שמח על האופן שניסחת את הבעיה, כי אילו היית שואל אותי למה יש כאב בעולם? למה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הייתי צריך לענות תשובה מורכבת  יותר. משום שזו היא שאלת ספר איוב ועסקו בזה בהרחבה הרמב"ם והרמב"ן וכתבו דברים נפלאים ומרכבים. שכדאי ללומדם.

אבל אתה שואל שאלה מדויקת אחרת: על חוסר ההזדהות עם מושג טובו של הקב"ה. וזו שאלה במובן מסוים יותר יסודית. אתה שואל מהיכי תיתי? למה בכלל להגדיר את הקב"ה כמיטיב מוחלט? הרי אם אנחנו לומדים על הקב"ה מתוךף הנהגותיו חלק מזה הוא כאב גדול.

וגם אם ניישב באופן של גלגולים וכל מאי דעביד וכו' זה לא משנה העניין, כי זה מרוקן את תוכן התפילה ממילותיה – כי 'האל הטוב' הנזכר בתפילה הוא ביטוי שהאדם אמור להזדהות איתו, לא הגדרה מופשטת שנכונה רק אחרי הבנת כל תהליכי הגלגול, ואם בפועל זה לא נכון אז מה הטעם לומר את זה? בעולם שלנו זה לא תמיד מרגיש טוב. ויש כאן תחושה של אילוץ לומר בפה דברים שהם לא באים מהלב, אלא מהראש. וזה כמעט 'ויפתוהו בפיהם וליבם לא נכון עמו'

כדי לבאר את העניין. צריך להתחיל דווקא מהשאלה האחרונה וממנה לעבור לשנייה וממנה לשלישית. אני מקווה שהניסוחים יהיו מספיק בהירים, אם לא, אין דבר, מטבע סוגיה מורכבת שהיא דורשת לימוד איטי ועיון. ואולי כדאי לקרוא כמה פעמים.

והענין הוא כך. ההבנה בדבר טובו של הקב"ה לא נובעת מתוך מה שאנחנו רואים בעולם בלבד. אלא בעיקר מההבנה של מהו המושג אלוקים. במילים אחרות: 'אלוקים אחד' ו'אלוקים טוב' זה אותו דבר מבחינה לוגית. רק נאמר במילים שונות. ואני אסביר את השלבים.

ראשית צריך להבין את המושג 'טוב'. 'טוב' הוא שיפוט שלנו על מצב מסוים. השיפוט הזה הוא לא שיפוט סובייקטיבי – מה שטוב לי לא בהכרח טוב לך. את זה היינו מכנים 'נעים' או 'נוח' אבל טוב במהותו הוא הקיום. להיות קיים זה טוב, להיות חי זה טוב, להתבטל זה רע. ההנחה הזו היא אקסיומה, אין לה הוכחה. היא פשוט סט הכלים איתו אנחנו ניגשים למציאות.

הנעימות וההנאה היא השדר שהמוח מעביר לגוף כאשר עשינו את מה שתומך בקיום שלנו – אכילה שתיה שינה ושאר צרכי האדם הגשמיים והרוחניים. במילים אחרות: העונג הוא לא מהות אלא הוא שיפוט של המוח שהמצב הזה תומך בקיום.

הווה אומר: קיום = טוב. האם קיום הוא באמת טוב? האם לחיות זה טוב? זו שאלה חסרת פשר, משום שטוב הוא שווה לקיום. ואנחנו מובנים מראש כבני אדם לרצות בחיים ובקיום, שאיפת החיים והקיום הם החלון דרכו אנחנו רואים את המציאות, ואין לנו דרך לראות אחרת. [גם אנשים מתאבדים, חווים את ההתאבדות כפתרון לסבל ולא כרצון אמיתי למות, במובן הזה הם מסובכים בכשל לוגי, והטיפול באובדנות הוא ניסיון לחשוף את זה]

האלוקות היא מקור הקיום. ובמובן זה היא מקור הטוב. ומבחינת זה עצם זה שהקב"ה הוא הסיבה הראשונה היוצרת את העולם זה כשלעצמו מגדיר אותו בהכרח כטוב. (עד כאן הרמב"ם)

אך הגדרה זו עדיין יש בה טעם מר, כי זה עדיין טוב פילוסופי מדי. לא טוב הנוגע בחושי הטעם שלנו. וכאן מגיע שלב ב'. אם אנחנו מבינים שהקב"ה הוא כל יכול בעל הכוחות כולם ואין בו שום נזקקות ושום נצרכות, אם כן מה הטעם האפשרי לבריאת העולם? הרי בהכרח לא היה בו חסרון קודם שברא את העולם?

והנה אחדותו של הקב"ה מביעה את אינסופיותו וכוחו הבלתי מוגבל גם בקומות הרוחניות הגובות ביותר. אין דבר שיכול לעצור אותו. ואם כן שום חסרון לא יכול להיות הסיבה שלו לעשות משהו, אין אצלו שום רצון להשלים איזה שהוא חסרון. ולכן המניע היחידי האפשרי להבין כל פעולה שאל אינסופי מוחלט ייצור משהו היא רק כדי שהטוב הזה יתפשט הלאה. מה שנקרא חוק הטוב להיטיב וכדו' הרצון לעשות רע מהותו התפיסה ש'הרע הזה הוא מה שטוב לי' כלומר הרע הוא לא סיבה ליצירה ופעולה אף אדם לא יאמר 'אני עושה את זה כי זה רע' כלומר הטעם לפעולה היא רק הטוב. אלא שהרשעים חושבים שהרע של האחר הוא הטוב שלהם. ולכן אילו האלים מוגבלים בכוחם והם רבים ח"ו כמו שחשבו העמים הקדמונים אז ניתן להבין שכל אל מנסה להגדיל את כוחו ובשם כך הוא פועל בעולם ואולי כל העולם הזה הוא קרקס שמנהלים האלים על גבינו [כמו למשל בתפיסה היוונית]

אבל אם הקב"ה הוא יחיד בעולמו ואחדותו היא אחדות השוללת מורכבות ולא רק אחדות השוללת ריבוי. אם כן אין חסרון שאותו הוא עשוי לרצות למלא בשום צורה. ולכן האפשרות היחידה שנוכל לכנות את סיבת המציאות של משהו חוץ ממנו היא 'הרצון להיטיב' 'הרצון לגלות את השמות אל רחום וחנון וכו' כדרך שכתבו החוקרים והמקובלים.

ולכן ההבנה שאלוקים הוא טוב, היא אמנם נובעת גם לרוב ממה שאנחנו רואים במציאות, כי רוב המציאות היא בהחלט טובה. למרות הסבל. אך עמוק מכך בגלל שיש בידינו הבחנה מוקדמת להבין דרכה מה מתוך המציאות מהותי, ומה מתוך המציאות שאלה שיש לפתור, אבל לא משקף את המהות העצמית שלה.

כלומר אתה מודה שרוב המציאות טובה. אלא שאותם מקרים של סבל ורע, מעוררים בך ספק אולי טבעו האמיתי של העולם הוא לא טוב [וממילא זה משליך על הסיבה הראשונה שבראה אותם] כלומר אתה בעצם לא מוכן לקבל את ההכרעה המסתכלת על הטוב בלבד כטבעה האמיתי של המציאות ועל הרע כמשקף קליפה, אלא אתה אומר מתוך המציאות אני רואה גם וגם ומאי אולמיה דהאי מהאי? אבל אם אתה מבין את המידע הבסיסי על אופיה הבסיסי של המציאות, ושל האלוקות, אתה יכול לקבוע מה מהותי ומה שולי.

למשל: כשאתה נכנס לבית חולים ואתה רואה מזרקים על רצפה וסדינים מלוכלים וכדו' אתה לא תאמר 'בית חולים הוא מקום מלוכלך' או 'בית חולים הוא מקום מלוכלך לפעמים' אלא אתה תאמר 'ראיתי בית חולים מלוכלך, וזה נורא' כלומר כיוון שיש לך מידע מוקדם על מהות המושג בית חולים וכמה נקיון הוא אינהרנטי למוסד הזה, לכן אתה רואה בלכלוך חריגה ולא מגדיר בגללו את המושג. ייתכן שהכעס שלך דווקא יתגבר, ייתכן שאתה תקבל פחות את הלכלוך בבית החולים הזה, אבל המושג לא יתערער אצלך. אבל אילו לא ידעת מה זה בית חולים אלא היית קובע את מהותו רק לפי מה שראית היית נכנס לספק האם בית חולים הוא מקום נקי או לא.

ומן הסיבה הזו נוצר גם הביטחון בהשם. כי אם אנחנו מבינים שהטוב מהותי למציאות, והרע הוא מדבקה זמנית ששמים עליו. ושכך בנוי העולם באופן עקרוני, לכן בכל מצב של ספק, ובאופן כללי, כל המבט שלנו כאשר הוא פונה אל העתיד, תהיה בו ההנחה הבסיסית שכנראה יהיה טוב, או על כל פנים יש סיבה טובה ועמוקה שיהיה טוב. כלומר מידת הביטחון במובן הזה היא אופטימיות חסרת תקנה המבוססת על עמדה עמוקה. זו עמדה שמניחה שגם אם אתמול היה רע ונורא – אולי וכנראה יהיה מחר טוב. כי זה הדאטה בייס של העולם הזה. הוא מובנה לטוב.

באופן עקרוני יש גם סיבות ראליות לתמוך בעמדה הזו. רוב העולם הוא טוב. הרוב הקיום הוא טוב. אך אין פה רק הכרעה על פי רוב. אלא יש כאן הבנה שבאמת המהות האמיתית של העולם מתגלה על פי – צדיק וטוב לו רשע ורע לו. רוב הרשעים בעולם מסיימים לבד חולים ובהרבה מקרים מתים מיתה לא טבעית. אמנם ישנם הרבה חריגים שלא כך, ובזה עוסק ספר איוב – רשעים המתים מיתה שבעה וטובה 'יבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעיתו' אבל אלו הם חריגים בהחלט. ולכן בכל העולם כולו ובכל התרבויות בני אדם מחנכים את ילדיהם להיות מוסריים וטובים, לא רק בגלל שהם רוצים לעמוד בקוד מוסרי בעצמם, אלא בגלל שהם יודעים שככה יהיה טוב לילדיהם. [חוק האנטרופיה יאמר שאין זאת שכל בני אדם מחנכים את ילדיהם להיות צדיקים, אלא שכל הרשעים לא העמידו ילדים ותרבויות ששרדו לאורך זמן. זה גם נכון, והנאצים והקומוניסטים יוכיחו זאת, אבל זה לא משנה, הן הן הדברים – הרע לא עובד.]

וכאן הגענו לשאלה של הכתובים. זה בדיוק מה שבאים הכתובים ללמדך. אין כאן התעלמות מהרע, אלא יש כאן ויכוח. הרשעים עובדי אלילים אומרים. אם יש רע ויש טוב אז כנראה שהרע נעשה על ידי אחד והטוב על ידי אחר ח"ו, ואז בעצם גם הטוב הוא טוב אינטרנסטני. אבל כל התפילות והנבואות באות ללמד כיצד הכל אחדותי, ואם הכל אחדותי אז הוא בא מכוח אינסופי המתכלל את הכל, ולכן ההגדרה המהותית חייבת להיות רק הטוב ולא הרע. הפסוקים מחנכים אותנו לראות את מה שנכון לראות כמהותי, ולא להתמקד במה שהוא לא משקף את הטבע האמיתי של המציאות.

ועכשיו נתייחס לשאלת הפשט. ברמת הפשט. ניתן לומר שני פירושים בזה. הפירוש הפשטני, שכל הביטויים הללו הם ביטויים הכללתיים שכוונתם להגדיר מהות. כלומר הקב"ה נותן לחם לרוב בשר אבל אם נאמר את זה כך זה יישמע מיד כביקורת, כאמירה – אבל יש כאן רוב ומיעוט. ולכן אומרים לכל בשר. ובאופן כללי חז"ל אומרים 'אין למדין מהכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ' כלומר אין ללמוד מהמילה 'כל' שהכוונה ל'כל' כי תמיד יש חריגים. והרמב"ן כותב כי כך גם דרך התורה לכתוב 'על הרוב ידבר' הביטוי 'כל' בא לבטא ריבוי גדול ומהותי ולאו דווקא הכללה מוחלטת – כגון 'כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו' האם הכוונה גם לנמלים? האם אינם יושבי תבל ושוכני ארץ? כמובן הכוונה לבני האדם, והם האנשים החשובים וזה בא ללכוד את המהות. הכא נמי, ההכללה של הטוב בעולם מדברת על הרוב, אבל היא באה לומר, זה לא רוב שולי זה רוב מיוחס המבטא את המהות.

אפשרות נוספת, שיהיה מי שיאהב אותה יותר: הכוונה בנותן לחם לכל בשר היא – נותן לחם לכל בשר שיש לו לחם. כלומר זה בא לשלול מקור אחר. סומך נופלים ומגביה שפלים, לא בא לומר שהקב"ה תמיד סומך נופלים, אלא בא לומר שאין מקור אחר לסמיכת נופלים. והמסר הסופי הוא אותו מסר. כי הטעם שבני אדם לא מספיק מבינים את טובו של הקב"ה ולא מחוברים ולא מזהים אותו כך. היא בגלל שהם חווים את הטוב כסתמי, כמובן מאיליו, כשקוף, כמשהו שבא מעצמו, או מהאדם עצמו, או מאיזו חוקיות בנאלית של המציאות. אבל הם לא שמים לב שכל סמיכת נופלים או הגבהת שפלים, מלווה בהמון כוחות חיצוניים שמעלים את האדם וגורמים לו להצליח.

למשל האדם חווה את עצמו כעומד או כמחזיק את עצמו. אבל למעשה העולם והמציאות אלו הם שתומכים בו, בשרירי הגב המחזיקים את הראש, בלב הפועם בלא מודעות, בחוקי הטבע והיחסות המחזיקים אותו במקומו במקום שיתפזר בחלל לחתיכות, וכן הלאה והלאה. ובאמת האדם בחייו דומה יותר לגולש המדמה שהוא בורא את הגל עצמו. וכמו שאמר לי אחד מרבותיי 'הרשע חושב שהרע נעשה על ידי הקב"ה והטוב נעשה על ידיו, והצדיק חושב שהרע נעשה על ידיו והטוב על ידי הקב"ה' כלומר ברוב המקרים ההתעלמות מטובו של הקב"ה נובעת מ'גניבת קרדיט' משיוך הטוב למקור אחר. והתפילות הן מיקוד חזרה למקור הטוב האמיתי.

תודה על השאלה מקווה שהועלתי

יוסף