דלג לתוכן
הבן הבכור שלי בן 16.5.אני שמה לב שגיל הטיפש עשרה הגיע לבקר במלוא הדרו אצלו.הוא הרבה פעמים מסתיר מאיתנו או משקר,רוצה לציין שאנחנו אף פעם לא נוגעים לו בחפציו האישיים .לא מגיע בזמנים שסיכמנו ואפילו לא טורח להתקשר לעדכן איפה הוא ומתי יחזור(הוא בחור ישיבה אהוב ופופולארי)איך מגיעים למצב שהוא לוקח אחריות מצד אחד ומצד שני לא מסתיר ומשקר.תודה רבה
אמא יקרה!
את האמת אכתוב לך: קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים. קראתי, ושוב קראתי, ושוב ושוב. לקח לי זמן להרגיש את השאלה ו'ללמוד' אותה כיחידה אחת.
מתוך דברייך הקצרים עולים כמה נושאים. יש כמובן נושא של הסתרה – "הוא הרבה פעמים מסתיר מאיתנו". נושא נוסף העולה מתוך הדברים הוא של אחריות, "איך מגיעים למצב שהוא לוקח אחריות". בנוסף, את מזכירה נושא של שקר – נושא שאמנם נוגע להסתרה, אבל בכל אופן מעט שונה.
אפתח בעניין ההסתרה ולקיחת האחריות, כדי שהשאלה עצמה תהיה ברורה יותר. משם אוסיף משהו בנוגע לשקר.
ההיפך מהסתרה הוא שיתוף. השיתוף הוא כמו שפה, שנרכשת בתוך הקשר של סביבה. להורים משתפים יש ילדים משתפים: הבית "מדבר" בשפה של שיתוף. כמו שלהורים דוברי אנגלית יש ילדים דוברי אנגלית, כך להורים בעלי אמנות השיתוף יש גם ילדים משתפים. שיתוף מתחיל בדברים הפשוטים ביותר: הפסדתי אוטובוס ואחרתי לעבודה; ניסיתי לאפות ושכחתי רכיב כך שהעוגה לא צלחה; הקנייה היום הייתה מוצלחת. וכך הלאה. כמובן שהוא כולל גם דברים מורכבים יותר: מישהו העליב אותי בבית הספר; התנהגתי לא יפה כלפי המורה; אני לא אוהבת להתפלל.
הורה לא יכול להחליט בשביל הילד איך ישתף, מתי וכמה. הורה יכול לקחת אחריות על תהליך הלמידה, ואילו התוצאה – אינה בידיים שלו.
לאחריות קיים תהליך דומה מאוד לזה של שיתוף. כמו שיתוף, גם אחריות לא מלמדים. אחריות חווים. ברגע שהורה משחרר ומביע אמון בילד, הילד חווה תחושה של אחריות, והוא יכול לקחת את האחריות בידיו (כמובן בהתאם לגיל ולנסיבות). כל עוד ההורה אחראי על דבר או תחום מסוים, הילד לא יכול להיות אחראי עליו. לדוגמה: הורה רוצה להעביר אחריות לילד, ומחליט שהוא בוגר מספיק להכין לעצמו אוכל בבוקר. כל עוד ההורה ממשיך לקחת את האחריות על עצמו, תוך שהוא מזכיר לילד שוב ושוב את עניין ארוחת הבוקר – הילד לא יוכל לקחת את האחריות לידיו. רק ברגע שההורה ישחרר וייתן לילד לטעות, להכשל, לשכוח, אז הוא יחווה את האחריות וילמד מהתהליך.
עד כמה יהיה הילד אחראי? שוב, כמו בשיתוף, התוצאה אינה בידי ההורה. הוא אחראי על תהליך הלמידה – ולא על התוצאה.
ומכאן לשקר. כשיש להורה ציפיות ממוקדות מילד, ותמונה ברורה כיצד התוצאה אמורה להיות – לענייננו: איך עליו לשתף, עד כמה עליו להיות אחראי, מתי לא להסתיר וכו' – הוא בעצם מכשיל את הילד. הוא מזמין את הילד, כמובן שלא בכוונה, לשקר. להורים יש אמנם תמונה ברורה כיצד הדברים אמורים להיראות, אך הילד הוא אדם בפני עצמו, ולעיתים יש לו דווקא תמונה אחרת. הדבר מתעצם יותר בגיל ההתבגרות, כאשר הילד מתחיל לחשוב באופן עצמאי, לפתח דעות משלו, לבחון, לבקר ולבנות את עצמו.
כשילד לא עונה על ציפיות ההורים, לעיתים קרובות אין לו מוצא אלא לייפות את המציאות, ובמילים אחרות – לשקר. ההורים מצפים מהילד לשתף אותם בעניין מסוים – מבחן בבית הספר, קשר עם ר"מ בישיבה, תחושות בנוגע לשידוך, וכך הלאה. מנגד, הילד אינו מדבר את "שפת השיתוף", ואינו מעוניין לשתף. כדי להיחלץ מהביצה הוא פשוט משקר: המבחן התבטל.
כעת לשאלה: כיצד מגיעים למצב שילד לוקח אחריות ולא מסתיר ומשקר?
התשובה כרוכה בשינוי בגישה: לא "מגיעים למצב", אלא מתחילים תהליך. את העיקרון של לקיחת אחריות מעבירים על-ידי תהליך, לאט, בהדרגה, ועם הרבה אמון והרפיה. משתפים אותו באהבה ובחיבור, סתם – על מנת לשתף – ומקבלים אותו עם הכישלונות והנפילות. הוא בתהליך של למידה. כיון שהמיקוד הוא בתהליך ולא בתוצאה, והתהליך מעיקר טבעו כולל את הנפילות והטעויות שבדרך, הרי שהצורך לשקר יורד מעצמו.
אדגיש לסיום שחובה על הורים, מתוקף סמכותם על ילדם, להבהיר לו גבולות ברורים (גם בגיל ההתבגרות), ואף לאכוף אותם. כיון שמדובר בילד שאינו קטן, עדיף ורצוי להחליט על שעה שבה יחזור הביתה ביחד איתו: הוא בעל דעה ונכון לכבד אותו ולהתייחס אליו כאל בוגר. אך הגבולות אינם בסיס למבחן תוצאה, אלא לקיום תהליך – תהליך למידה שמתרחש דווקא בתחום הגבולות שההורים קבעו. האמון שניתן לילד ביחס אל הגבולות, כולל האפשר של כישלונות, מעביר לו תחושת אחריות ומוריד את הדחף לשקר.
מאחלת לך שמחה רבה בתהליך!
תמר פ.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
