להורים היקרים והמסורים

שלום וברכה

קראתי בתשומת לב את תיאור המצב הכה מורכב בו אתם נמצאים. אתם מתארים תקופה רגישה וכואבת – בה בנכם חזר הביתה, במצב של התמודדות עם התמכרות והתנגדות לקבלת עזרה. במקביל, אתם נושאים באחריות כבדה כלפי שאר ילדיכם, שגם הם מושפעים עמוקות מהמצב. הניסיון לאזן בין הצרכים השונים, לעיתים אף המנוגדים, של כל בני המשפחה, הוא משימה מורכבת ומתישה.

המכתב ששלחתם לבנכם משקף את העומק של החוויה ההורית שלכם. הוא מלא באהבה ודאגה כנה, ברצון עז להציל ולעזור. יש בו כאב עמוק של הורים שרואים את הפוטנציאל של בנם, את היכולות המיוחדות שלו, ועדים להתדרדרות שלו למרות כל ניסיונות העזרה. זהו מקום בלתי נסבל כמעט – לראות את הבן שלכם סובל ולהרגיש חסרי אונים מול המצב.

כל ניסיונותיכם לעזור – ההסברים, ההוכחות, הדרישה הנוקבת ללקיחת אחריות – נובעים ממקום כל כך אמיתי של אהבה ודאגה. זו תגובה כה טבעית ומובנת של הורים שרוצים להציל את ילדם. ועדיין, דווקא מתוך הניסיונות החוזרים והנשנים הללו, עולה תחושה עמוקה של חוסר אונים.

זה כל כך קשה מחד ומאידך מראה על ההתמסרות שלכם כהורים, למען ילדכם בכל גיל ובכל מצב. אצלי זה מעורר הערכה עמוקה כלפיכם.

הייתי רוצה להציע כיוון מחשבה, שאולי יוכל להקל מעט את ההתמודדות ולפתוח אפיקי חשיבה חדשים. לא בטוח שתסכימו איתי, אך זהו כיוון ששווה לחשוב עליו לפחות.

ייתכן שדווקא חוסר האונים שאתם חווים, יכול להיות פתח משמעותי להתמודדות מסדר ורמה אחרים!

ואסביר:

אם אתם מכירים, תכנית 12 הצעדים, שהיא אחת השיטות המובילות בטיפול בהתמכרויות, מתחילה דווקא בהכרה בחוסר האונים שלנו מול ההתמכרות. חלק מהותי מההתמכרות הינו אובדן השליטה. בהתכחשות לאובדן השליטה- המתמודד עם התמכרות, מתכחש לעצמו ונמצא במאבק מול אובדן השליטה, במקום הקשבה לנפש ולכאב שעומד מתחת להתמכרות (כפי שציינתם במכתב) ומתן מענה לה. הכרה זו שבתחילה נראית כמו כניעה או ייאוש, למעשה יכולה להיות פתח לשחרור – שחרור מהצורך המתמיד לשלוט ולשנות, שחרור שמאפשר סוג אחר של נוכחות והתמודדות.

הייתי רוצה לחשוב אתכם, על ללכת עם הכיוון הזה גם צעד אחד הלאה. ייתכן שעמדה זו של הכרה וקבלה של חוסר השליטה, נכונה גם להורים של אדם עם התמכרות. ואולי- היא נכונה לכל הורה באשר הוא!

בדומה למתמודד עם התמכרות, שההכרה בחוסר אונים מאפשרת לו להפסיק להיאבק ולהתחיל להקשיב לעצמו ולכאב שמתחת להתמכרות, כך גם להורים – דווקא ההכרה בחוסר היכולת לשלוט במצב יכולה לפתוח פתח להקשבה אחרת, עמוקה יותר, הן לעצמכם והן לבנכם.

אם נהיה כנים, אדם בוגר בן 30 לרוב מחליט לעצמו ויכולת ההשפעה שלנו עליו, לרוב די מוגבלת. אנחנו יכולים לנסות להשפיע בשכנוע, דרישות וכל דרך שנראה לנכון, אך בסופו של דבר הבחירה תהיה בידו. לא נוכל לבחור במקומו ולא לעשות את התהליכים במקומו. כשננסה לדחוף אותו לכיוון שנראה לנו מיטיב עבורו, אנו עלולים להיתקל בהפעלת כוח נגדית, שתראה בנו איום ותנסה להכחיש את נקודת המבט שלנו שמוציאה אותם מ"אזור הנוחות" שלהם. במקרה שלכם, להכחיש את הבעיה והצורך בטיפול. גם אם בפנים בלב, הוא אולי יודע שהצדק עמכם… מעגל זה עלול לגרום להסלמה קשה הן בהתנהגות והן ביחסים, שגם מושפעים זה מזה.

אז מה כן?

הייתי מנסה לחשוב, א' מה כן בשליטתנו ב' מה הבן שלנו באמת צריך מאיתנו בעת הזאת. הדבר שבשליטתנו – זה העמדה בה אנחנו מתייצבים ונוכחים מול הבן שלנו. אך פחות מה הוא – יעשה/יתנהג/יגיב.

ייתכן שמה שהוא הכי צריך ממכם, בסערה הכה הגדולה בה הוא נמצא, מבחוץ ומבפנים, זה עוגן ו בסיס בטוח. להיות 'עוגן' עבורו, זה הניסיון להתכוונן לנוכחות שמשדרת "אנחנו כאן"! גם כשקשה, בלי לנסות לתקן או לשנות באופן מיידי.

הקשר כזה יכול להיות פשוט ולהתבטא למשל ב:

• שיחות קצרות על נושאים יומיומיים, בלי לחץ לשינוי.

• הזמנה לארוחת ערב משפחתית, בלי ציפייה להשתתפות מלאה.

• נכונות להקשיב כשהוא פונה, בלי למהר להציע פתרונות וכן הלאה על זה הדרך.

בשלבים מתקדמים יותר, ייתכן שתצליחו לעודד אותו לקחת אחריות, אך זה יכול להתקיים רק על בסיס איתן של קשר בטוח ומקבל ובצורה הדרגתית ועדינה.

אפשר גם להציב גבולות, אך גבולות אלו יהיו הגבולות שלכם, לא של ילדכם. במקום לנסות לשלוט בהתנהגות שלו, אפשר להגדיר מה אתם מוכנים ולא מוכנים לקבל בבית שלכם. גבולות בריאים מתמקדים במה שאתם צריכים ולא בדרישות ממנו. למשל: 'אני צריך שהבית יהיה מקום שקט ובטוח לכולנו. כשאתה במצב לא יציב, זה מאוד קשה לי ולאחיך'. או אמירה אסרטיבית ורגועה בנוגע לשעות – 'אני זקוק למנוחה בלילה, לכן אחרי שעה מסוימת הבית צריך להיות שקט'.

זה מעבר עדין אבל משמעותי – מניסיון להניע אותו לשינוי, להצבת גבולות שמגנים על המרחב המשפחתי ועליכם.

חשוב גם לייצר מרחב נפרד עם האחים – זמן שבו הם יכולים לדבר על הרגשות שלהם, על הפחדים, על הכעס. זמן שבו הם במרכז, לא רק כ'אחים של'. במקביל, לנסות להגן עליהם מחשיפה מיותרת למצבי משבר ולשמור על שגרה יציבה ככל האפשר עבורם.

כל זה דורש איזון עדין – בין אהבה לגבולות, בין נוכחות לשחרור, בין דאגה להגנה על המשפחה. זו עמדה שלא תמיד אינטואיטיבית, ויכול להיות מאתגר להתכוונן אליה ולשהות בה, אך יכולה להיות מאוד משמעותית ומועילה עבורכם כהורים ועבור בנכם שמתמודד. התהליכים בצורה הזו יכולים להיות איטיים, הן עבורכם והן עבורו ודורשים סבלנות רבה, אך אולי כמו מים שקטים שחודרים לאט ועמוק, יצליחו עם הזמן לחזק את הקשר לייצר ביטחון, וגם לייצר השפעה מיטיבה וצנועה במצבו הנפשי.

במצבים כאלה חשוב מאוד שגם אתם ההורים תקבלו תמיכה וליווי מקצועי. לא כדי "לתקן" את המצב, אלא כדי לקבל מקום לעבד את הקשיים, להתייעץ לגבי דילמות יומיומיות, ולשמור על הכוחות שלכם לאורך זמן. גם המשפחה כמערכת יכולה להיתרם מליווי, אולי במסגרת "טיפול משפחתי", שיעזור לכם לנווט את המורכבות הזו יחד.

אני מזמין אתכם לחשוב על הדברים ובמידת הצורך, לפנות להמשך שיחה והתייעצות.

בברכה שה' ייתן לכם את הכוחות ותרוו נחת מכל ילדיכם, אמן!

דוד ל.