שלום,
התלבטתי אם כדאי לי לכתוב כאן, כי חשבתי לעצמי שאולי זה סתם עוד אחת מהדרכים שלי לבזבז את הזמן.. אבל כבר הרבה זמן שהדברים בחיים שלי לא מתנהלים בדיוק כמו שאני רוצה, ככה שדווקא אולי זה יהיה טוב לשמוע עצות מאחרים.
לפני כשלוש שנים התחלתי ללמוד שנה ראשונה בתואר מסוים הקשור לשפות. אני אוהבת מאוד שפות (ובעיקר את הפן האנליטי והריאלי התבניתי של השפה, כמו דקדוק, תחביר, ניקוד וכולי), אך באוניברסיטה רוב הלימודים עוסקים בתרבות שמאחורי השפה ואני פחות התחברתי לחומר ההומני. חשבתי לעצמי שאוכל לעבוד בחינוך או בהוראה או במקומות אחרים, אך למרות אהבתי הרבה להוראה, לצערי, בישראל אין כ"כ הרבה אפשרויות להתקדם במקצוע זה ולהרוויח מספיק כסף הראוי למקצוע. כמו כן, על אף הצלחתי הרבה בשנה הראשונה (ממוצע 94), הרגשתי שאיני מוערכת בסביבה, ושאולי עדיף לעבור מקצוע.
בשל כל זה החלטתי לסיים את לימודי שנה א' ולעבור לתואר אחר, ריאלי ו"פרקטי", בוודאי גם מבחינה כלכלית בעתיד, אך יחד עם זאת קשה מאוד. בתחילת התואר הבחור שניפגשתי איתו בזמנו ואני נפרדנו – דבר אשר הכביד עליי מאוד באותה תקופה, ובנוסף הקורסים דרשו מאמצים רבים. ניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי להצליח, אבל זה לא ממש עבד. כל חיי למדתי קשה מאוד כדי להצליח, ואכן זה השתלם והגעתי לציונים גבוהים מאוד ולהצטיינות יתרה. אולם, מאז שהתחלתי את התואר הזה (ועכשיו אני כבר בסוף השנה השנייה), אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מצליחה להצליח. במהלך הסמסטר אני עובדת קשה ומקבלת ציונים גבוהים בתרגילים, אבל אני לא מצליחה במבחנים כמו שהייתי רוצה ואני מרגישה בפיגור אחרי כולם.
החומר שאני לומדת מעניין מאוד, אבל אני לא כ"כ יודעת איך להסביר את זה… מבחינת "כימיה" ו"חיבור" עם המקצוע, והמחשבה על עתיד שבו אהיה מצטיינת ואוכל לתת מעצמי הרבה, אני מרגישה שאולי מקומי זה התואר הקודם, ואני פוחדת לחזור אחורה.
כל תקופת לימודיי בתואר הנוכחי ומאז הפרידה, התחלתי לפתח חוסר ביטחון עצמי, וכן תחושה שלא משנה מה אעשה, זה גם ככה לא יעזור לי, אז אולי אין טעם ללמוד, אולי עדיף לחזור לתואר הקודם. אני בן אדם שעובד קשה כדי להצליח – עוד מתקופת ילדותי חונכתי שחייבים להתאמץ כדי להצליח, ושום דבר לא בא על מגש של כסף, וכך עשיתי. אולי קשה לי לקבל את העובדה שאיני מצליחה… מדי יום אני מסתובבת בהרגשת דיכאון ועם תחושה שאני לא שווה כלום, שלא משנה מה אעשה גם ככה זה לא יעבוד… עם תחושה של חוסר אמונה בעצמי, שגם אם אלמד זה לא יעזור, ואז זה גורם לי לדחות מבחנים, לעשות רק מועדי ב' או כבר לחזור על הקורס שנה אחרי וכולי. אני לא סובלת את התחושה הזאת, כי אני יודעת שרק אם באמת יש לך "דרייב" ומוטיבציה, אתה יכול להצליח, אבל אני מרגישה שזה אבד לי מזמן. וזה כל כך לא אופייני לי. כל דבר שרציתי, השגתי, כי עבדתי קשה בשביל זה, והיום אני מוצאת את עצמי מתייאשת אחרי שנייה, לא מצליחה ללמוד מספר שעות רצוף (כשבעבר יכולתי לשבת 12 שעות בלי שום בעיה ולחרוש), מרגישה שהכול חסר טעם ושזה גם ככה לא ילך, כל כך מורידה מעצמי, שאני כבר שונאת את עצמי על זה! זאת לא אני, ואני יודעת את זה. אני רוצה לחזור לאחור, לתכונות הטובות שאפיינו אותי, שגרמו לראות את האופק ואת העתיד ולדעת שאני יכולה לנצח הכול.
אני יודעת שלא מדובר בבעיה באמת מטורפת. יש דברים גרועים בחיים באמת, כמו מחלות חשוכות מרפא, מצב כלכלי נוראי, מוות ועוד, ואני יודעת שאולי אני סתם "מתבכיינת"… והחיים שלי בסה"כ באמת טובים, ואני מודה עליהם כל יום. אני פשוט רוצה לצאת מתחושת הדיכאון הזאת ולהרגיש שאיני מסתובבת סביב הזנב של עצמי, כבר לא מתלבטת באיזה תואר עליי לבחור (הנוכחי או הקודם) ולמצוא את הדרך שבה אוכל לחזור להשקיע ולהצליח כמו קודם, כי אני יודעת בתוך תוכי שיש לי יכולת ומסוגלות לזה, ואני פשוט לא מצליחה להוציא את זה החוצה. רבים בתואר מתלוננים על הקושי ועל ציונים לא טובים, אבל יש להם מוטיבציה להצליח והם במגמת שיפור, ואני מרגישה די תקועה במקום. התקיעות מתבטאת גם קצת בתקיעות מבחינה זוגית ובכל תחום אחר, אבל הלימודים כרגע הכי מטרידים אותי.
אשמח לקבל עצות..
תודה רבה.