שלום לך איש יקר,

קראתי את מכתבך כמה פעמים והתרשמתי מאד מהאכפתיות שלך, וגם מההבנה שלך, עם הפירוט של מורכבות הדברים. ניכרת חכמתך, ניכר שאתה בן תורה אציל, שאיננו נמהר, וחושב ומנתח ורוצה ללמוד, וניכרים גם ההתאפקות שלך ומידותיך הטובות.

אקדים ואומר שאיני רואה דרך שאוכל לענות לך על השאלה הזו בפורמט כזה של מכתב. לא יהיה הגון אפילו להתיימר לעשות זאת, שכן מענה נכון דורש ידיעה מפורטת של הרקע, גם שלך וגם של רעייתך, היכרות עם הדינמיקה ביניכם, ובירור המקור המדויק של הקושי. בהמשך לזה, תידרש מחשבה ותכנון של האופן שבו תוכלו לנווט את הבית באופן נכון ובריא יותר. אנחנו יודעים שיש בימינו זוגות עם פערים מאד גדולים, הרבה יותר מאשר יש אצלכם, שבעזרת הכוונה נכונה לומדים לחיות בזוגיות טובה, שמחה ומאושרת. אבל בכל מקרה, נראה שיש כאן תהליך ודרך שאתם צריכים לעשות, וזה לא עניין של עצה אחת, או איזה רעיון שיכולים לפתור את הבעיה. מסיבה זו, הנכון הוא לדעתי שתפנה לייעוץ מקצועי ורציני בעניין הזה.

למרות מידותיך הטובות וחכמתך, קיימא לן ש”אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” ונדמה לי שזה המצב כאן. הפער בינך לבין אשתך, כפי שאתה מתאר, איננו שולי, לפחות לעת עתה, ונדרשת הדרכה מפורטת כיצד להתמודד איתו. לדעתי כדאי שלא תתמהמה ותכנס לתהליך כזה מיד, שכן הזמן שעובר עלול להגביר את הקושי ולהעמיק את התסכול.

כעת, אחר שהדגשתי שאין בכוונתי לענות לך תשובה במסגרת זו, ארשה בכל זאת לעצמי לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו בי בעת שהרהרתי במכתבך בימים האחרונים. אני מסייג מראש שאולי חלק מהדברים לא מתאימים לך, שכן כאמור איני מכיר את התמונה המלאה.

חשבתי לעצמי על הפרוייקט הלכאורה־בלתי־הגיוני של בריאת האדם והעולם, איך הקב”ה מבקש להשכין שכינתו בתוך המציאות החומרית והאנושית. הלא זה נראה כמו משהו שנועד לכשלון מראש, או לפחות להצלחה חלקית מאד. כמה אור כבר יוכל להכנס בתוך החומר הזה. והרי האדם אינו מלאך, והלא טענתה של האמת טענה צודקת היא, כפי שמובא במדרש: “אמת אמרה אל ייברא שכולו שקרים”, וכך גם שאר הטענות הצודקות נגד בריאתו. הלא האדם כל כך זמני, וכל כך חלש, ונפתה, ונפתל, וכמה באמת יוכל להתקדם בחיים הקצרים האלה ולהגיע לדרגה גבוהה?!

ובכל זאת, ואף על פי כן, במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב”ה שם אתה מוצא ענוותנותו – כמה עוצמה וחידוש יש כשלוקחים את העפר מן האדמה הזה ומגביהים אותו ומרוממים אותו. הרי זה כל האדם, וזהו כל החידוש שבמעשה ה’, “…מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים”.

והמשכתי להרהר בכך שמידת הדין הרי איננה יכולה לסבול כזה דבר, וכפי שאמרו חז”ל, “ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין”; ובדומה למה שנכתב במדרש הנזכר: “השליך אמת ארצה”. והיינו שהדרך היחידה למטרת העולם, והדרך היחידה לקיום השליחות הפלאית של האדם בעולם, על אף נפסדותו וחולשתו, היא באי־עמידה־על־הדין, ובהשלכת האמת ארצה – עד כדי כך. הדברים היו נשמעים אולי נועזים מדי, אילולא היו כתובים.

אני חש, בפרט בימים אלה, של מחלוקת גדולה בין אנשים על הצדק והיושר, שהאתגר הזה הוא גם אתגר אנושי מאד של שני קטבים שמתרוצצים בתוכנו – הדין והרחמים. אני מרגיש שאולי זה נכון גם לבעיה האישית הספציפית שאתה מציג.

במידה מסוימת הבעיה שלך נובעת דווקא מכך שאתה צודק במאה אחוז. אתה באמת צודק. דווקא משום כך אתה בבעיה. הרי עומדים לסיועך התורה וההלכה, השו”ע על כל סעיפיו ודקדוקיו, וההשקפה האמיתית שינקת בבית המדרש, והחיבור שלך העמוק לתורה, והמחשבות והשאיפות הרוחניות שלך, כל אלה בעצם מעמידים אותך בעמדה של הצודק מבין שניכם – בין אשתך ובינך. הרי ברור לך מי הצודק ומי לא. ומאחר ואתה צודק, אז כל השאלה היא כביכול רק: עד כמה אני יכול לסבול ולהתאפק ולמחול – במבט של הצודק.

אבל כאמור, העולם לא יכול להתקיים במידת דין. אין אפשרות לבנות עולם במצב כזה. על אף שהצדק הוא צדק והדין הוא דין, אבל מהצדק הזה לא יכול לצמוח כלום. וצריך לשתף כאן מידת הרחמים. ומידת הרחמים היא עולם שמחוץ לדין, היא לא מגיעה “בדין”. זו מערכת אחרת, שנותנת למציאות להתקיים מתוך קרבה, מתוך אמון בטוב חלקי, ומתוך אמון שיכול להתקיים תהליך ארוך שמוביל לטוב, גם אם הוא כרגע לא עומד בסטנדרט המלא.

הפער בין הדין לבין הרחמים מתקיים באיזשהו־אופן בפער שאתה מתאר – הפער שבין לימוד תיאורטי, מופשט, שכלי, חד משמעי, שמתקיים בבית המדרש; לבין ההגעה הביתה והמפגש עם המציאות החלשה יותר, הלא־תיאורטית, המציאות האנושית, המסובכת יותר, מציאות שונה מן האידיאל הנקי והחד, כזו שהיא לא מצייתת בדיוק לאידיאלים, שהיא עצמאית, שובבה ולא ניתנת כל כך לשליטה (בהערת אגב אציין, כי לעתים אנשים חיים את הפער הזה בתוך עצמם, בין האופן התיאורטי, בין מה שצריך היה להיות, בין הדין והצדק, כפי שהיו רוצים להיות, בין מה שלומדים בספרים ורוצים ליישם באופן מלא, ובין היכולת הנפשית והמנטלית שלהם, המוגבלת, הסרבנית והעצלה. הם מרגישים שהם לא מצליחים לחיות באידיאל, והגוף שלהם והנפש שלהם שובבה יותר ולא מצליחה לגמרי להיכנס לתוך המסגרת; ולמרות שאפשר לומר: הרי זה בדיוק המלחמה בין היצר הרע ליצר הטוב, אבל גם אחרי המלחמה והמאמץ יש לפעמים תחושה שהדבר לא לגמרי בידיים שלנו, ושיש פער מובנה בין שורת הדין למציאות).

ויש כאן נקודה שצריך אולי להדגיש, אם דיברנו על מידת הדין האלוקית, כאן אנחנו מדברים על בני אדם, ו”מידת הדין” של האדם היא בוודאי מוגבלת וחלקית. לפעמים דווקא המחשבה של “אני צודק” היא עיוורון גדול שמונע לראות תמונה יותר מורכבת, ולפעמים ה”צדק” הגדול הזה מסתיר דברים יותר בסיסיים, נפשיים ואנושיים. לעתים מרוב התבצרות ב”מה שנכון” ו”איך צריך להיראות בית יהודי”, וכל מיני אמירות גדולות ונחרצות, זה מונע ממני קצת להביט פנימה אל עצמי ולראות איפה יושב הקושי. יתכן שהקושי והמחסום נובעים מחלקים יותר פשוטים, נפשיים ואנושיים, בתוכי, ואני לא מכיר בזה ובורח אל המקומות של האידיאולוגיה ו”מה שנכון”.

לפעמים קורה מה שמובא בתוספות הידוע בפסחים, לגבי “מצוה בשונא – כדי לכוף את יצרו”, שמה שמתחיל אולי כשנאה נכונה על פי דין, יכול להתגלגל למעורבות רגשית ולשנאה שמגיעה ממקור אישי, ואז נוצר מצב שכלפי חוץ מדברים בשם הצדק, אבל באמת מסתתרת כאן נגיעה אישית. בדומה לכך, גם במצבים אחרים – הדינמיקה האנושית הרבה יותר מסובכת, ולא תמיד הסיפור הוא רק אידיאולוגי, ואת זה צריך לבחון בכנות ובאומץ.

נקודה נוספת היא שגם אם הצדק הוא טהור ונקי, הרי לעתים בשם הצדק הזה אנחנו רומסים את השני שלא נמצא במצב של לקבל את הצדק שלנו. כוונתנו רצויה אך מעשינו בפועל מתקבלים באופן אחר. אנחנו לא ערים לכך שיש צד נוסף, שחווה אחרת את הדברים, שמבחינתו לא רק שיש אי הסכמה אלא גם פגיעה.

בהקשר הזה אני רוצה להגיד משהו על מה שמכונה “סימביוזה”. זו נטיה טבעית שבן זוג אחד רוצה שבן הזוג השני יהיה מחובר אליו באופן מלא, גופנית, נפשית ורוחנית, וממש “והיו לבשר אחד”. הרצון הזה לאיחוד מוחלט טבוע בנו, יש בנו כנראה שאיפה פנימית לזה. יחד עם זאת, זהו חלום שאינו מתגשם אף פעם באופן מלא. תמיד יש פער ותמיד יש נפרדות. לפעמים תולים את הפער הזה בהבדלי השקפות דתיים, ולעתים בהבדלי אופי, ובכל פעם יש הסבר אחר, אבל בפועל המציאות היא שלצד חוויית ה”ביחד” יש לא מעט פעמים גם תחושה של בדידות ושל נפרדות.

למעשה, זו עמדה בריאה כאשר אדם מצליח לייצר את הנפרדות שלו, בתוך הקשר הזוגי, ובכך יש דווקא יציבות גדולה לקשר. הצד השני של המטבע הוא תלותיות גדולה וחרדה מכל דבר שבן הזוג עושה בלי שליטה שלי.

ומאידך, גם התשוקה לאחדות היא נכונה וטבעית, כאמור. ויש כאן תנועות מנוגדות שצריכות לחיות יחד, כמו רצוא ושוב (תקופת ההתרחקות בזמן המחזור החודשי מנכיחה את הרצוא-ושוב הזה במימד הגופני). אולי זה מה שכתוב בפסוק “מושיב יחידים ביתה”. גם אחרי שהם “ביתה” נותר עדיין מימד של “יחידים”.

אבל יש כאן משהו יותר עמוק, ההבנה שיש כאן מציאות של סובייקט, אדם שהוא מחוץ לי, ואף פעם לא יתאיין בתוכי, מישהו שיש לו קיום עצמאי, ואופן חשיבה אחר, וטעם אחר, ובעיקר – בחירה, והוא איננו מתקיים רק כנספח אליי או כמציית לי באופן עיוור. יש כאן אדם שיש לו מהלך חיים משלו, ודרך משלו, וזמן משלו, ואין לך דרך להכריח אותו. הדרך היחידה שיש לנו להשפיע על בני אדם (אם לא באמצעות כוח ואיומים וסקנציות) היא באמצעות הדיבור – מה שנקרא “קחם בדברים”, כפי שרש”י על התורה מדגיש בכמה מקומות, כי אי אפשר “לקחת” בן אדם, להניע אותו לפעולה, אלא ב”דברים נאים”. ואם לא הצלחת להניע אותו בדברים אז כנראה שלא עשית את זה נכון, לא הצלחת להגיע אליו, לא הצלחת “לקחת” אותו.

זהו מימד שטבוע בעצם הבריאה, וכפי שמובא בדברי חכמים שהאיש והאשה נולדו כגוף אחד – אחור באחור – והנסירה היתה בכדי להפגישם פנים אל פנים, ולמרות שבכך הם יותר נפרדים, ולעולם לא יחזרו להיות “גוף אחד” באותה רמה שהיו קודם, אבל במצב כזה יש אפשרות עדיפה של “פנים בפנים”, שבה כל אחד בא אל הקשר מתוך בחירה, ולא ככפוי. זהו מעשה ברית שלם, כששני הצדדים שווים, ומכניסים את עצמם אל הברית מתוך בחירה. וכפי שאומרים חכמים, זהו מודל שמתקיים גם באופן רחב יותר בבריאת האדם והעולם בכלל. גם שם מתקיימת נסירה, האדם נפרד מאלוקים ומקבל עצמאות משלו, כדי לעמוד בעולם כעצמאי, כמישהו שיוצר את הקשר מתוך רצון ואהבה חופשיים. ועל אף שבצורה כזו של עצמאות זה יגרור נפילות וחטאים, והאדם נתון לחולשתו וליצריו, הערך של הקשר בצורה כזו הוא הטעם של כל המציאות, כי אין חפץ להקב”ה ברובוטים שעושים כל מה שהם חייבים לעשות כי כך תכנתו אותם.

למעשה, גם במבט תועלתי-צר לגמרי, צריך לחשוב על כך שיש כאן צד שחווה את הדברים באופן שיכול להרחיק אותו ולא לקרב אותו. והלא אם המטרה שלך לקרב את רעייתך, כמו שכדאי לקרב כל יהודי לדרכי השם, לאהבת השם, לשמור מצוותיו וכו’, הרי צריכים לשכנע שזה הדבר הטוב והראוי, “לטוב לך כל הימים”, והשכנוע הזה איננו דבר של מה בכך. לדוגמה, ברמה האובייקטיבית הפשוטה: האם לאשה כל כך פשוט לוותר על היופי שלה? או אולי כדאי להקשות על ההנחה הסמויה בבסיס השאלה הנ”ל: האם היא בכלל צריכה לוותר על היופי שלה? ברור שאשה שהחוויה שלה היא שהיא צריכה לוותר על כך, לא ברור מדוע שתתרצה לכך? זו קושיה חזקה מאד, שצריך לענות עליה תשובה. אז אמנם נכון, שמי שהיא צייתנית מטבעה – יכולה להתיישר לפי הקו וזהו, אבל מי שלא – מהיכי תיתי שתיכנע סתם, מדוע שתקריב דברים שחשובים לה סתם בגלל שזה אכפת למישהו אחר? ואי אפשר לדבר במונחים של הלכה, ושל הצודק, ושל מידת הדין, אלא צריך לדבר בתוך העולם שהאדם נמצא בו, באשר הוא שם.

הדבר כל כך פשוט וברור כשבאים לעשות “קירוב” אצל חילונים. אז ממש מתאמצים להאהיב עליהם את הדבר, ולנסות לשכנע אותם, בתוך עולם ההיגיון והערכים שלהם, שזו הדרך הנכונה, שהיא הגיונית, שהיא מביאה אושר וסיפוק וכו’. מדוע? כי אנחנו מבינים שהיותם חילונים זו עובדה שאין לנו יכולת לשנות אותה. אנחנו מבינים שזו מציאות שיש להם קיום עצמאי, בחירי, בעולם הזה, והם לא כפופים לרצון שלנו. אנחנו מבינים שיש אפשרות כזו להיות חילוני, ואין לנו דרך להשפיע, אם לא באופן של “קחם בדברים”.

אבל כשבאים לדבר עם “חרדי”, יש איזו מחשבה אוטומטית שבגלל שהוא נולד כחרדי, או בגלל שהמשפחה שלו כזו, או בגלל שהוא משתייך סוציולוגית ל”מגזר”, אז ממילא חלים עליו כל הדרישות בלי הסברים “מיותרים”, ואין לו באמת בחירה, והוא צריך ליישר קו לפי מה ש”מקובל”, והוא לא צריך הסברים ושכנוע.

בהקשר הזה יש אמירה מצוינת של ילד שיצא בשאלה, שאמר: כשהייתי דתי היו סופרים לי את העבירות וכעת סופרים לי את המצוות. כשהיה חרדי היו כועסים עליו ומעירים לו על כל סטיה ממה שהוא “חייב” לעשות, ואילו כעת שמחים ומחמיאים על כל מצווה וכל התקרבות שלו, שהרי הוא כבר לא “חייב” כלום לאף אחד. אני חושב שהרבה מהאנשים החרדים שחיים איתנו, ילדים ומבוגרים, היו מבקשים להגיד את אותו דבר: אל תסתכלו עלינו כמובן מאליו, ואל תחשבו שאנחנו אמורים להיות “בכיס שלכם”, ואם צריך – אז תדמיינו בבקשה שאנחנו לא דתיים, ואז כל מה שנשתדל ונקיים, יהיה נפלא וחידוש בעיניכם…

הבעיה היא לא רק שאנחנו לא באמת מצליחים לשכנע בדרך כזו של דרישה, אלא שאנחנו עלולים לגרום גם לפעולה הפוכה, שבה אנחנו בעצם משניאים את הדברים על מי שדורשים ממנו. בזמן שאל הדרישה (הצודקת) מתלווים מרירות וכעס וחמיצות פנים, החוויה שנוצרת היא של “וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” (כמו שכתוב ביחזקאל). אנחנו רגילים לחשוב על “חילול השם” בהקשר של הניראות כלפי חוץ, אבל יכול להיות גם חילול השם בתוך הבית פנימה, וגם בתוך הלב שלנו, כאשר נוצר רושם שלהיות שליח של ה’ בעולם זה אומר להיות פחות מתחשב ופחות קשוב לעולם הפנימי של האדם.

[לא הייתי מאריך בזה אילולי זהו דבר שמעסיק אותנו היום מאד: הציבור החרדי הולך ומתגוון יותר ויותר, העצמאות האישית והאינדיבידואליות גוברים, ונוצרים פערים בתוך המשפחות, בני זוג וילדים שנמצאים במקומות שונים על הרצף הדתי-רוחני, וגם של נטיות הנפש והאופי. זה יילך ויתגוון ויתרחב יותר, ונהיה חייבים לאמץ הסתכלות חכמה יותר ותגובה מורכבת יותר (באופן רחב יותר, זה נוגע גם להתנהגות כחברה חרדית בתוך העולם הישראלי, ואכמ”ל).]

אני רוצה להדגיש, לסיום, שהדברים שכתבתי אינם נקיטת עמדה במקרה המסוים שלך, ובוודאי שאין כוונתי ח”ו לרפות את ידיך בעמידתך על האמת ועל הדברים החשובים לך, ורק רציתי לשקף את המורכבות של הדברים.

כמו כן, לא באתי להמעיט מגודל האתגר שניצב בפניך. אין כאן אמירה לוותר או לזלזל בשורת הדין. ועדיין, צריך למקד את הזרקור על אחד הקשיים שניצבים בבסיס הדבר, שהוא מהותי כמעט לעצם קיומנו: העולם איננו מתקיים במידת הדין, ועלינו לשתף עמו מידת הרחמים; והשאלה היא איך עושים זאת בחכמה. איך מחזיקים יחד את הנפרדות ואת האחדות, את חובת הציות עם עמידתו של האדם כעצמאי ובוחר בעולם.

אסיים במה שהתחלתי –

אני ממליץ לך לחפש את האדם הנכון, שמשולבים בו חכמה ומקצועיות בתחום הזה של מה שמכונה היום “זוגיות מעורבת”, כדי להגיע למיצוי של תהליך שיאפשר לכם לחיות בשלום אמיתי, של “זכו – שכינה ביניהם”.

בהצלחה גדולה באתגר החשוב והיסודי הזה,

אלי