שלום וברכה

זכות לענות לשאלה זו, שיש בה מידה עמוקה של אכפתיות לכבוד שמים. את חשה שהעמדה של כעס וטרוניה כלפי הבורא איננה צורת הביטוי המתאימה כלפי השם, וזו היא הבנה מדויקת של רוממות הבורא, וסימן לרגישות גבוהה לכבוד השם.

אני רוצה לדבר על האשמה והפחד מעונש, על מה עושים עם הכעס על הנהגת הבורא, ולבסוף לבאר מה באמת הכוונה שהכל לטובה.

הפחד מהבורא, מעונש או סתם שאולי הוא חושב שאנחנו לא בסדר, זו היא אנרגיה טבעית לנו כאשר אנחנו עומדים מול דבר גדול מאיתנו באלף מידות, שרואה אותנו ודורש מאיתנו דרישות. עצם העוצמה האדירה של הבורא מעוררת תחושה טבעית של חשש. רגשות אשמה וחשש מעונש על חטא הן טבעיות ובריאות ולא בהכרח קשורות לחטא שעשית בפועל. השם נטע בנו מצפון וחשש מעונש על חטאים כדי שנמנע מלעשות רע, וכדי שנתעורר לתקן את מה שצריך תיקון. האשמה והפחד הם מתנה כאשר הם מתעוררים במקומות שלשמם נוצרו.

כיצד היינו חיים לו לא היתה לנו רתיעה טבעית מגזל ואכזריות? מה ייתן לנו את הכוח להתאמץ ולתקן כאשר פגענו בבן אדם? על דברים האלו מופקדים הפחד מהחטא ורגשות האשמה – כאבי המצפון. המצפון הוא מערכת הבקרה של הנשמה ששל האדם, כאשר הנשמה מרגישה שדבר מה לא טוב נעשה, היא מדליקה נורות אדומות ורעש אזעקות בצורת כאבי מצפון רגשות אשמה ופחד מעונש.

כמו בכל מערכת בקרה, גם במערכת הבקרה של המצפון יכולה נורה אדומה להידלק בטעות, יתכן שלא נעשה חטא בכלל אבל אדם מרגיש אשם וחושש. יש הלכות שנפסקו על מנת למנוע מהאדם להגיע למצב של ספקות וחששות "כדי שלא יהיה ליבו נוקפו" [נוקפו = מכאיבו] כלומר ההלכה מכירה בכך שלפעמים רגשות אשם וחשש, מתעוררים בטעות, ולא מפני שבאמת נעשה דבר רע, ולכן צריך לעשות דברים שיימנעו מצב כזה סתם. לכן כאשר מתעורר כאב כזה, צריך לדעת דבר ראשון שזה הגיוני וטבעי, האדם רוצה לעשות טוב ולהיות טוב בעיני השם, ויש חשש מתמיד "אולי אנחנו לא בסדר"?

את כותבת שבזמן שאת לוקחת את הכדורים אין בך כעס כלפי הבורא, זו היא איננה מדרגה מובנת מאיליה, זו היא מדרגה גבוהה, בוודאי לאדם שסובל ממצבי רוח. בעלי מידה זו של "שמחים בייסורים" מכונים בפסוק אוהבי השם. עצם הקבלה [גם רק לפעמים] של הסבל והדרך הקשה של מי שחווה תנודות רגשיות, זו היא מידה לא מובנת מאיליה.

כשחז"ל מספרים על נחום איש גמזו ועל רבי עקיבא, שאמרו על כל דבר "גם זו לטובה" וכל מה שעושה השם הכל לטובה" לא באו לומר, שכמו שהיו ענקי העולם האלו, זו המדרגה המינימלית שכל יהודי באשר הוא צריך לעמוד בה, ואם לא הוא ייענש. אלא להיפך, הם באו לספר על הגדולה של התנאים האלו, שהגיעו למדרגות מופלאות כל כך שאמרו על כל דבר גם זו לטובה. חז"ל מלמדים על ההנהגה המיוחדת של גדולי האומה כדי שנשאף אליה, ואולי לרגעים גם אנחנו נאמר מכל הלב "הכל לטובה"

איוב היה אדם צדיק מאוד שהשם ניסה אותו בייסורים נוראים. איוב הטיח דברים קשים מאוד כלפי מעלה, הוא ביקש למות, ביקש שהיום שבו הוא נולד ייעלם, הוא שואל את השם מדוע הוא סובל כל כך, הוא אומר שהשם חושב שהוא אויה שלו "יחשבני כאויב לו" והגמרא דורשת שאיוב אמר "שמא נתחלף לו בין איוב לאויב" בגלל שהאותיות דומות, אלו הם דיבורים מזעזעים מאוד כלפי השם. ובכל זאת בסוף הספר מתואר שהקב"ה נגלה לאיוב בנבואה ומדבר איתו, והוא מוכיח את חברי איוב על כך שחיפשו למצוא חטאים וסיבות שבגללם איוב סובל "כי לא דיברתם אלי נכונה כעבדי כאיוב".

הגמרא מתקשה כיצד איוב שדיבר דברים קשים כאלו מכונה עבד השם? מתרצת הגמרא: מכאן שאין אדם נתפס בשעת צערו. ורש"י מפרש: "להתחייב על מה שהוא מדבר קשה מחמת צער וייסורים". כלומר, אדם לא מתחייב על דברים שהוא אומר בצורה קשה מחמת צער וייסורים. אנחנו רואים בברור שאמנם, המידה של קבלת ייסורים באהבה היא מעלה גדולה ועצומה, אבל זה לא אומר שאדם ייענש אם איננו מקבל אותם באהבה. אלא עדיין הוא נשאר קרוב להשם ויכול להיות קרוי עבד השם, רק שהוא הפסיד את המעלה המיוחדת והקידוש השם של קבלת ייסורים באהבה.

יש מעלה גדולה בלקבל את הייסורים באהבה, אבל יש גם מעלה גדולה בלהיות כנה עם השם, וצריך להחזיק את שתי הקצוות יחד ככל האפשר. אם הדרך שלנו היחידה להאמין שהכל לטובה היא על ידי ההדחקה של הרגש האישי, יש בזה טעם לפגם, כי אולי האדם קרוב לבורא אבל הוא רחוק מעצמו. וכך גם איוב אומר לחבריו בזמן שהם מנסים למצוא את הסיבות למה השם מעניש אותו "לא לפניו חנף יבוא" כלומר הקב"ה לא צריך את התירוצים הדחוקים, והוא מעדיף אותי עם הדיבורים הקשים, מאשר אתכם שמחניפים לו בדברים שאתם לא מאמינים בהם.

לפעמים דווקא לשפוך לפני השם, את הכעס והתסכול מההנהגה שלו בעולם הזה, יכול לקרב את האדם יותר. מובן שיש דרך איך לעשות את זה, בכבוד הראוי, ומתוך הידיעה שהשם שברא כל דבר טוב ויפה שיש בעולם. את זריחת השמש ואור הירח, שערות הסוס וחוקי הפיזיקה. כל הדברים המופלאים שבני אדם חוקרים עוד ועוד ואל מצליחים לפענח את חידת היקום, כל אלו השם ברא, והוא רואה אותם ויודע את סיבת הדברים ולהיכן הם מובילים. אולם בכל זאת יש מקום לאדם לומר גם את הכאב שלו. בבחינת השמיעיני את קולך. ואם זה נעשה בכבוד אז גם אין בזה הטחת דברים כלפי מעלה, אסף בתהילים וירמיהו הנביא שאלו את השאלות הללו בצורה מכובדת, והתורה מביאה את זה כדי שנלמד כיצד יש מקום לכאב של בן אדם מול הנהגת הבורא.

ואיך באמת אפשר להתחבר לרעיון שהכל לטובה?

ישנה טעות נפוצה בהבנת המושג הכל לטובה, ויתכן ששמת לב לטעות הזו ולכן את אומרת שזה לא מרגיש ככה. לפעמים מפרשים את כוונת חז"ל שהכל לטובה, כאילו אמרו שהכל טוב – אין רע. כאילו חז"ל אמרו שאם קרה לבן אדם אסון אז האסון הזה הוא משהו טוב, ועליו לשמוח בזה. זו היא הבנה מוטעית של דברי חז"ל. הטוב הוא מה שבני אדם מכנים טוב, ופירושו בדרך כלל: הנאה, שמחה, עונג, שלווה וכו' והרע הוא מה שבני אדם מכנים רע שהוא בדרך כלל: ייסורים, כאבים, אסונות וכו' כוונת האמירה שהכל לטובה היא: שגם אסון נורא הוא לא קרה סתם רע לשם רוע, אלא הוא לטובה, כלומר תצמח ממנו טובה, כי הרי השם לא חפץ בהשחתת העולם. כלומר בסוף הכל הולך אל הטוב, אל הגאולה השלמה ותחיית המתים והעולם הבא, וכל הייסורים והאסונות והכאבים, אלו הם אמצעים עצובים, כדי להגיע אל אותו הטוב. אולם חלילה לומר שהדברים הרעים עצמם הם טובים.

נעשה ניסוי קטן. נניח שיש לי שכן שמכעיס אותי מאוד ואני מאוד ישמח שהוא יעזוב את דירתו, מה דעתך שאציק לו ואזיק לו כדי שיעזוב את הדירה שלו? מצד אחד הוא מרוויח, כי הכל לטובה, ומצד שני אני מרוויח כי הוא יפסיק להכעיס אותי. אני מתכוון כמובן בצחוק, אבל זו דוגמא שמראה יפה איך הטשטוש בין טוב לרע הוא בעייתי. באותה מידה, האם נאמר חלילה שכאשר התורה מבטיחה שכר היא מבטיחה בעצם כאבים, שאינם אלא בעצם מתנות רק שאנחנו לא מבינים? בוודאי שלא.

התורה אומרת במפורש, הנה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. אנחנו רואים שהחיים הם הטוב והמוות הוא הרע. וגם מפורש השכר הטוב שהתורה הבטיחה "והיה אם שמוע תישמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם היום ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" כלומר ברור לגמרי שהטוב הוא הטוב במה שבני אדם מבינים, אלא שיש כמובן סוגים של עונג רוחני ששייך לעולם הבא, ולא רק העונג הגשמי הוא הטוב. אבל גם העונג הרוחני, הוא עונג ממש, הוא דבר שנהנים ממנו, לא דבר שרק השם יודע שהוא עונג ואנחנו לא.

לכן מצד אחד יש מקום כאשר דבר רע קורה לכאוב, וכדאי לשתף בכאב את השם יתברך, זה מיקל על הכאב, ומרומם מבחינה רוחנית. מאידך יש מקום לזכור טוב טוב, שאין לקב"ה שום סיבה לברוא עולם כדי להרע לבני אדם, הסיבה היחידה שהעולם נברא הוא כי יש טוב שרצה לברוא אותו, ורצה להיטיב לו [כלשון הרמחל בדרך השם] ולכן גם אם אנחנו עוברים ייסורים, אנחנו מבינים שבהכרח זה אמצעי וכלי למען הטוב שיבוא עלינו בעתיד. לא בגלל שהכאב הוא טוב, אלא בגלל שאנחנו יודעים מי אחראי על הכאב, מיהו שהביא אותו עלינו, ואנחנו בטוחים שהוא רק אוהב אותנו.

מקווה שהייתי לעזר

יוסף