שלום וברכה!

ראשית, רוצה להודות לך על שאלתך הכל-כך חשובה בעיקר בזמן הנוכחי. אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה כאשר אויבינו קמים עלינו לכלותנו, וכעם קטן של מיליונים בודדים אנו נדרשים להתמודד עם מדינות גדולות ומשמעותיות, המעוניינות להשמיד אותנו, פשוטו כמשמעו. בעידן כזה כל כוח לוחם חשוב, כל תרומה למאמץ המלחמתי לא תסולא בפז. ואכן העם היושב בציון עושה ככל יכולתו כדי לתרום, לעזור, להתגייס, לשמור, והכל באופן פיזי, חוץ מקבוצה אחת, גדולה יחסית, הגברים החרדים, שלקחו לעצמם את החובה והזכות לסייע במלחמה לא באופן פיזי אלא באמצעות לימוד תורה. החרדים עושים זאת מתוך אמונה שהתורה היא זו ששומרת ומגינה עלינו מהאויבים ועל כן בעת כזאת יש צורך להגביר את לימוד התורה ולא לנטוש אותה כדי לצאת לפעולות מלחמתיות. ובכל זאת, המחיר של התורה שהגברים החרדים לומדים כעת, יקר מאד. מדובר בחברה המחנכת מגיל צעיר לאידיאלים ולמסירות נפש, ואין ספק שכמה גדודים של בחורי ישיבות היו מאד מסייעות למאמץ המלחמתי.

מהי החשיבה העומדת מאחורי אמונה זאת?

האם החרדים הדבקים בלימוד תורה באמת מאמינים בה?

ומדוע הפך לימוד התורה למשהו “אובססיבי” כפי שכינית זאת, שיש לעשותו יומם ולילה.

אז נתחיל מההיסטוריה הרחוקה.

על פי מאמרי חז”ל, התורה נבראה 1974 דורות לפני בריאת העולם. כאשר הקב”ה רצה לברוא את העולם, “אסתכל באורייתא וברא עלמא”. התורה, שבה לפי האמונה היהודית קיימות כל החכמות שבעולם, שימשה כמדריך לבניית העולם שכן הכל נמצא בה, כמו שאמרו חז”ל “הפך בה והפך בה דכולא בה”.

לאחר בריאת העולם, במשך קרוב ל2500 שנה נותרה התורה בשמיים, והקב”ה לימדה רק ליחידי סגולה, האבות הקדושים ועוד מעטים. במעמד מתן תורה, בו על פי המסורת נכחו כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, כולל נשמות ישראל שעתידות לבוא לעולם, נתן הקב”ה את התורה לעם ישראל. מאז ועד היום התורה שעל פיה כונן העולם וכל סודותיו רמוזים בה, נתונה לעם ישראל ומועברת על פי חכמיה מדור לדור. עם ישראל עבר גלויות, התעללויות, עינויים ומהפכות, אך את התורה הוא לא זנח. התורה נשארה בכל השנים מורה הדרך של העם היהודי, והיהודים תמיד התאימו את אורחות חייהם לדרישותיה של התורה ומצוותיה. לימוד התורה הפך למצווה חשובה מאד, הנמצאת במדרגה גבוהה מעבר למצוות אחרות. לא בכדי בקריאת שמע אנו אומרים שיש לדבר בתורה בכל הזדמנות “ודיברת בם בשבתך בביתך, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”. המצווה היא “והגית בו יומם ולילה”. אין מכסה ללימוד תורה, כל רגע שהאדם לומד הוא מקיים מצווה גדולה, ביום בלילה, בלימודים או בחופשים. החיוב ללמוד תורה נתון על הגבר ללא הפסק, והיא המצווה המעולה שבמצוות כמו שכתבו חז”ל במסכת פאה “ותלמוד תורה כנגד כולם”.

לפני כמאתיים שנה, החלו להתערער יסודות המסורתיות בעקבות תנועת ההשכלה שסחפה אחריה רבים בעם היהודי. בשל הרצון לחופש והשאיפה להיות ככל העמים, הלך וירד קרנה של התורה בעם ישראל, עד שרבים החלו להתכחש לה. שוב לא היה ברור לחלקים נרחבים בעם היהודי שהתורה היא מקור חייהם, והם פרקו את עולה ואימצו אורח חיים חילוני-ליברלי. דבר זה הדאיג מאד את חכמי ישראל באותה תקופה. הם הבינו שאחרי שהעם היהודי הצליח לשמור במשך 2000 שנות גלות על העברת התורה והמסורת מדור לדור, כעת המצב הפך למסוכן. ככל שחלקים גדולים יותר בעם היהודי יתכחשו לתורה ולמצוותיה, כך יקשה יותר להמשיך ולהעבירה לדורות הבאים כפי שנעשה בכל הדורות. לכן כריאקציה למגמות ההשכלה הם הקימו מגמות של “התחרדות”. לא קראו אז ליהודים האדוקים “חרדים”, אך הרעיון היה דומה לחברה החרדית של ימינו. כדי לשמור על המסורת ההולכת ומתמסמסת במגמות ההשכלה, ניתנה הקפדה יתירה על לימוד התורה וקיום מצוותיה, ונשללה כל מגמה חדשה המובאת מן העמים שסביבנו. “חדש אסור מן התורה” הייתה סיסמתם, והם הכריזו על התבדלות לא רק מן הגויים כפי שהיה כל הדורות, אלא אף מהיהודים שפרקו עול והתכחשו לתורה.

הקהילות האדוקות המשיכו להתקיים מאז ועד היום, כל דור ודור והגירסה שלו, כל מדינה ומדינה לפי צרכיה. במדינות ערב שבהם מגמות ההשכלה היו פחותות יותר, גם מגמות ההתבדלות היו פחות נוקשות, והאוכלוסייה היהודית המשיכה לחיות יחד. לעומת זאת במדינות אירופה שבהן מגמות ההשכלה אכלו בכל פה בקהילה היהודית, גם ההסתגרות של הקהילות האדוקות הייתה נוקשה יותר. כל זאת בשם המטרה לשמור את שרשרת לימוד התורה וקיום מצוותיה המסורה לנו מאז מתן תורה ועד היום.

החרדה שאוחזת בחכמי הדורות האחרונים מובנת מאד. אם הצלחנו לשמור על משהו שהוא לתפישתם יסוד קיומנו ותכלית הימצאותנו בעולם במשך 2000 שנה, עלינו לעשות הכל כדי להמשיך לשמור עליו גם בדורות הללו. חרדה זו היא המניעה את ההקפדה על לימוד התורה של כמה שיותר אנשים. ככל שהחרדה גדלה גם החובה לעסוק רק בתורה, גדלה והתעצמה במקביל. עם קום המדינה, דווקא משום שהייתה זו מדינה שהגדירה עצמה כ”יהודית”, גדל החשש כי השלטון הציוני-חילוני יאלץ את כולם ללכת בדרכי החילוניות וההשכלה ולא יאפשר להמשיך ללמוד תורה ולקיים את מצוותיה. על כן הגו הרבנים דרך חיים חדשה, לפיה כל הגברים יהיו מחוייבים ללמוד תורה בעוד הנשים הן אלו שתהיינה מפרנסות ומחנכות. מס’ לומדי התורה באותה עת היה כמה מאות בלבד, והחשש מהפסקת לימוד התורה וזניחתה כחלק מן ההיסטוריה, נראה ממשי וברור. לכן נעשה מאמץ עליון לפתוח עוד ועוד ישיבות וכוללים, ולדרבן כל מי שרק רוצה ומסכים לשבת וללמוד תורה.

ב”ה יוזמתם זו של הרבנים הצליחה מעבר למשוער. עולם התורה שלפני 70 שנה כלל מאות בחורים בלבד, הגיע כיום ללמעלה מ150,000 איש. בכל פינה בארצנו יש ישיבות, כוללים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, בהם קול התורה נשמע ברמה. וכאן נשאלת השאלה, האם “מצב החירום” ששרר עם קום המדינה והצדיק אורח חיים שבו כולם יושבים ולומדים קיים עדיין כיום, או שריבוי לומדי התורה מצדיק שחלקם יצאו לסייע בדברים נוספים בחיי המעשה?

הרבנים מנהיגי החברה החרדית נוקטים דעה חד משמעית, כי יש לאפשר לכל מי שרק מוכן ורוצה ללמוד, לשבת ללמוד תורה ללא הפרעה. הדבר נובע מדאגתם להמשך קיומו של עם ישראל. לפי התפיסה החרדית, ללא תורה עם ישראל לא יוכל להתקיים, וכדי שהתורה תוכל להמשיך יש לנתק את הלומדים אותה מכל מגע עם סביבה משכילה/פתוחה/חילונית. למרות שלומדי התורה מונים כיום עשרות אלפים רבים, עדיין רוב עם ישראל אינו דבק בתורה, ולכן יש לשמור עליה על ידי לימודה בדבקות על ידי כמה שיותר אנשים. זו הסיבה שהרבנים החרדים מעודדים את שומעי לקחם להמשיך ללמוד כמה שיותר, ובפרט בזמן כזה שעם ישראל צריך ישועה. הם מאמינים באמת ובתמים שככל שעם ישראל ילמד יותר ויהיה דבק יותר בתורה, כך אויבנו לא יוכלו לנו. הם מביאים ראיות ממקומות רבים בתנ”ך ובדברי חז”ל, בהם היה קשר ישיר בין רמת הדבקות בתורה לבין יכולתו של העם להתקיים. קביעת עיתים או לימוד חלקי אפשריים ככל שכולם משתתפים בעול של לימוד התורה, אך כל עוד אלו החרדים בלבד, הרי שהם צריכים להשלים גם את חלקם של אלו שאינם מכירים בכך, וללמוד תורה בכל עת.

לימוד התורה מגוון מאד. יש חלקים בעם ישראל השמים דגש על לימוד הגמרא והתורה שבעל פה, בעוד אחרים שמים דגש על התנ”ך או ההלכה. יש כאלו העוסקים במחקר הלכתי בעוד אחרים מצטמצמים לעצם הלימוד בלי להבין את ההיקף. לכל אדם יש חלק בתורה, וכיום עם ריבוי המסגרות והאפשרויות, כל אחד יכול למצוא את חלקו.

אינני יודע לאן הדברים יובילו בעתיד. סביר להניח שיצטרך להיות שיח בין החברה החרדית המחזיקה את דגל התורה בטהרתה לבין שאר החברה הישראלית, על המינון והזהות של אלו שיישארו ללמוד, לעומת אלו שיחזקו את עם ישראל ויתרמו לו בחיי המעשה. אך חשוב לפני כן להבין את הרציונל החרדי המונע מחרדה אמיתית להמשך קיומה של התורה בעם ישראל. זו אמונה אמיתית ש”אדם בלא תורה כדג בלי מים”, ושלעם ישראל אין זכות קיום ללא לימוד התורה. אמנם ישנן קהילות דתיות נוספות המכירות בערך לימוד התורה וחושבות כי הוא צריך להתקיים בד בבד עם תרומה בצבא ובתעסוקה, אך החרדים המלאים חרדה לשרידותה של התורה, אומרים שיש סיכויים שחיים מעורבים יגרמו לזניחת התורה, ואין לנו פריבילגיה לקחת סיכון זה.

מקווה שהסברתי מעט את הדברים. במידה ותתעורר שאלה נוספת או על הדברים הללו, מוזמנת לפנות שוב.

בברכה

דניאל

akshiva1976@gmail.com