שלום שואל יקר!
אודות השאלה
שאלותיך המנומקות היטב, מעידות על כנות ואומץ לשוב אל הבסיס ולשאול אפילו את השאלות הפשוטות ביותר. רק כאשר אנו אמיצים מספיק בשביל לשאול, יכול להינתן לנו המפתח להבנה ולחיבור אמיתי עם חיינו, עם בחירותינו ועם התורה ונותנה.
אין ספק שהפער בין הגדרת האיסור כחמור מכל העבירות שבתורה בשולחן ערוך, עומד בניגוד משווע לכך שהוא לא נזכר במפורש בתורה, באופן אולי חסר הקבלה במצוות אחרות.
הצגת היטב כיצד תפיסה מכאנית בלבד של האיסור אף היא נכשלת במבחן פרטיו: לא יכול להיות שנושא האיסור הוא פריה ורביה בלבד, משום שהאיסור תקף גם כאשר האדם כבר פָּרָה ורָבָה. לא יכול להיות שהאיסור הוא משום שאין אישה הנהנית בהוצאת הזרע, משום שאף אם האישה איננה נהנית ואיננה יכולה לפרות ולרבות מביאה זו – עדיין לא נאסרה הביאה (במאמר המוסגר, אני מניח שאתה מכיר את הסוגיה של בני תשע מידות, שביאה כמו זו שתיארת נכנסת לתחומה, שהרי אין בה "רצון שניהם ושמחתם" כלשון הרמב"ם בהלכות דעות פ"ה ה"ד, ועדיין אין ספק ש איסור הוצאת ז"ל אין כאן).
לא יכול להיות שהאיסור הינו רק משום שהאדם נהנה מתאוותו יתר על המידה, שכן אז היה על הוצאת ז"ל להיות במעמד של אכילה יתרה או תשמיש יתר, ולא היו חכמי התורה מתייחסים אליו כאל רצח.
שאלתך נוגעת בשאלות עמוקות ומגוונות בדרכי התורה וההלכה, למשל: האם עיקר ההלכה הוא המסגרת החוקית או התוכן? האם בהכרח אורח החיים שהתורה והמצווה באה לעודד יתממש בכל מקרה בו האדם יצעד על פי ההלכה או לאו? ומהו היחס בין תורת הנגלה לתורת הסוד?
הגוף: קודש או חול
משפט אחד בשאלתך צד את עיניי, והוא יכול להוות מפתח לגשת לסוגיה כולה. כתבת: ידוע שאלוקים רוצה שלא נהיה גופניים. דווקא את משפט זה לא חתמת בסימן שאלה, אלא בסימן קריאה.
אבל לדעתי צריך לשים על משפט זה סימן שאלה גדול: מהו מעמד הגופניות ביחס לקדושה? האם האדם יכול להיות מחובר לחומרי וגם להיות קשור לאלוקי? תשובות שונות לשאלות הללו ניתנו במרוצת ההיסטוריה על ידי דתות שונות ומורים רוחניים רבים, אולם נדמה שאף תורה אחרת לא צללה לעומק שאלה זו כתורת הסוד היהודית, המהווה כולה פירוש לתורה הנגלית – שבכתב ושבעל פה. שאלה זו הינה אחד מן הצירים שסביבו סובבת תורת הסוד כולה. בדרך אחרת ניתן לומר שכשאר אנו נכנסים בשערי שאלה זו, אנו נכנסים בשערי תורת הסוד.
הגוף ותורת הסוד
במקביל, נדמה כי אין עבירה שתורת הסוד עוסקת בה יותר מהוצאת זרע לבטלה. כל כולה של תורת הסוד מושתת על זוגיות וזיווג.
אך הולם אפוא שהשאלה של זרע לבטלה, תהיה שאלה על הפער בין הנגלה לנסתר. שהרי זרע לבטלה איננו חטא בעולם הממשי. האדם למעשה לא עשה דבר. הוא לא פגע מהותית בשום ברית – שלו או של אחרים, לא חילל קדושה באופן ישיר, ולא אפשר הבאת ילדים ממזרים לעולם (ליבתה של פרשת עריות, כמבואר ברמב"ם וברמב"ן). הוא לא חטא לאיש ולא שינה דבר. מבחינה גופנית וגשמית אין אנו יכולים לזהות שום חטא שנעשה כאן.
כל זה נכון כל זמן שאנו מניחים שהגוף הוא גשמי בלבד, והזרע הוא מולקולות פיזיות ותאי DNA בלבד.
בעולם שכזה, הוצאת זרע לבטלה הינו איסור שניתן לקשר אותו ל"הרגל עברה" כפי שהצעת, כלומר ל"אומנתו של יצר הרע, שהיום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו: לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד" – האמרה אותה מביאה גמרא בפרק כל היד (נידה יג ע"ב) בהקשר להרהור ולמעשה ער ואונן.
במסגרת רובד זה, שבו הגוף הינו גשמי בלבד, איסור הוצאת ז"ל מקושר לנטייה העוצמתית של תאוות המשגל לגרור את האדם אחריו לעולם הולך מתדרדר של תאווה חומרית וגופנית מלאת דמיון שלעולם אינה באה על סיפוקה ולעולם מחפשת אחר האפשרות החדשה והמשונה יותר למימושה – שבסופו של דבר מוצאת את ביטויה בעבודה זרה (עיין רמב"ן לדברים כ"ט, יח).
אולם באותה סוגיה בפרק כל היד מתגלים היבטים חמורים פי כמה בהוצאת ז"ל ואביזריה: "כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם!"; "כל המוציא שכבת זרע לבטלה… כאילו שופך דמים! …כאילו עובד עבודה זרה!".
על מנת להבין אזהרות אלו, לא נותר לנו אלא להתבונן בדברי הזוהר על איסור זה. אביא את המקור ואז אשתדל לבאר את ההקדמות הנצרכות על מנת להבין אותו לאשורו.
אחד מן המקומות בהם הזוהר עוסק באיסור הוז"ל, מתאר את היכלות הטומאה – המקבילות להיכלות הקדושה. בדלתו הראשונה של ההיכל השני, היכל "שחת", עומד ממונה:
"וכמה אלפים ורבבות ממנים תחתיו, וזהו שעומד על כל אלו שמשחיתים דרכם לשפוך זרע על הארץ, או שמוציאים זרע שלא כדרך, או לכל אלו הזונים בידיהם. אלו הם שלא רואים פני שכינה כלל. אלא הממונה הזה שבצד הטמאה שאמרנו, יוצא באותו זמן, ו[עמו] הם כמה אלפים ורבבות, כלם מתכנסים על אותו אדם, ומטמאים אותו בעולם הזה. ואחר כך כשיוצאת נשמתו מהעולם הזה, הממונה הזה וכל אלה שעמו, מטמאים את נשמתו, ואוחזים בה, ונטמאת בהם, ומכניסים אותה להיות נידון בהם.
ואלה הממונים נקראים 'שכבת זרע רותחת', שכל הכעסים הטמאים כולם עומדים על זה, משום שכלם עומדים ושורים על האדם בזמן שהרתיח את עצמו וחמם אותו בתשוקה הזו. ואז הם נוטלים את אותה התאווה ואת אותו הזרע שנשפך בארץ, ומחזיקים בו ונוטלים אותו, ומעלים אותו למעלה, וגורמים שהברית הזו תשתעבד לצד הטומאה" (פקודי רסג ע"ב – רסד ע"א).
תפיסת העולם של הזוהר
אפס קצה של הבנה בדברי הזוהר אלו, יובן על פי ההקדמה הבאה. בשונה מן ההיבט אותו הצגנו מקודם, שבו הגוף הינו גשמי בלבד, ספר הזוהר רואה את הגוף וכל כוחותיו כהתגלמויות של ממדים רוחניים. האדם הינו "בצלם א-להים", ומשמעות זה היא שהוא התגלמות של הכוחות האלוקיים בעולם. שלל כוחות החיים שניתנו לו הינם ביטויים לספירות – לממדים האלוקיים שבכלל הבריאה. הגוף האנושי הבודד מהווה חלק מ"שיעור הקומה" האלוקי. כל פעולה של אדם הינה הרבה מעבר לפעולה מקומית: היא חלק מהאחדות האלוקית וככזו היא פועלת במרחב עצום הרבה יותר, אוניברסלי, נצחי.
כמשל ארצי לזה אפשר לקחת את מה שידוע היום במדע כ"אפקט הפרפר": תנועת כנפיים של פרפר באינדונזיה עשויה לחולל ברבות הזמן ובהבשיל התנאים סופת הוריקן בפלורידה. זאת משום שאין דבר המרחש בחלל ריק, כל מה המתרחש מתחולל בתוך מערכת עצומה וסבוכה ומשפיע עליה (לעיון נוסף ראה: כאוס, ג'יימס גליק).
הנמשל לזה הוא עולם הרוח. כולנו חלק מאותה מערכת אלוקית גדולה, חלק מ"צלם האלוקים" על מגוון ביטויו. כל מה שעובר עלינו הינו חלק ממערכת זו. כל מה שאנו פועלים משפיע על מערכת זו. יתר על כן, אנחנו עצמנו מערכת זו.
בעולם רוחני זה, לכל פעולה משקל גדול ורב לאין שיעור. בעולם רוחני זה, כל כוחות החיים נובעים ישירות מהאלוקות ותכליתם לבטא את האלוקות. הגוף איננו עוד משהו בעייתי שיש להגביל אותו, אלא עדות אלוקית שיש לכוון אותה כך שתבטא אלוקות בכל פעולה ומעשה.
בעולם זה הכל מכוון לעונג הקדוש של הזיווג. "צלם האלוקים" עצמו הינו כביכול מורכב מזכר ונקבה, ככתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (סוד אותו הזוהר חושף, בראשית דף כב ע"א). שיא השיאים של עולם זה הינו: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". זוהי הסיבה ששם אנו חווים את העונג ואת השלמות הגדולים ביותר. עונג מאושר כזה הוא המצמיח חיים חדשים, שנוצרו בזכות חווית שיא של חיים. חיים חדשים אלו אינם רק תאי DNA שהתפתחו לגוף חי בעל תאים מרובים המתייצבים במבנה מסוים. חיים אלו הינם נשמה – תודעה וישות רוחניים – שיורדת לעולם. חלקיק אלוקי שמתגשם, בזכות שניים שהתאחדו.
הזיווג מתממש לא רק בין איש לאשתו. הזיווג מתממש בכל שניים שמתחברים לטוב ויוצרים יצירה. למשל, בין שניים שלומדים תורה ויוצרים חידושי תורה. שיאו של הזיווג הוא בין "קודשא בריך הוא ושכינתיה", משמע: בין האלוקות הנשגבת לבין הופעתה בארץ. זיווג זה מתרחש כאשר אנו עושים מצוות. כאשר אנו חושפים כי כל מהותו של העולם משקפת את ה'. ואין אושר גדול יותר בעולם מזה.
הזרע הינו אם כן תמצית החיים, ביטוי מוחשי לעולם הרוחני. זוהי איננה רק אמירה, זוהי חוויה וגם מציאות: הזרע – אותם תאי DNA פיזיולוגיים לכאורה – אינם נולדים מתוך פעולת חיכוך כלשהי או מתוך מפגש פיזי. התודעה והדמיון הם המייצרים את הזרע: "אין קישוי אלא לדעת" (יבמות נג ע"ב). כך, הקישוי יכול להתרחש והזרע יכול להיווצר ללא שום מפגש עם אישה – באמצעות הרהורי פנטזיה, ויכול שלא להיווצר במפגש עם אישה – כאשר ישנה חרדת ביצוע למשל או חווית סלידה – כלומר: ה"דעת" איננה מעוניינת להתחבר וליצור חיים. לזרע ישנו גם "שותף שלישי" – זהו אלוקים המחליט להחדיר כוח חיים בזרע הזה או להפגישו עם הביצית הנכונה.
חווית החטא
אולם לעולם הזה בכללו, ולעולם הזיווג בפרט, ישנו צד אפל. זהו הסטרא אחרא – הצד האחר. זהו הצד שבו לא ניכרים הטוב, הקדושה ושם ה'. צד בעולם בו הכל נראה שרירותי, סתמי, נעדר צדק או מטרה. לצד זה ישנו שורש בממדים הרוחניים: היכלות הטומאה.
אם שיאו של היכל הקדושה הוא הזיווג הקדוש הממלא בעונג, שיאו של היכל הטומאה הוא "פגם הברית" – כאשר כוח החיים הגדול ביותר משתעבד לטומאה. גם לצד הטומאה ניתנה היכולת להביא איחוד וליצור חיים, חיים שהם חיים מעוותים, המתקיימים כביכול למרות אלוקים, במקום בזכותו. למרות הטוב והצדק, ולא בגללו.
זאת הסיבה שהאדם המוציא ז"ל – ובפרט מתוך כוונה – חש בתוך נימי עדינות נפשו התרסקות גדולה בעקבות הנפילה, אופל וחשכה, כעס ורוגז. אלו הם כוחות החיים שהיו מכוונים לעונג שיא השיאים של כל העולמות, ובסופו של דבר נפלו לרע ולריק, ליצירת חיים שלא יהיה להם שום עתיד וקיום.
לאור היבט זה, הגוף ושלל כוחותיו – ובכללם כוח הזיווג וההולדה – אינם טובים באופן מוחלט, שיש לאמץ אותם בכל מצב; וגם לא רעים באופן מוחלט, שיש לדחות אותם על הסף ולמעט אותם ככל האפשר. הם מ"קליפת נוגה": מן השעה שבין חושך לאור. הם גם וגם, או בין לבין. יש בהם את הפוטנציאל לקדושה הגדולה ביותר – להביא שכינה לעולם, וגם להתרסקות הנמוכה ביותר – להשפיל את צלם האלוקים לשאול תחתיה ולעוות את החיים.
ז"ל לעומת עריות
במבט ראשון, הוצאת ז"ל הינה פחות חמורה משאר העריות, שהרי בהם נוצר חיבור פיזי עם אדם אחר, בריתות משפחתיות נפגמות ללא תקנה, וישנה אפשרות לביאת חיים לעולם שכל שורשם בחטא ואשר לא יהיה להם בסיס ראוי להתפתח. כמאמר המשנה (חגיגה פ"א מ"ז): "איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר!" זוהי אכן האמת בהיבט הנגלה של החיים.
אולם לאידך גיסא, בהיבט הפנימי־רוחני של החיים דווקא משום שהיא חטא שאין בו דבר, שבו כוחות החיים הולכים אל שום מקום, אפשר שהוצאת זרע לבטלה חמורה יותר. משום שהחוטא בערווה – אף אם הוא סוטה מהדרך עד כדי כרת – הינו "לפחות" מתהלך בארצות החיים ומתחבר עם אנשים אחרים. אולם היוצר חיים לשוא, העושה אהבה עם עצמו וחוטא בלא־חטא זה של הוצאת ז"ל, מתהלך בדרך המנותקת מכל שאר הקיום, ועליו נאמר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים" (משלי ב', יט ורלב"ג שם).
אהבה עצמית זו מובילה לחוויה של בדידות, ניכור ורוגז. דרך של היפרדות והתכנסות ממנה קשה הרבה יותר לשוב אל זרימת החיים עם הסובב ואל הפנית כוח היצירה אל הקדושה. אהבה עצמית זו אכן יוצרת: היא יולדת שדים ולילין (עירובין יח ע"ב), המעניקים חוויה של מוות, סיאוב וריחוק בכל אשר יפנה האדם – כל זמן שלא כיפר עליהם.
אולי זאת הסיבה שהזוהר אומר שעל עבירה זו אין תשובה (ויחי ריט ע"ב, ראה עוד להלן).
מדוע לא נזכר בתורה
אשוב ואסכם עתה את המענים לשאלותיך, אחת לאחת:
שאלת על היחס שבין "קיום המצווה" לאוננות: אם אדם קיים או מקיים מצוות פריה ורביה, מדוע נאסרה עליו אוננות?
האוננות כאמור איננה אסורה רק מפני שהאדם איננו מקיים מצוות פריה ורביה, אלא בעיקר מפני שאין בה זיווג – מפני שכוחות החיים האדירים והקדושים שתכליתם להביא לאיחוד בין שניים, מופנים אל הריק.
שאלת מדוע מותר לבוא אל אישה שאיננה נהנית. ראשית כל, אם אין זה מתוך רצונה ושמחתה הדבר אסור, וכבר אמרו חכמים (פסחים מט ע"ב) על המשיא ביתו לעם הארץ, ש"כאילו כופתה ומניחה לפני ארי: מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". ובנדרים (כ ע"ב) הגמרא מפרטת תשעה מצבים של זיווג שתולדותיהם הם "המורדים והפושעים", והמשותף לכולם הוא שאין בהם אהבה ואיחוד הואיל ונעדר מהם איחוד, דעת ורצון. וכלל כתב הרמב"ם: "ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה… ויבעול" (הלכות דעות פ"ה ה"ד). יחד עם זאת, אף על פי שהאשה איננה נהנית בביאה זו, סוף כל סוף היה כאן חיבור והקישוי וההזרעה באו כחלק מחיבור, ולכן אין זה בכלל הוז"ל. בסופו של דבר, חלק מאיתנו בוחרים לקחת חלק ביחסים שאין בהם רצון שלם – על מנת לרצות ולשמח את בן הזוג, וגם בכך יש חיבור מסוים (ראה עוד שו"ת עזרת הכהן סימן לב).
שאלת מדוע הדבר אינו נזכר במפורש בתורה אלא רק בדרך רמז.
אני סבור שניתן לתת טעם בזה על פי הדברים הבאים: התורה ניתנה לכל הדורות וצידה הנגלה והמפורש עוסק בתיקון הרובד החיצוני של החיים. ברובד זה, אין פגימה מהותית בהוצאת ז"ל, כשם שברובד זה השכר ניתן בעולם הזה ולא בעולם הבא הנצחי: "והיה אם שמוע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם" (דברים י"א, יג ומקומות רבים אחרים).
אולם התורה רומזת דברים רבים אודות דרך עץ החיים אותם ניתן לגלות רק מתוך עיון מדוקדק ומקיף ויושרה אינטלקטואלית. מסיבות שונות – שאולי מובנות לנו ואולי לא – היא בחרה בדווקא לכתוב זאת ברמז ולא במפורש.
מעבר לכך, איננו מאמינים שהתורה היא רק התורה הכתובה. התורה ניתנה כאיגרת אישית שכל דור וכל אדם חושף בה רבדים נוספים השייכים לתיקונו. חז"ל חשפו לנו את קיום העולם הבא – הטמון בתורה למי שמבין את פנימיותה, וגם את איסור הוז"ל – שאף הוא נכתב ברמז בתורה, במעשה ער ואונן ובמקומות אחרים.
לתובנות אלו יש להוסיף את התובנה עליה הרחבתי, שהוצאת ז"ל הינה בעצמיותה כזה איסור השייך לעולם הסוד ולהבנה של תפקיד הגוף בעולם: בעולם הסוד, הגוף איננו סותר לרוח אלא מכשיר לגילוי האלוקות, והזיווג איננו פעולה חומרית תאוונית אלא פעולת איחוד המשפיעה עמוקות על העולם ומביאה ללידת חיים חדשים.
הוצאת כוח חיים קדוש זה לריק הינו פגימה בדבר העמוק ביותר בעולם – הכוח להתחבר ולהביא את השכינה. ותוצאותיה הרות אסון: היא יוצרת חיץ בינינו לעולם ובינינו להיכלות הקדושה.
אני ממליץ לך לעיין עוד בתשובתו של ר' צדוק הכהן מלובלין לשאלתך זו, בספר צדקת הצדיק אות קכ"א.
חיים ב.
תשובה על זרע לבטלה
בנוגע לתשובה להוצאת ז"ל, רצו"ב מספר מראי מקומות לעיון:
ראשית חכמה, שער הקדושה פי"ז.
של"ה, שער האותיות, עמוד צט ד"ה אומנם.
תקנת השבין לר' צדוק הכהן סימן ט"ז פסקה לח.
דלג לתוכן
9 תגובות
כותב יקר
קראתי את תשובתך לעומק
אתה בוודאי צודק…
אבל האם זו תשובה חכמה?
כשקראתי את מכתבו של השואל, היה נשמע ששקשיי השואל זה לא השאלות שלו, אלא הקושי שלו מול שמירת הברית…
כששאלו את ר' ישראל סלנטר אם אפשר לעשות ד כוסות עם חלב הוא נתן לשואה גם יין וגם בשר, כי הוא השכיל להבין שמי ששואל חלב כנראה שגם בשר אין לו…
אני יודע שבאת לענות ענייני, אבל גם כשוענים ענייני כדאי מאוד לא לשכוח את החלק הרגשי…
כתבת: "להשפיל את צלם האלוקים לשאול תחתיה ולעוות את החיים."
כתבת: "ועליו נאמר: “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים”
כתבת: "שעל עבירה זו אין תשובה"
כתבת: *היא יולדת שדים ולילין (עירובין יח ע”ב), המעניקים חוויה של מוות"
חשוב מאוד לשים לב שהוצאת זרע לבטלה היא אולי העוון הכי חמור בתורה אבל יש עוד כמה וכמה כאלו שהן "הכי חמורות" למשל על מי שמדבר לשון הרע (עיין חפץ חיים שמיה"ל) שגם עליו כתוב שהוא חמור מכל העבירות שבתורה.
וגם חילול השם כמבואר בפלא יועץ שהוא העבירה הכי חמורה בעולם…
לדעתי כתבת מעולה רק שכחת את השורה האחרונה, הפרקטית,
ברשותך אוסיף את השורה המתבקשת:
" ואחרי שהסברנו את כל חומרת העניין בצורה כל כך טובה, כדאי להוסיף שבדורנו מכמה סיבות הרבה בחורים נופלים בזה העוון, והדרך שהורונו רבותינו הוא לא להתעסק בחומרת העוון אלא דווקא במעלת מי שנשמר, ולהעביר את זה הלאה כי נתמקד בירה השחורה הזו זה רק יגרום ההפך"
שלום רב למגיבה היקרה!
אני מעריך את תגובתך, אולם חולק עלייך.
לא מצאתי בדבריו של השואל דיבור על קושי רגשי אלא על ספק תורני.
גישה זו של חיפוש העמדה הרגשית ש"בין השורות", נובעת מתוך תפיסת עולם שבה דגל זיגמונד פרויד, ובה "התיאלוגיה אינה אלא הצדקה מעודנת לדחפים המיניים המודחקים".
אני אינני מאמין בגישה זו. אלא בבחירה חופשית מלאה, כלומר: ההתנהלות מול הדחפים המיניים או מול הקשיים הרגשיים נובעת מתוך השקפת עולמו של האדם (להרחבה על גישה זו כגישה פסיכולוגית, ניתן לעיין בהקדמה לספר "הרופא והנפש" של ויקטור פראנקל).
לכן, כמבואר בספרים הקדושים, כל מצווה או איסור שעליהם יש ספק בהלכה, גובר הקושי למלא מצווה זו, על אחת כמה וכמה הדברים אמורים כלפי תאוות המין והזרע לבטלה שהם נסיון גדול מאוד.
לגבי השאלה האם זו היא העבירה החמורה ביותר בתורה או שישנן עוד כאלה – לא נזקקתי לשאלה זו, אלא הצגתי את המקורות שהשואל הכירם והזכירם, ויש לדון ולעיין בהיבטים השונים של החומרה של העבירות השונות שהיזכרת כחמורות ביותר, אינני רואה בעיה עקרונית בכך שיש כמה עבירות חמורות ביותר, משום שיש היבטים שונים לתורה כמו לחיים.
הקטנת חומרת האיסור למי שמסתפק בו ספק אמתי אין בה עזר לטעמי, על אחת כמה וכמה שבאמת יש לעבירה זו השלכות שלא ניתן להתעלם מהן מבחינה רוחנית, נפשית, רגשית וזוגית, כמבואר בספרים הקדושים וכפי שנראה לעיניים.
לגבי מה שהזכרת אודות היחס של רבותינו, אינני יודע בדיוק על אלו מהם את מסתמכת אולם אני מצאתי גישות שונות לנושא בין רבותינו נוחם עדן ויבדל"א וכמובן שבסופו של דבר כבכל נושא יש כאן שאלה אינדבידואלית על פי השואל, מצבו וערכו, עד כמה שידינו משגת לדעתו.
תשובה יפה ברורה וחשובה ומסכימה גם להערה של דבורה
איך ידעו בדורות שלפני הזוהר הקדוש על חומרת האיסור?
גמהגמרא בראש פרק כל היד (נדה יג ע"א), וממקורות נוספים בתלמוד, על אף הזוהר הקדוש השם זרקור גדול יותר על החטא הזה
מסכים עם הרב חיים , אבל לגבי מה שכתבה דבורה בסוף דבריה – זה גם נכון – כהמלצה מעשית למי שמתמודד – המחנכים בדורות האחרונים ממליצים לצעירים להתרכז בשכר הגדול על כל התגברות ולא להעמיק כ"כ בחומר העוון, ראה למשל בקריינא דאיגרתא כמה מכתבים ובעוד מקורות. ביחס לשאלה איך ידעו לפני גילוי הזוהר- לא בטוח שידעו את כל מה שכתוב שם, אבל ודאי ידעו שזה חמור מאד רואים את זה בדברי הראשונים שהיו קודם גילוי הזוהר שהכירו בחומרה הגדולה של זה.
כלפי מה שנכתב בזוהר שהוצאת ז"ל זהו העוון הכי חמור
'הבית שמואל' על השו"ע אבן העזר סימן כ"ג ס"ק א' כותב "לפי"ז מה שאמר בזוהר דעוון מוציא שכבת זרע חמיר מכל העבירות, לאו דוקא"
ובשו"ת 'עצי ארזים' סימן כ"ג ס"ק א' כתב ע"כ דיש לחלק דכל מה דחשיב הזוהר ולזון השו"ע כעוון החמור בתורה דוקא כמעשה ער ואונן דזורה מבפנים משא"כ כשאין אשתו מזומנת לפניו "ואפי' שהוא עוון חמור מ"מ אינו חמור כ"כ כשאר חייבי כריתות ומיתות בי"ד שאם יבוא אל אשתו יקיים המצוה"
יסלח לי הכותב, אבל הנושא כולו והכתיבה כוחה הם כמטרה שסומנה לאחר שנזרק החץ… הסברים רבים ניתן לתת ולחשוב , מכאן ועד להודעה חדשה מה הבעיה בזרע לבטלה. באמת.. אני לא מזלזל בהם בהכרח,אבל זה לא הופך אותם לנכונים ובוודאי שלא הוזכרו באף מקום במפורש,זו סהכ פרשנות אפשרית. ולעצם העניין – העבירה הזו לדעת ראשונים לא מעטים הינה גזרה מדרבנן בלבד. אפילו לא מהתורה. היה ראוי להתחיל כבר בזה. לטעמם זה סהכ הרחקה אפשרית מעבירות ניאוף כלליות,עם נשים אסורות שאסרה התורה . אין כאן שום עניין עצמי בהוצאת זרע ולא איסור מיסטי מאיים של שום דבר. השיטה בקבלה שהכותב מצטט משל היתה התורה ואין בילתה שאין חולק ואין מערער עליה,היא בדיוק מה שהיא- שיטה אחת שהקצינה מעבר לכל דמיון בתיאורי אימה ואיומים שלא נשמעו כמותם (אין תשובה, חמורה יותר מג עבירות ועוד פנינים כגון אלו) על אף עבירה שבתורה. צריך לןמר בצורה מפורשת- אפילו בקבלת האר"י אליה מתייחס הכותב, יש התייחסות חמורה אף יןתר לעברות נוספות. למשל לכעס שתיקוניו קשים משל פגם הברית פי כמה במספר ומשך התעניות ועוד עוונות רבים נוספים. האם מישהו מתייחס לכעס כמו להוצאת זרע? ודאי שלא.. זה רעיון מגוחך. אס אנא אל תצטטו ו"תסבירו" כת עומקי הקבלה ותטילו אימה בבחורים מזכנים על בסיס הבלים . שאין להם שורש אמיתי. מעבר לכל זה,יש הלכה , יש גמרא ויש רמבם והם מורי הדרך לכל יהודי ,לא ציטוטים שספק על ידי מי ומתי נכתבו לפני 1000 שנה . והם אומרים דברים שונים לגמרי. בודאי שניכר שאסרו את המעשה במפורש, אין ויכוח, אבל הרבה יןתר מובן,סביר מהגיוני ומסתבר מההקשרים בגמרןת ןברמבם סיפור אחר לגמרי . שום פגיעה בזוגיןת,הולדה לריק של שדים ורוחות. זה פשוט נתפס ,בתקופה הקצרצרה שהייתה אז בין בגרות מינית לנישואים ומימוש כהלכה של היצר המיני בנישואין, כמין.. חריגה נהנתנית ופריצת גבולןת שאין בה אלא תאווה והשתלטות והתמכרות ליצר. תתאפק קצת,וממש את זה עם אשתך בצורה נורמלית כדרך כל הארץ. הם גם במובהק הבינו וחששו שיש מאגר סופי של זרע שהוצאתו פוגעת בכוחןת הגוף וזה מגדיל ומדגיש את הצורך להמנע שלא במסגרת נישואים מהוצאת זרע. כך כותב הרמבם במפורש, וכך ניתן להבין בגמרא. ככה רפואית הם חשבו שהגוף והזרע עובדים. כמו ביציות של נשים בימינו.. שאכן יש מאגר סופי שהולך ומדלדל עד שנגמר עם השנים. אף אחד מהם לא דמיין מציאות בה שנים על גבי שנים,ובמקרי רווקות מאוחרת גם עשור,שני עשורים אדם נדרש לכלוא ולדכא כליל את כל הצד המיני שבו. זו לא היתה מציאות קיימת בזמנם. יתכן וסביר שכלל לא היו עומדים ןגןזרים (לשיטת הראשונים שסוברים שזה מדרבנן, או דורשים כך מהפסוקים למאן דאמר שזה עם סמך מהתורה או סניף למצוות עשה של פרו ורבו כפי שסוברים ראשונים אחרים ואחרונים בשיטתם דוגמת הב"ש על אה"ע) על הציבור כזה גזירה שאין הציבור יכןם לעמוד בה. חמי שחא מבין, אין בגדול בחורים שלא מוציאם זרע, בין אם זה פעם בשנה או פעם בשבוע או פעם ביום. זה לא משנה. בפועל אף אחד כמעט לא מקיןם את האיסור הזה כי הוא פשוט לא מותאם למערכות הביולוגיות של גוף האדם , ודאי לאורך 10 20 שנה. זה כמעט שקול לצוות על אדם לצום יומיים או שלושה. רוב האנשים לא יעמדו בזה פיזית. כנל להוצאת זרע ,שהיא םעולה טבעית לגמרי ולא מהווה,בניגוד למה שרבים חושבים עקב חינוך נוראי כשל כותב הכתבה של הוצאת האיסורים מרפורפציןת ואימוץ מוטיבים קבליים סלקטיבית ללא הבנה בכלל במה מדובר והכנסה שלהם לעולם ההלכה הנגלית כאילו זו אמת לאמיתה ותורה למשה מסיני. סוף דבר אין מי שיכול להתיר לכתחילה את זה כיום, אז זה אסור פורמלית מו דברים רבים בכל מקצועות התורה שבטל טעמם לעיתים אך לא בטל איסורם וצריך להמנע כמה שאפשר ובטח לא לעודד ולהתיר. אבל להכריז שזה איסור נוראי ואיום וחמור מהכל… שטויות והבלים. ןלומר שזה פוגע בזוגיות!! וזה מחריב יכולןת בנפש!!! זה כבר כלל לא קבלה,לא הלכה,לא שום דבר יהודי! זה פשוט שקר והבל מוחלטים. אף בחור שהוציא זרע לא פגע בנישואיו ולא ביכולת שלו לאהוב ולהעניק לאשתו בשמחה ואהבה אמיתית. הבל הבלים!!! מציאותית, אין שום דבר שמוכיח או אומר דבר נורא והזוי שכזה. 90% מהזוגות שיש בעולם החרדי והדתי הבעל נפל מספר כסה או אחר של פעמים באיסור הזה ושום דבר לא קרה לזוגיןת שלהם. לא שמעתי כם על זוגות לא דתיים שזה פגע להם ביכולת לאהוב ולהתחבר… סביר מאוד שההפך פרקטית- גבר שלו יצוייר שהגיע לגיל 25 ולראשונה לומד מה זה זרע ואיך הוא יוצא לאחר חתונתו,ספק גדול אם יוכל לתפקד נורמלי עם אשתו. סביר שיהיו קשיים רבים שנובעים מהדחקה טוטאלית של חלק גדול וחשוב בנפש וגוף האדם לאורך שנים. ההלכה,הגמרא,הרמבם וכל הפוסקים מעולם לא העלן על דעתם מציאות משינה והזויה שכזו! בתקופתם נישאו בין 14 ל16 לכל היותר והתקופה של האיפוק היתה קצרה מאוד אם בכלל . והנה בא המשיב רבי חיים והופך את דבריהם לחמורים עוד יןתר,מקצין על סמך כמה משפטים הלקוחים מספרים שאינו יודע מה טיבם והוא בוחר מהם חלקים קטנים כראות עינו,מטיל אימה מציאותית של פגיעה בזוגיות ,יצירת שדים ורוחות על הנער /בחור המבוהל ושולח אותו לדרכו…. אפילו חינוכית אין כאן שמץ של היגיון! מעגל האשמה והבושה גדל ומוביל פיזית ליצירת הורמוני לחץ נוספים שגורמים לגוף לייצר עוד צורך להוצאת זרע לאיזון… זה באמת התשובה הכי גרועה שיכולתי לדמיין. אגב באדר להרגשת ה"ריקנות עצבות " וכן שנכתב לגביהם לאחר ההוצאה,ןבכן, זה מעגל פסיכולוגי… מי שמקגיש שעשה דבר מה נורא אכן יחוש נורא. בנוסף הורמונים טבעיים שמופרשים בתהליך אכן גורמים לעייפות,ירידה מיידית ומהירה בחיוניןת והחשק, זה מנגנון טבעי לגמרי שנועד לצרכים ביולוגיים. לקחת אותו ולהוכיח ממנו על חומרת העבירה זה פשוט מגוחך.
כשישיבו המשיבים פה על עבירות כמו לשום הרע וכעס בציטוטים אימה מהזוהר ועץ חיים על כמה מזיקים הוא בורא וכמה תעניות צריך לתיקון בעולמות העליונים שפגע בהם, אולי תשובתו של המשיב תהיה קצת יותר סבירה… עד אז מציע לצמד לנגלה, להלכה , שלמרות ציטוטים חמורים שכמותם יש לעבירות רבות כאמור, רואה בהוצאת זרע עוון קל יחסית,לחלק מהשיטות דרבנן וחלק מעין סעיף במצוות עשה, שבמציאות של ימינו עם שנים ארוכןת של רווקות אין מי שלא חוטא בזה והכל בסדר, מקימים בתים נאמנים רבים בישראל ובוודאי שלא זוכרים או עוסקים במה שכל נער עשה בגילו לפני הנישואים. אף שד ומזיק לא רודף אותם ,והם חיים כרגיל לחלוטין עם בת זוגם באהבה . אפשר להרגע ולהפסיק עם האיומים והפחדות שמקורם אינו יהודי כל כלל ועיקר.
מגיב יקר, קראתי בשים לב את תגובותיך, פירקתי את הטענות – בתקווה שהבנתי אותן נכון – ואני מגיב עליהן אחת לאחת:
א. אתה טוען שהמקורות לחומרת האיסור הינם צדדיים וקבליים בלבד. זו טעות נפוצה משום שהזוהר מפליג מאוד בחומרת האיסור עוד מעבר לתלמוד, אולם עיקר הדברים מבוארים באופן ערוך בתלמוד פרק כל היד (דף יג) ומסוכמים ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק כא) ובשלוחן ערוך (אבן העזר סימן כג). הפליגו חכמים עד כדי שאסרו לאחוז באמה ולהשתין ואמרו "המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי".
ב. אתה טוען שאי אפשר להימנע בהמתנה ארוכה לנישואין – אני חולק עליך שזה לא אפשרי כי יש רבים שעושים את זה ואין דבר העומד בפני הרצון. מאידך, אני מסכים איתך שזה קשה מאוד מאוד. זהו בעיניי העוול הכי גדול שקורה בחברה הדתית כיום – לדחות את הנישואין לגיל מאוחר לצד הציפייה התורנית (בצדק) להימנע מאיסורים בנושא. ולכן חכמי ישראל כמו הרב שטיינמן והרב קנייבסקי ביקשו וניסו להוריד את גיל הנישואין לאיזור 18. עם זאת גם אתה מודה שנישואין, אף שהם מקלים על השמירה, הם אינם ערובה לכך, ולכן עלינו ללמוד לעמוד כגברים ולהתגבר, על אף כל הקושי.
ג. אתה טוען שזה איסור קל בלבד – אכן ישנן כמה דעות יוצאו דופן ומחודשות כאלו בין האחרונים שהאיסור איננו כגון בשו"ת עצי ארזים (מצוטט בתגובה הסמוכה), עם זאת חשוב להבחין שגם הם לא התירו את איסור הסתכלות ושאר איסורים הכרוכים בכך.
ד. אתה טוען שהאיסור בטל משום שהוכח שיש מאגר זרע אינסופי – הגם שיש שהביאו את הגבלת הזרע כטעם לאיסור, אין זה אומר שזהו הטעם העיקרי ובוודאי שאין זה הטעם היחיד, והוא גם לא הובא בתלמוד. כאן בתשובה זו הארכתי להסביר טעמים אחרים. תזכור שגם הרמב"ם עצמו תלה את איסורי העריות בריסון תאוות היצר (מורה נבוכים ג, מט), אם כי אני מאמין שבאופן כללי עם ישראל קיבל את דעת תלמידי הרמב"ן בסוגיה זו, שתאוות המין היא מבורכת כל זמן שהיא באה בקדושה.
ה. לגבי שדים ומזיקים – אפשר כמובן להתווכח על זה בלי שנוכל להוכיח, אני בכל מקרה הסברתי את מה שאני מבין בנושא.
ו. לגבי פגיעה בזוגיות – אני לא בטוח בדיוק על מה בדבריי אתה מתבסס, מצד הנראה והנגלה, אין לי ספק שזה פוגע בזוגיות, ומצד שני אין ספק שאפשר לחיות בזוגיות טובה ושמחה למרות זאת.
ז. לגבי השוואה לעבירות אחרות – אתה משווה בין זרע לבטלה לבין כעס ולשון הרע, אכן אלו הן באמת עברות חמורות מאוד המזיקות לחיים בצורה חריפה מאוד ופוגעות באושיות החברה, וראוי להרחיב עליהן בנפרד. וכבר השוו חכמים בין שמירת הברית לשמירת הלשון ואמרו (ספר יצירה א, ג): "וברית יחיד מכוונת באמצע כמלת הלשון וכמילת המעור", ויהב חכמתא לחכימין.
ח. החשוב ביותר – תשובתי זו אינה עוסקת בדרך תשובה, אולם חשוב לדעת שאנו כבני אדם, גם אם אנו שומרי מצוות, אנו חוטאים ונופלים כמעט בהכרח גם בעבירות חמורות ביותר כזרע לבטלה, לשון הרע, אבק גזל ואבק עריות שאין אדם ניצול מהן ועוד ועוד, והקב"ה הוא נושא עוון ורב חסד ומאריך אף, אחרת הוא היה נוטל אותנו מיד מן העולם. ולא פחות משחשוב להיות ביקורתי כלפי עצמנו ולמדוד את מעשינו הרעים, עלינו להכיר בטוב שאנו עושים ולשמוח בו.
על פי ר' צדוק הכהן מלובלין, לכל אחד ישנה את ההתמודדות שלו, שהיא הדבר שהוא מזהה כהתמודדות המשמעותית שלו בחיים, ואיתה הוא עובר תהליך של בירור, ואם זכה – תהליך של התקדשות, עד כדי כך שברצון האדם גם השמים הם לא גבול להשגות רוחניות אותן האדם יכול להשיג. כשהאדם מתקן את אותה המידה, הוא זוכה לקנות את עולמו ולבוא ל"בית עולמו".