דלג לתוכן
בני בן ה16 בישיבה, בחור בינוני, סנדוויץ בין שני אחים "מוצלחים". בתקופה האחרונה מאוד חסר חשק-אמנם קם לתפילה מעצמו והולך (אני חושב) לישי"ק (שעור ג) אבל נראה קצת עצוב. מאוד מתענג מטיולים (מארגן ומוצלח בזה). איך אני ממשיך ולאן אני פונה. אציין שסוג הישיבה היא כזאת שאינני רוצה לערב אותה אם יש אפשרות (מנסיון-לא כל כך מעניין אותם הילד). הבן מאוד מאוד סגור בתקופה האחרונה. נראה מודאג מהנושא של ישיבה גדולה.
אבא יקר,
לא פשוטה ההתמודדות שלך.
אתה מתאר שהמנוע הפנימי של הבן רדום, תפקוד בסיסי, אבל ללא שמחה פנימית. נהנה מריגושים שהם מחוץ ללימוד [ומצד אחד זה משמח שיש תחום שהוא חזק בו, ומצד שני זה גם מדאיג, שאולי ההצלחה שלו בתחומי הטיולים והמסתעף, דוקא יחזקו את התחושה שבלימוד ובעניני הרוחניות הוא לא מרגיש שייך].
אני מאד מזדהה איתך. הבלבול של הורה במצבים כאלה הוא גדול. ישנה חרדה בלב מפני שאי אפשר לדעת לאן זה הולך. אם היה מישהו מבטיח לי שמה שאני רואה אצל הבן הוא סה"כ תקופה של שובבות או בלבול, ולאחר מכן הדברים יסתדרו, הייתי רגוע יחסית, למרות שגם המצב הנוכחי קשה לראות אותו. אבל כאשר החרדה מתגברת, מה יקרה הלאה, והאם ח"ו וכו' וכו', זה מקשה מאד על היציבות, וממילא גם על כושר ההחלטה השקול.
נחלק את הנושא לשניים: כיצד להסתכל על מה שעובר על הבן, ומה יש לעשות כדי לעזור לו.
א.
באשר לעצם הדבר שעובר על הבן, כמסתכל מן הצד לפי התיאור, המצב די מובן: בחור שאינו מבריק בלימוד והדימוי העצמי הרוחני שלו נמוך, בפרט כאשר הוא משווה את עצמו לאחיו, והדבר הזה פוגע במנוע הפנימי. אז יש בחורים שזורמים הלאה עם המסגרת והמערכת והכל בסדר, למרות שבפנים המצב לא משהו. ויש בחורים שהנפש שלהם מביאה אותם לחפש משהו, בגלל שלהמשיך סתם כך, קשה מדי. ונוסיף לכל זה את תופעות גיל ההתבגרות שיסודם ועיקרם "חיפוש האני", בקשת הזהות העצמית והנפרדת. שהדבר הזה מביא לידי התנהגויות גבוליות, על הקצה וכו', שבכך הבן מרגיש את הבחירה שלו ואת העצמיות שלו. ולכן הוא גם מאד סגור, זה מצוי מאד מאד.
זה בפשטות הניתוח של מה שקורה כאן.
מה שאני בא לומר, שיש כאן בעצם בחור בריא בנפשו, שמגיב בצורה צפויה למצבי החיים שלו. או כמו ששמעתי מאיש מקצוע בתחום הנפש, שנער בגיל ההתבגרות שהכל רגיל אצלו ואין שום תופעה מורכבת, זה עצמו מעיד על מורכבות ומצב לא תקין…
לפעמים חשוב לשמוע את הדברים ממישהו אחר, כי אנחנו כהורים די נוטים להכנס לחרדה ולחשוב על המציאות הרבה יותר גרוע ממה שהיא באמת. יתכן כמובן שטעיתי במה שכתבתי, אבל כך נראה בפשטות.
ב.
עכשיו ניגש לחלק השני, מה ניתן לנו כהורים לעשות מול מצב שכזה.
ובכן, שיהיה ברור שמתוך התמונה כולה, יהיה חלק שבו נצטרך להשלים שאין בידינו מה לעשות. ויהיה חלק שבו נצטרך לשנס מתניים ולהפעיל את עצמנו.
למה חשוב להבין טוב את גבולות הגיזרה? בראש ובראשונה כדי להבין מה מוטל עלינו, וגם כי שכיח מצב שהורה מנסה לפעול בתחום מסויים מול הבן, ודוקא זהו התחום שבו אין להורה באמת מה לעשות. וההתעקשות על החלק שאין לו באמת מה לעשות, מונע ממנו להתאמץ על מה שכן מוטל עליו. לדוגמה: בן שאינו קם בבוקר אלא בצהריים, עלול האב לחשוב שתפקידו הוא להעיר את הבן שוב ושוב ולגרום לו לשמור על זמן ק"ש ותפילה. ההתמקדות שלו בתחום זה, היא גם לא נכונה, וכפי שקיבלנו מרבותינו שאין טעם, ואף מזיק, לעשות זאת; אך יש נזק נוסף, שהשקעת האנרגיות בחלק שאינו מוטל עליו, מונעת ממנו להשקיע בתחומים אחרים בקשר ביניהם, שהם כן מוטלים עליו ומועילים.
כשאני פוגש התנהגות בעייתית אצל בני, וצופה בו כשהוא בתקופה לא פשוטה. עליי להבין שאיני יכול להכנס במקומו ולחיות את החיים שלו באופן שאני חושב לנכון. בסוף יהיו דברים שאצפה בהם מהצד, וחוץ מלהתפלל אאלץ לחשוק שפתיים ולאחוז בתקוה.
ועכשיו לעיקר: התפקיד המשמעותי, החיוני, והמאתגר של הורה לנער/ה בגיל ההתבגרות, הוא חיזוקים חיוביים וקשר חם.
ויש כאן מצב קשה ליישום: דוקא כאשר הבן מתרחק, מסובב את הגב, מגיב באופן לא נעים, אז נדרש ממני ליזום קשר! לפנק!
אין שום ספק, וזה מה שאומרים כל היועצים והמחנכים, והשטח זועק: בן שעובר תקופות של קושי וכדומה, הדבר הכי חשוב הוא טיפוח הקשר של ההורים איתו. להוציא אותו לפיצה, לטיול, לקנות לו משהו טעים. לא לחשוב "מה זה מגיע לו", או "הוא יפרש זאת כליגיטימציה של המצב הרוחני שלו", או "בוא נבטיח לו שאם ישתנה לטובה, אז נוציא אותו ונפנק אותו". לא! צריך לטפח את הקשר הבלתי מותנה.
הקשר עם ההורים, הפינוקים והטיולים, האוכל והקניות, כל זה הוא סוג של חיסון לשמור על הבן שלא יירד ויתרחק עוד. וגם כוחו יפה לחבר אותו בחזרה. התהליכים הם פנימיים אצל נפשו, והתוצאות ייראו בהמשך. אפשר להאריך בנושא זה, הלא הוא כתוב בספרי הדרכת ההורים.
זה מה שאני מוצא לנכון לכתוב לך. שאלת: "איך אני ממשיך". אז זה ברור הדבר שצריך להתחיל איתו תיכף ומיד וללא הגבלת זמן. זה ממש עזרה ראשונה. תוכל גם לעשות זאת באמצעות חיבור הבן לחוזקה שלו, ולבקש ממנו לארגן איזה טיול לך ולו, וגם שווה לקחת יום מהישיבה בשביל זה (פשיטא). ואולי דוקא אם זה יהיה בתקופת הזמן ולא בביה"ז, אז עדיף טפי ושווה טפי.
יחד עם כל זה, בוודאי כדאי מאד לפנות להדרכת הורים. גם הורים שהם בעצמם מחנכים וכדו', פונים להדרכה ממישהו בחוץ, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
אני מאחל לך הצלחה רבה!
ומחזיק לך אצבעות, חזק ואמץ!
ה' יעזור לכל אלפי אלפי ההורים שמתמודדים בדורנו עם כל מיני ענינים שכאלה
וינחה אותם בעצה טובה ונכונה, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות.
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
