בס"ד

שואלת יקרה

ראשית אני מתנצלת על הזמן שלקח לי לסיים את התגובה לשאלתך. מרגע שקראתי מה ששלחת, חשבתי עלייך לא מעט ועל הסיטואציה שאת נמצאת בה, למרות שאנחנו לא מכירות. אני מתפללת להשם יתברך שבדבריי אצליח להיות לך (והלוואי שלכם) לעזר.

בואי נתחיל עם הבנה ראשונה שבסיטואציה של פגיעה יש חוויה של ערבוב, מוצפות רגשית, לפעמים מן הרגשה שדברים יוצאים משליטה, ולכן בהקשר הזה, דבר ראשון – הייתי רוצה להרגיע אותך ולומר לך שהתגובה הרגשית שלך היא תגובה נורמלית. אולי יפתיע אותך המשפט הבא, אבל לעניות דעתי, נשים רבות מתמודדות עם החשש מפני הלא נודע בהקשר הזוגי בלי קשר למה בן הזוג שלהן עשה או לא עשה. החשש שמא יקרה משהו מבלי כל הכנה, הוא חרדה אנושית קיומית שעשויה לצוץ בשלב מסוים בחיים בכל מיני הקשרים. במקרה שלכם – האמון שלך בו התערער, וזה העצים את התגובה שלך מפני חשש מוחשי כזה שפתאום נכנס ברגל גסה אל החיים שלכם. בהתנהגות החשדנית שלך את רוצה "לדעת" מה קורה כדי להגן על עצמך מפני כאב נוסף, גם כשאת יודעת שבעלך הוא אדם טוב וזו היתה נפילה. בכל זאת, בחוויה שלך האמון הופר ואת בסך הכל מנסה להתמודד עם זה. יחד עם זאת, את יודעת שאת לא יכולה להיות "משטרת המחשבות" שלו לאורך זמן. את אשה חכמה, ואת מבינה בעצמך שזו ברירת מחדל לא יעילה, והעובדה היא שאת גם לא מרגישה טוב עם עצמך כשאת בעמדה שאת מפקחת עליו. מדברייך אני מבינה ששניכם מרגישים בזה.

נתקדם עוד צעד. אתם שניכם נמצאים במצב שבו הסערה נרגעה, זה קרה לפני שנתיים, החיים ממשיכים ובכל זאת, משהו לא שקט אצלך (ואולי גם אצלו?). זה יכול להיות סימן שבאופן מסוים לא "טיפלתם" באירוע שהתרחש בזוגיות שלכם מבחינה רגשית באופן שמניח את דעתך. אם זה אכן כך, אז אף פעם לא מאוחר לעבד דברים ולצאת לדרך חדשה. אסביר את כוונתי אבל קודם אתן לך הקדמה קצרצרה. הדבר הראשון שאני מבינה מדברייך, זה שהקשר ביניכם מספיק חזק כדי להמשיך ולהתקיים, גם אחרי הטלטלה שחווית. זו נקודת כח וצריך לזכור את זה ולייקר את זה. הדבר השני הוא שבעלך התמודד עם פיתוי בעולם המחשבה ולא בעולם המעשה – ברור שאין בכוונתי להקל ראש בהרהורים מהסוג הזה שלדברי חז"ל הם יותר קשים מהעבירה בעצמה, אבל חשוב לזכור את זה מפני שזה מכניס לפרופורציה וגם מווסת את ההרגשה הקשה שהרגשת.

הדבר השלישי והוא עיקר כוונתי כשאני אומרת לך שלא מאוחר לצאת לדרך חדשה, וזה המסר העיקרי – האירוע התרחש ואין לך שליטה עליו, אבל מעתה והלאה יש לך שליטה ובחירה על מה את עושה ואיך את עושה מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר עם עצמך ועם הזוגיות שלכם. את בהחלט יכולה לקחת את הסיפור למקום של התקרבות וחיזוק הקשר בינך לבין בעלך. אולי זה נשמע לך מוזר, אבל זה אפשרי. האם זה נראה לך מתאים לדבר עם בעלך על ההרגשה שלך מאז האירוע? האם היית מסוגלת לשתף אותו ברגשות שלך ובמחשבות שלך? אני מתכוונת לשיתוף כנה ולא מאשים. זו סוגיה עדינה וצריך להתייחס אליה ברגישות כדי לבנות ולא לפרק, השאלה היא אם זה דבר שנראה לך מתאים עבורך ועבור הביחד שלכם?

שיקול הדעת שמנחה אותי זה שעצם השיתוף ברגשות והדיבור על המחשבות שיש לך (כביכול, בניגוד לרצונך) יכולים להפקיע את תחושת הבדידות או האשמה שמתלווה לרב לסיטואציה כזו, שיתוף כנה ברגשות יכול גם לקרב ביניכם. יכול להיות שתגלי שגם הוא סובל באופן אחר, יכול להיות שהוא מרגיש רע עם עצמו, ויכול להיות שהוא מייחל לפתוח דף חדש ורק מחכה שזה יקרה? – יש כל כך הרבה אופציות וזו הזדמנות מתאימה להעמיק או לקיים תקשורת רגשית.

הדבר הבא, שראוי לתת עליו את הדעת זה זמן משותף בתוך מרוץ החיים לזוגיות בריאה, שמחה ומספקת של שניכם. שוב, אני חוזרת על מה שכבר כתבתי, האירוע התרחש ואין לך שליטה עליו, אבל בהחלט יש לך בחירה ושליטה על איך את מרגישה מעכשיו. יש לך גם שליטה ובחירה איך למלא ולנהל את הזמן המשותף שלכם מעתה. את יכולה ליזום זמן כזה או לבקש ממנו ליזום זמן כזה. זמן משותף בתוך השגרה השוטפת של החיים זו תחזוקה חשובה לקשר זוגי משמעותי ומלא מבחינה רגשית, לא רק קשר תפקודי של שני אנשים שמקיימים מוסד אנושי שנקרא משפחה.

השאלה הבאה שלי היא האם בעלך שיתף אותך במה שעבר עליו סביב הסיטואציה שבה גילית את הנפילה שלו? אני מניחה שהוא התנצל והבטיח לא לחזור למקומות האפלים האלה, ואת בוודאי מבינה שאין לך שליטה על המחשבות של בעלך, אבל אני מתכוונת לשיח סביב הנפילה, מה גרם לו לחפש ברשת מושגים שזעזעו אותך? איך הוא מרגיש היום עם מה שקרה אז? איך הוא חווה את ההתנהגות שלך כלפיו? ובכלל, איך הוא מרגיש בחיי היומיום שלו? האם החיים שלו מלאים סיפוק ועשייה משמעותית עבורו? אני מאד מקווה בשבילכם שאתם מסוגלים או תהיו מסוגלים לנהל שיח רגשי שכזה. אם מאיזו סיבה את חושבת שלא תוכלו לדבר ביניכם על הנושא בצורה שתבנה אתכם ותקרב ביניכם, הייתי מציעה לכם לפנות לטיפול זוגי.

עכשיו קצת פרקטיקה. כמו שכתבת – אין אפוטרופוס לעריות. מכשירים טכנולוגיים מחייבים גדרות, גבולות ושמירה בעידן הפרוץ שאנו חיים בו. זה נשמע כמו עצה חינוכית לנערים מתבגרים, אבל אני מגלה שיש לא מעט אנשים מבוגרים שמקיימים אורח חיים חרדי / דתי שחושבים שהם לא צריכים פיקוח על המכשירים שלהם. אני ממליצה לפתוח את הנושא, לדבר עליו ולפעול באופן שלוקח אחריות ולא משאיר שום פרצה. מי שנכווה ברותחין נזהר…

ולסיום,

אין דבר העומד בפני התשובה! אנשים נופלים וקמים מחדש. לפעמים הנפילה היא מוכרחת, סוג של ניסיון, גזרה, תקראי לזה באיזה שם שתרצי. השאלה היא איך קמים מהנפילה? איך נבנים ממנה ודווקא ממנה? חז"ל היטיבו כל כך להבין את נפש האדם לעומק. אחת האמירות המכוננות שלהם בהקשר שלנו, היא "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן". זו אמירה אמיצה מאד של חז"ל. אמירה שאומרת שלפעמים הדרך ללמוד את עצמנו, וללמוד את גדרי חז"ל בתחום ההלכה ובתחום ההנהגה, הדרך הזו עוברת בכישלון צורב או בנפילה כואבת. צער הנפילה הכרחי ללמידה והוא עשוי להיות הגנה מפני המעידה הבאה.

כולי תפילה שתמצאי תועלת בדבריי, בהצלחה רבה!

שירה ק.