שלום וברכה,
שאלתך הכנה, מלבד שהיא משקפת מצוקה אליה נקלעת כאדם יחיד, היא משקפת מצוקה של רבים בדורנו, בני גילך פחות או יותר, העומדים בצומת זו של החיים ושואלים את עצמם: להיכן לפנות? מהי הדרך הישרה בעיני אלוקים ואדם? וכיצד ניתן – אם ניתן – “לרקוד על שתי החתונות” של תורה ופרנסה?
התלבטות זו שאתה מציג, מורכבת מכמה היבטים שהצטרפו זה לזה: שאלה השקפתית, כלכלית, נפשית, חברתית, וגם פרקטית. אנסה לברר את הצדדים השונים בקצרה בתקווה שהדברים יועילו להבהרת התמונה. את ההחלטה הלא-קלה, יהיה עליך לקבל בעצמך, אך רצוי שתהיה מודע לצדדים השונים ולמחירים שאולי יהיה עליך לשלם בכל החלטה שתבחר.
השקפתית: משמח לשמוע שהשאלה נשאלת ממקום של חיבור עמוק ללימוד התורה, שיש בו תחושות סיפוק ומיצוי עצמי. קודם כל: אשריך! גם אם תגיע להחלטה שעליך לעזוב את הכולל, תעשה את זה ממקום של חיבור לתורה, ממקום שמכיר בערכו של הלימוד, מתוך אהבת התורה – דבר שעתיד לסייע לך להמשיך לדבוק בתורה גם כאדם שאינו הוגה בה רוב שעות היום.
יחד עם זאת, אתה מוסיף כי “רצוני להישאר בעולמה של תורה נובע גם ואולי בעיקר מהחינוך שקיבלתי שמגדיר את האנשים שעובדים כמחללי שבת לצורך פיקו”נ. דהיינו, חולה שאוכל טריפות לצורכי רפואה, ברור שזהו תפקידו וחובתו, אבל כולנו מייחלים לתפקידים אחרים. הנמשל לגבי, שבכך שאשתלב בשוק העבודה, ארגיש כ”פיקוד העורף” בצבא ד’. נצרך, חשוב, הכרחי, אך סוג ב’.”. כלומר, מלבד רצונך האישי בלימוד תורה מקיף בכולל, אתה גם מציג עמדה השקפתית שראוי לבחון אותה ברצינות.
ובכן, כולנו מסכימים שמי שזכה לשבת באהלה של תורה, אשריו ואשרי חלקו בזה ובבא. אך יחד עם זה, ההוראה המפורשת העולה הן מהתורה שבכתב, הן מדברי חז”ל בתורה שבע”פ, והן מהמציאות ההיטורית של עם ישראל לדורותיו, היא שאדם העובד לפרנסתו איננו בדרגה נחותה, ואדרבה, זוהי מציאות לכתחילה. אינני צריך לצטט לאברך ת”ח דברי חז”ל המורים על העיסוק במלאכה ובדרך ארץ כעיסוק שאין בו שום פגם ואף יש בו מעלות רבות. ובכל זאת, אצרף אחת מהן:
במסכת ברכות (לה, ב) נחלקו תנאים בשאלת היחס בין פרנסה ללימוד תורה. דעת רבי ישמעאל שהפסוק “לא ימוש ספר התורה מפיך” איננו יכול להתפרש כפשוטו, שהרי נאמר “ואספת דגנך”, הרי שאדם מצווה לעבוד לפרנסתו, ולפיכך הוא מסיק: “הנהג בהן מנהג דרך ארץ”. לעומתו, טוען רבי שמעון בר יוחאי: “אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?”, ולפיכך הוא מסיק: “בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן”. ועל כך מוסיפה הגמרא את דברי האמורא אביי: “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן”. כאמור, זהו מקור אחד מני רבים.
בנוסף, חשוב לציין כי גם מבחינת ההשקפה המקובלת כיום בציבור הליטאי-חרדי, מעולם לא נשמע ת”ח המתבטא בצורה כזו, שמי שעובד הוא כמי שמחלל שבת לצורך פיקו”נ. אמנם החינוך הישיבתי בארץ הוא כזה שדוחף את התלמידים להמשיך בלימודם. אך לא עלתה על דעת מחנך כלשהו שהעיסוק במלאכה כדי להתפרנס – כשלעצמו – הוא בעייתי.
הרמב”ם הגדיר בלשונו הזהב את אלו שזכו לשבת באהלה של תורה כמי ש”נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’ והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם” (הל’ שמיטה ויובל יג, יג). יש להבחין בדבריו שהוא מדבר על נדיבות. כלומר, אין זו חובה ולא הדרך הרגילה בה אמור לפסוע אדם מישראל, אך יש בזה מעלה גדולה מאוד. ומה עם מי שלא זכה לכך? האם יש בו פגם כלשהו? האם הוא סוג ב’?
ניתן להמשיל את הדבר למדינה הבוחרת 120 מאזרחיה כדי לנהל את המדינה. באופן תיאורטי, 120 הנבחרים אמורים להיות המוצלחים ביותר מבין האזרחים (בפועל זה לא תמיד כך). האם שאר האזרחים הם סוג ב’? לא. ייתכן שהם לא “מהודר א’ א’ א’ במיון מיוחד” אבל הם גם לא “כשר בדיעבד”. הם רצויים ואהובים ועושים את חובתם שהטיל עליהם בוראם – גם אם אינם מהנבחרים, המיוחדים, המתנדבים בעם.
יש לחדד ולחזור ולחדד את ההבדל בין האמת האומרת שמי שזכה לשבת באהלה של תורה הוא מהמתנדבים בעם, ובין השקר – שמי שלא זכה לכך הוא סוג ב’.
בנוסף, יש להכיר בכך שזהו טבעו של עולם. בשני הדורות האחרונים הורגלנו לחשוב שהנורמה היא לשבת באהלה של תורה, אך יש להכיר בכך שזוהי חריגה מטבע העולם. כך רצה הבורא בחכמתו, שהאדם יתאמץ ויעמול להשיג את לחמו, ומציאות זו מתקיימת מאז גורש אדם הראשון מגן עדן ועד היום. מדוע עשה כך הקב”ה? בעלי המחשבה נתנו לכך טעמים רבים, מ’חובת הלבבות’ ועד הרמח”ל. כדאי ללמוד את דבריהם ולהחכים, אך לגופו של עניין יהא הטעם אשר יהא – זהו טבעו של עולם, כך גזר הבורא, ואנו מקבלים את גזירתו בהכנעה ובאהבה.
דווקא המשל שהבאת על “פיקוד העורף”, הוא משל די מוצלח. תאר לעצמך שהצבא מאבד ביום אחד רח”ל את פיקוד העורף – הלא במצב כזה אין כל ערך לחיילים שבחזית. הצבא מורכב מחילות רבים, שכל אחד ממלא את תפקידו – הנחוץ מאוד – דווקא בתחום עליו הוא מופקד. הערך של פיקוד העורף איננו נופל מהערך של החיילים הנמצאים בחזית. ובנמשל – התפקיד שנגזר לכל אדם איננו תפקיד זהה. יש אדם שתפקידו הוא ללמוד תורה מרבית שעות היום, ואם הוא מתרשל בתפקידו הוא חוטא למטרת קיומו. ויש אדם שתפקידו הוא דווקא לעבוד את ה’ מחוץ לכתלי בית המדרש, להתמודד עם האתגרים המיוחדים המצפים במקום העבודה, עם האתגר הרוחני שיש לאדם אוהב תורה שמצליח “לגנוב” עוד שעה של לימוד מתוק, עם האתגר של אדם מצליחן שאיננו נופל ל”כוחי ועוצם ידי” וכדומה. עבודת ה’ איננה עשויה מעור אחד, יש לה גוונים רבים וצורות שונות, והיא ממתינה לנו בכל פינה בחיים. אין צורת חיים שאיננה יכולה להוות פלטפורמה לעבודת ה’ נעלה ביותר, דווקא מהמקום שבו אתה נמצא.
מאידך, ניתן להסתכל על זה גם להיפך. אולי אלו שעובדים הם אלו שמשרתים ב’חזית’, במקום קשה יותר, מתאגר יותר. הנסיונות שלהם גדולים יותר מנסיונותיהם של יושבי בית המדרש. אדם שממנף את החיכוך עם החיים ועם ‘הרחוב’ לעבודת ה’ – הוא הוא זה שנמצא בחזית הקשה ביותר, ומתמודד עם האתגרים הקשים והמסובכים.
כלכלית: מן הראוי שבטרם תחליט החלטה בעניין, תדע מה הם הצרכים שלך ומה הן ההכנסות אליהן אתה יכול להגיע. במידה ומדובר בגירעון שאיננו גדול (שגם הוא עשוי להיות מעיק מאוד), לא הכרחי שעליך לעזוב את חממת הכולל האהובה ולפנות לחפש עבודה. ייתכן שתוכל לבצע עבודה תורנית כלשהי בשעות הפנאי, לקחת תלמיד וכדומה. ייתכן שניתן להגדיל הכנסות בדרכים אחרות, ולחילופין, להקטין הוצאות. אך במידה והגירעון הוא גדול, מן הסתם לא תוכל לפתור אותו בדרך זו. כדאי להתייעץ עם איש מקצוע ולפרוש בפניו את הנתונים. אל תופתע אם תמצא דרכים שונות להגדיל הכנסות ולהקטין הוצאות.
נפשית וחברתית: במידה והנתונים יצביעו על הצעד לעזוב את הכולל ולחפש עבודה, עליך לדעת שמדובר במעבר שיש בו מחיר נפשי, וגם חברתי.
נפשית – תחושה של ירידה בדרגה, של נחיתות רוחנית, של “בשביל מה אני חי אם אני לא לומד” וכדומה. אלו רגשות קשים שלא כדאי להזניח אותם. אכשר דרא וישנן מסגרות רבות של לימוד משמעותי ומעמיק עבור אנשים העובדים לפרנסתם. רצוי מאוד להשתייך למסגרת כזו, ובכך לא לאבד את ה’גישמאק’ הישיבתי ואת ההרגשה המיוחדת של אדם שמחובר לתורה בכל נפשו.
חברתית – בחברה החרדית-ליטאית נוצר מצב שאדם העובד לפרנסתו מרגיש נחות מחבריו שלומדים בכולל ולפעמים אף מקבל שדר כזה מהסביבה. המצב הזה קיים גם אם נוכיח באותות ובמופתים שאיננו אמור להתקיים. זהו מצב נתון שיש ללמוד להתמודד עימו. אין בפי בשורה בתחום, אך הסעיף הקודם עשוי להועיל גם לזה. אם תשהה מדי יום בחברת אנשים עובדים המרוצים ממצבם הרוחני ומתעלים יחדיו בתורה ועבודת ה’, יהיה פחות אכפת לך ממה שיאמרו אנשים אחרים. הביטחון העצמי שלך יגדל, מפני שאתה תהיה באמת בדרגה רוחנית גבוהה.
פרקטית: אכן, קיימות סכנות רוחניות בעולם שמחוץ לבית המדרש. אי אפשר וגם לא נכון להתעלם מכך. כיצד עלינו להתמודד עם העובדה הזו? ראשית, כאשר מדובר בעבודות בתוך המגזר החרדי, הסכנה פוחתת בהרבה. על אחת כמה וכמה אם תמצא עבודה בתחום תורני כלשהו, וודאי שהסכנה מתמזערת. אך לעיתים פתרונות אלו אינם עונים על המצוקה, ועל האדם לצאת לדרך מורכבת יותר, ולהתמודד עם האתגרים הללו. ישנם יהודים רבים שמתמודדים ועושים זאת בגבורה ובהצלחה. זה אפשרי!
לצורך כך, עליך לחזק ולחסן את עולמך היהודי-פנימי. לענות לעצמך על שאלות היסוד: בשביל מה אני חי? מה אני רוצה מעצמי? מה מצפה ממני הקב”ה? כיצד אני יכול להעצים את היהדות שלי? צריך להשקיע בתחום הזה, שבלעדיו קשה מאוד להתמודד עם האתגרים הרוחניים המצפים לאדם מחוץ לבית המדרש. מומלץ ואף חובה שתמצא לך רב, כזה שאתה סומך עליו והוא מכיר אותך היטב, שמבין לליבך ויודע להדריך ולכוון בדרך שמתאימה לך, ויכול לתת בידך כלים להתמודד עם האתגרים המתחדשים בכל יום.
בנוגע לשאלת חוסר ההשכלה – אם יש באפשרותך ללמוד מקצוע שמתאים לך ואתה עשוי להצליח בו, ישנן מספר קרנות שניתן להיעזר בהן כדי לממן את לימודי המקצוע. אך גם לאחר המימון, לא תמיד הדבר מתאפשר, מבחינה כלכלית או מבחינות אחרות. הפתרון הוא למצוא עבודה בתחום שאינו דורש השכלה מיוחדת (ואם אתה מתאים לעבודות תורניות – הן בד”כ כאלו שאינן דורשות השכלה חוץ-תורנית), או לחילופין מקצוע שדי עבורו בקורס קצר ומזורז. ניתן לברר על מקצועות כאלו במקומות הלימוד המיועדים לכך.
וכאן ראוי לעמוד על נקודה חשובה. אדם צריך לעבוד בעבודה שעונה על שלוש השאלות הבאות: האם אני אוהב את העבודה הזו? האם אני יודע לעשות אותה טוב? האם אני משתכר ממנה לפי צרכיי? לא מספיק להחליט ‘לצאת לעבוד’. צריך להחליט גם ‘במה לעבוד’. לפעמים, אדם שחלם לשבת כל ימיו ולהגות בתורה, איננו יודע איזה מקצוע מתאים לו, ומה הם הכישורים המיוחדים שהוא יכול להביא לידי ביטוי, מפני שאף פעם לא חשב על הנושא ברצינות ובצורה מעשית. אם אכן אתה מרגיש שאין לך תשובות לשאלות אלו, כדאי לפנות למבחני התאמה והשמה, שיכוונו אותך לתחום שבו אתה עשוי להצליח בהתאם לכישוריך ואופייך – בתוך התחום שתבחר, תוכל למצוא מגוון של עבודות, חלקן מן הסתם יהיו רלוונטיות עבורך.
אם אנסה לסכם את הדברים: א. עבודת ה’ קיימת גם מחוץ לבית המדרש, ולפעמים היא מאתגרת ומורכבת אף יותר ממי שיושב באהלה של תורה מרבית שעות היום. ב. מי שעובד לפרנסתו איננו סוג ב’ חלילה, אף שמציאות החיים שגזר עליו הקב”ה איננה מאפשרת לו להיות מהמתנדבים בעם. ג. כדאי לשקול בעזרת איש מקצוע את הנתונים הכלכליים, והאם ניתן לפתור את המצוקה בדרכים יצירתיות. ד. דרושה היערכות נפשית להתמודד עם השינוי בסדר היום, ועם השינוי במעמד החברתי – היערכות שתכלול בוודאי הצטרפות למסגרת של לימוד בעיון מס’ שעות ביום. ה. חיזוק עולם התוכן היהודי-רוחני בכדי לייצר כלים להתמודד עם אתגרים חדשים. ו. ניתן להיעזר בקרנות התומכות בלימודי מקצוע. למקצועות מסוימים אין צורך בהשכלה גבוהה במיוחד. וכן, בחירת מקצוע היא משימה שדורשת מחשבה ותכנון ארוך-טווח בהתאם לכישוריך ויכולותיך.
לסיום, על שני דברים לא כדאי לפסוח. האחד – להתייעץ עם תלמיד חכם שמכיר אותך (עדיף לא מגדולי הדור המפורסמים. אלו בד”כ עסוקים ויכולים רק לברך אותך בהצלחה. ברכה חשובה, אך אתה מעוניין להתייעץ ולאו דווקא להתברך), לפרוש בפניו את הלבטים ואת הצדדים, ולקבל את עצתו ואת דעת התורה בנוגע לשאלה שבפניה אתה עומד. והשני – להתפלל ולבקש מעומק הלב לקב”ה שיפקח את עיניך ותראה באר מים, מי הדעת, מי החיים. דַבֵּר אליו, הוא מקשיב.
בהצלחה באשר תפנה
חנוך
Gcr521@gmail.com
דלג לתוכן
