בחור יקר!

פנייתך הכנה מדברת בעד עצמה.

מצד אחד כיון שסיימת את הישיבה הקטנה, לפי דרך העולם אתה אמור לעלות לישיבה גדולה. אך באופן אישי הנך חושש מהמעבר לעולם החדש הכולל בו שינויים גדולים בייחס לעולם הקודם. הן בצד הלימודי – סדרים ארוכים, ומעט שיעורים. והן בצד החברתי – חשש מבדידות.

אז ככה. החיים מזמנים לנו התלבטויות מעין זו שאתה מספר עליה. בפרט במצבים של שינויים. יש פעמים שאנו יכולים להחליט להשאר במצב הקודם ולא לשנות. כמו בהתלבטות אם לעבור דירה, תיתכן החלטה לא לעבור דירה. לעומת זאת, יש מצבים בחיים שהשינוי עומד לפתחנו, בין אם נרצה ובין אם לא. לא ניתן להשאר בבית ספר יסודי, וגם לא ניתן להשאר בעבודה כל החיים ולא לצאת לפנסיה, וכיו"ב. השינוי הוא מציאות, ועלינו לנסות לעשות אותו על הצד היותר טוב.

אקדים עוד, שבכל שאלה ונידון, יש את ההבנה השכלית ויש את התחושה בתוך עולם הרגשות.

ובאשר לנידון דידן, נראה לי שברור לך שלא ניתן להשאר בישיבה קטנה כל החיים… ולא רק בגלל שאתה בן 18. ישיבה קטנה היא שלב בדרך להתקדמות הלאה. אך זה נתפס בשכל. הלב שלך, לעומת זאת, חושש מפני השינוי, וזה בסדר גמור. כמעט כל מי שעולה מישי"ק לישי"ג חושש בדיוק בנקודות שאתה העלית. ולרוב החשש אינו מופרך, ונדרש זמן הסתגלות לא קל בתחילת הישיבה הגדולה. רק שבסוף זה מסתדר.

הענין הוא, שכפי שאתה מתאר, אותו חשש בריא והגיוני, משתלט עליך, ומכתיב לך גם את ההתנהגות המעשית. והתוצאה היא שאינך נרשם לישיבה גדולה. נו ואז מה יהיה הלאה? אני לא אחשב גאון גדול אם אומר לך שזו לא תכנית עבודה מעשית, ושמוכרחים להתקדם ולהרשם לאיזה מקום. גם אתה מבין את זה. רק שקשה לך.

דבר ראשון הוא שתקבל את זה שיש חששות ושזה לגיטימי.

דבר שני הוא לחשוב עם עצמך, ואולי מול דף ועט – אז מה אני מתכנן למעשה?

אם אתה עדיין מרגיש שהחששות חזקים ממך ואתה לא מסוגל לכוון את עצמך לפי צו השכל המורה לך להתקדם, כדאי לגשת לייעוץ. אתה לא הראשון שנתקל בקושי מסוג זה, ויש דרכים רבות פשוטות ויעילות לסייע ולהשקיט את החרדה. גם אם לא תאהב לשמוע את זה, זוהי האמת.

במידה ואין החששות משתלטים עליך, וביכולתך לחשוב בבהירות ולנתח את המצב, אז כדאי אכן להתבונן לגופו של דבר. בין הישיבות הגדולות יש סוגים שונים, ואפשר לנסות לכוון למקום שיותר מתאים לאישיות שלך. על זה כמובן כדאי להתייעץ עם איש צוות שמבין בתחום.

אני רוצה לסיים את הדברים ולומר לך:

הכי קל והכי זמין הוא להיות "שב ואל תעשה", ולומר לעצמי: אני כך וכך, הטבע שלי כך וכך, ואשר על כן לא אוכל לעשות את השינוי שכולם עושים (במקרה שלנו: עלייה לישיבה גדולה).

אבל באמת החכמה מורה לנו לגייס אומץ ולעשות את השינוי חרף החששות. כמו הצנחן שעומד בפתח המטוס בגובה אלפי רגל, כשהרוח העזה טופחת על פניו, והקול הפנימי אומר לו לפרוש ולא לקפוץ. אך אנו מאחלים לו שיצליח להקשיב לצו השכל המורה לו לעשות את הצעד החוצה, וכשכבר יהיה באויר, הוא יבין למעלה מכל ספק, שהוא עשה את הצעד הנכון…

אז האם זה אומר לשכוח מהחששות שלי? להדחיק אותם? חס וחלילה. אנו צריכים להיות מודעים לעצמנו עם כל מה שיש בנו, ואשריך שאתה יודע להגדיר את עצמך. אך לא לתת לאותה תפיסה עצמית לגרום לנו לעשות צעדים דרסטיים. וכידוע: 'אי החלטה' כמוה כהחלטה. לשבת ולא לעשות, הוא דבר דרסטי בדיוק כמו לעשות צעד מוטעה.

וכמובן, לא לנסות לעבור את הסמבטיון לבד, לשתף אנשים שמבינים, לשתף מבוגר שאתה סומך עליו (למרות שבעצם גם אתה 'בגיר', אבל עדיין יש אנשים עם נסיון וחכמת חיים שיכולים לעזור, ותשועה ברוב יועץ כתיב).

אם נראה לך שהשינוי הזה מאיים ומפחיד, דע לך שככל שהוא מאיים ומפחיד, הוי אומר שהוא משמעותי לצמיחה האישית שלך. ואחרי שתעבור את תקופת ההתחלה, תראה שפשוט נכנסת יותר לתוך החיים עצמם. אז נכון, החיים לא תמיד מתאימים את עצמם אלינו כמו חליפה מחויטת, אך בסוף מתברר שטוב שכך. ואילולי הצורך שלי להתאים את עצמי למציאות, לא הייתי צומח וגדל. זו התובנה שלי, כאחד ששינויים מהסוג שאתה מתאר, היו קשים לי מאד במשך חיי, אך הם אלה שגידלוני.

על דברי תורה נאמר:

"והדרך צלח רכב על דבר אמת" (תהלים מה)

ההדר שלך, הוא להצליח לרכוב על דבר אמת. כפי שרוכבים על סוס, בהתחלה דרוש זמן הסתגלות לתנועות הסוס ולמהירות דהירתו, אך לאחר מכן מתגלה איזה הדר נסוך על אותו פרש הדוהר על הסוס בתנועות אציליות אל עבר האופק…

מאחל לך בהצלחה רבה בהמשך עלייתך בהיכלי התורה

"שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו"

ישי

[email protected]