שלום לך יקרה, ומזל טוב!

ראשית, אני שמחה בשמחתך,

על שהקב"ה שלח לך בעל נפלא כל כך,

על שאתם מסתדרים נפלא, ועל שיש בו כל כך הרבה תכונות נפלאות שמאפשרות לך להרגיש טוב איתו.

כל זה ממש לא מובן מאליו.

את מתארת אכזבה דאגה וגם אשמה לנוכח רמתו הרוחנית ומידת שקיעות בלימוד

ואני מבינה את הרגשתך לאור העובדה שכל כך חשוב לך חלקך בלימוד התורה.

הייתי רוצה לנקות את השולחן מסוגיית האשמה לפני שנדבר על האכזבה והדאגה.

האם אכן יתכן שהוא יהיה מי שהוא- בגלל מה שאת? בגלל מה שעשית או שלא עשית?

האם לדעתך אפשרי הדבר שאדם אחד אחראי על מעשיו של אדם אחר?

התפילות שנשאת לזכות בחלק בתורה עומדות לך.

הן תפילות עבורך. עבור חלקך.

אדם יכול להתפלל עבור כל מה שהוא רוצה וחשוב לו,

ומתוך נשיאה בעול עם חברו להתפלל להצלחת חברו, לישועתו לטובתו.

יחד עם זה- התפילה אינה כלי להשפיע על הזולת כדי שיהיה כרצוני… היא אינה מכשיר לעיצוב בן הזוג לדגם המועדף עלי.

ולכן- תפילתך על חלקך שלך ודאי מקובלת ורצויה ותשא פירות. אך חשוב להבין שהיא מעולם לא נועדה לעצב את בעלך לעתיד לדמות שרצית.

מכאן ברור שבעלך כמות שהוא- אינו תוצר של תפילות  שלך או של העדרן. הוא תוצר של הבחירות של עצמו.

ודאי שכל תפילה שלך להצלחתו, לטובתו ולאושרו– מגדילים את הברכה, השפע והסיוע משמים. אבל בשורה התחתונה, הוא בעל הבחירה על חייו.

המשיכי להתפלל, עליך למען עצמך, ועליו- למענו. לטוב שלו כפי שהקב"ה מוצא לנכון.

ועכשיו שאני מקווה שניקית את ליבך מתחושת האשמה,בואי נתבונן באכזבה והדאגה לעתיד.

את מתבוננת בבעלך הנפלא ומאוכזבת שהוא לא לומד כפי שציפית.

 זה מובן. כל מציאות שאינה עומדת בציפיה שלנו- מאכזבת. זה טבעי וזה בסדר.

השאלה היא מה אנחנו עושים רגע אחרי האכזבה?

האם אנחנו בוחרים לבוסס באין, בלא, בחסר, ברע?

או להתמקד במציאות של היש? ויש הרבה ממנו.

בן זוג לעולם לא מגיע כמוצר  "קאסטם מייד"- מעוצב כבקשתך.

תמיד יהיו בו את הדברים שנאהב מאד ואת הדברים שפחות.

את המעלות ואת החסרונות.

את החוזקות ואת החולשות.

ואולי שווה רגע לעצור ולזכור שגם אני לא מלאך.

וגם בי יש דברים שמאתגרים את הצד השני,

שלא הייתי רוצה שיבחנו אותי על פי איזה מודל,

לא שישוו אותי לאשה אחרת

וגם לא לדמות סטריאוטיפית מהאגדות… גם אם אלו אגדות חרדיות.

שלמרות שאני לא מושלמת- אני רוצה שבעלי יראה בי רק את הטוב,

שיעלים עין, שלא ישים לב, שיקטין את חסרונותי.

שיקבל אותי כך. שיאהב אותי בלי תנאים, בלי סוגריים, בלי אכזבות ובלי השלמות מרירות.

שאהיה טובה בעיניו.

ואת ההבנה הזו אני ממליצה לך לרתום לטובת הזוית בה תבחרי לראות את בעלך.

גם הוא ראוי לכל זה.

הוא מלא במידות טובות- ואין דבר יקר ונדיר מזה.

הוא אוהב אותך, את סומכת עליו,

טוב לכם ביחד.

האם תוכלי להרשות לעצמך להנות מכל הטוב הזה?

להתענג עליו, להתחמם מטוב ליבו?

להתלהב ולהיות מרוצה מכל היופי הזה

למרות שדמיינת שהדברים ייראו אחרת?

האם תתני לו את הקרדיט לא להיות מושלם?

ואולי הוא דווקא מושלם- רק לא תואם את הציור שלך?

האם הוא ראוי להערכתך רק כ"ספק תורה"

או שאת יכולה להעריך אותו בעבור עצם מי שהוא?

כשעלית על המטוס חשבת להגיע לניו יורק

וכשנחתת מצאת את עצמך באוסטרליה.

אחרי ההלם הראשון- האם תהיי פתוחה להנות מנפלאותיה של אוסטרליה?

אני מאמינה שככל שתהיי משוחררת יותר לחקור ולגלות את הארץ שהגעת אליה, את האדם שהתחתנת איתו,

תזכי לגלות עוד ועוד יופי ושמחה. עוד צורות של שלמות. שונות מאלו ששורטטו על הלוח בסמינר.

ולעניין הדאגה-

אם ההערכה אליו נובעת רק ממספר שעות הלימוד שלו- אכן יש מקום לדאגה.

זו מציאות ששמה את איכות הקשר על קרן הצבי. על רכבת הרים.

למד מספיק? יש הערכה.

לא למד? לאה שווה…

זוהי עמדה שמעמידה אותו במבחן תמידי, שמודדת אותו, שמעוררת התנגדות חריפה,

ומובטחת להוביל לתוצאות עגומות גם בלימוד התורה וגם בזוגיות.

מהות הנשואין היא עצם הקשר ביניכם. 

תחת החופה לא הוזכר לימוד התורה שלו,אלא "רעים אהובים". 

חברים קרובים שמעריכים ומכבדים זה את זה. שטורחים אחד למען טובת השני.

שיתוף פעולה פורה למען מטרות משותפות- מתוך אהבה ואחווה.

אלו הנישואין שהקב"ה רוצה.

שם הוא משרה את שכינתו.

ומעמדה זו אין לך מה לדאוג לגבי היכולת שלך להעריך אותו. במיוחד שבדברייך נכרת הערכה רבה כלפיו. 

ומה אם התורה? עם בית של תורה? עם חלקך בתורה?

התורה היא ערך עליון. היא תכלית הבריאה וסודה.

וככל שאדם מחובר אליה, מעריך ומוקיר אותה- כך הוא משתוקק אליה ומתענג עליה.

אני שומעת בדברייך את המשקל העצום שיש לתורה בליבך- וזה מרגש וזה נפלא.

את המהות והרגש האלה את מביאה איתך אל הקשר, אל הידידות, אל היצירה המשותפת של הבית שלכם.

ובלי שתעשי פעולות חיצוניות שמטרתן לגרום לבעלך ללמוד יותר (מה שלא מומלץ כלל ועיקר)

יש לרגש שלך השפעה על אוירת הבית ועל מה שקורה בו.

לא כמניפולציה אלא כמציאות.

השמחה שלך בלימוד, בכל דקה ודקה של לימוד, יהא אשר יהא,  הנכונות להתאמץ כדי לאפשר עוד לימוד- נוכחים וברי השפעה.

ההכרה בכך שלימוד התורה היא מצווה שלו בינו לבין קונו- ולא מחויבות שלו כלפייך,

שהוא חייב דין וחשבון על ניצול הזמן שלו ועל ביטול תורה- לעצמו בלבד ולא לך,

שהתקשורת שלך איתו היא על בסיס אישי ואנושי ללא קשר ללמוד שלו-

מכבדת את המרחב האישי שלו ומאפשרת לו להתמודד ולבחור בטוב מכח רצונו שלו,

בקצב ובצורה שנכונים לא ומשחררת אותו מ"לעבוד אצלך" בלימוד, או לחלופין להתנגד להכתבה האילמת שלך,

ולהוכיח לך ובעיקר לעצמו שזכותו להיות מי שהוא בכך שהוא מרשה לעצמו לא להתכופף לרצונך.

השילוב של רגש ההערכה שלך לתורה עצמה, לא אליו כלומד תורה,

עם הכבוד הבלתי מותנה כלפיו וכלפי הבחירות שלו,

הוא מתכון מיטבי לחיים של תורה.

לא לבית של תורה כפי שהונדס בתודעה שלנו,

אלא לחיים האמיתיים שלכם, חיים שהם מיוחדים לכם, שונים משל כל אחד אחר,

עם החיבור המיוחד והאישי שלכם עם הקב"ה ועם התורה-

כשמחך יצירך בגן עדן מקדם- כשלא היו אחרים להשוות אליהם, ולא דמיונות לחתור אליהם.

ככה בטבעיות, כמו שאתם. בגן עדן שלכם.

מאחלת לך קרבה וחיבור לעצמך, לבעלך לבוראך ולתורה הקדושה,

זלטי