שלום וברכה,
קראתי את מכתבך ושמחתי למצוא בין השורות סיבות טובות לתקווה ואופטימיות. מדברייך נראה שיש לכם בסיס טוב של חברות ותמיכה ואפילו אהבה, בסיס חשוב והכרחי לבניית יחסי זוגיות טובים ויפים. אך יותר מכל, ניכר שיש לך רגישות ואינטליגנציה וגם אכפתיות ורצון חזק לשפר את היחסים ביניכם, ואלו כלים חשובים מאין כמותם.
את מספרת על דפוס תקשורת לא טוב שנוצר ביניכם במהלך השנים, ואת מחפשת דרכים לשנות אותו. אנסה לכתוב כמה עצות כלליות, על אף שכמובן הדרכים משתנות לפי אופיו של כל אחד והמקרה הפרטי שלו.
מאחר ומדובר על דפוס שהתקבע במהלך תקופה ארוכה, הדרך "לשבור" את הדפוס צריכה להיות באותה הדרך שבה נוצר – רק בכיוון ההפוך. בתהליך של התגבשות דפוס התנהגות אלטרנטיבי. למעשה, אין פתרון קסם שישנה את דפוס הפעולה שלנו בבת אחת, והדבר יכול לקרות רק בתהליך זוחל של שינוי.
בכדי לשבור חומה צריך להתחיל ביצירת סדקים זעירים. במקרה הזה: להשקיע בעקשנות ובסבלנות בצד החיובי, מבלי לצפות לתוצאות מיידיות. לפתוח פתח כחודו של מחט ומשם להרחיב אותו עוד ועוד. כאן מתאים מאד הפסוק בקהלת: "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ".
יש כאן נקודה נוספת וחשובה:
אני נזכר בשיחה שהיתה לי פעם עם אברך צעיר שחיי הנישואין שלו עלו על שרטון. בין הדברים הוא אמר לי כמה משפטים שנחרתו בי היטב. וכה היו דבריו:
"ביקשתי מאשתי כמה פעמים: בבקשה ממך, תפעילי עלי 'מניפולציות'. במקום לבוא אלי בצורה ישירה ולומר לי: תעשה כך וכך, תעזור לי, תשמור על הילדים וכו', תעשי את זה בצורה עקיפה, בצורה שתגרום לי לרצות לעשות את זה. בבקשה ממך 'תעבדי עלי', תפעילי קצת יצירתיות, תבואי אליי בדרך שארצה לעשות את מה שאת רוצה…". אלו היו דבריו.
כאמור, הדברים עשו עלי רושם חזק, מפני שהרגשתי שיש כאן משהו שנכון ואמיתי לכולם: בעצם זה מה שכולנו רוצים, כל אחד מאתנו רוצה לעשות טוב, להיות בן זוג איכותי, שמעניק מעצמו ונותן לשני, אך לעתים אנו לכודים בכל מיני מחסומים שמונעים מאתנו את זה, לדוגמה: הכבוד והאגו שלנו, העצלות, השגרה, החרדה מפגיעה, הפחד לוותר ו"לשחרר", וכן הלאה. למרות שיש בנו רצון אמיתי לבוא לקראת השני – לא תמיד אנו מצליחים להוציא אותו אל הפועל. בשלב הזה, אנחנו צריכים שבן הזוג השני יעזור לנו "לרדת מהעץ", או שיעורר בנו מוטיבציה חדשה, שיפנה אלינו בצורה שתעורר בנו מחדש את הרצון להתקרב, שימוסס את חומות הפחד, החשש והחרדה – שיעזור לנו לעזור לו…
בהקשר הזה אפשר להזכיר את המליצה הידועה על המשפט "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה" – שהאשה הכשרה (והחכמה) עושה (כלומר "מייצרת") את ה"רצון" של בעלה: היא יודעת כיצד לגשת אליו באופן שיפעיל את רצונו לטובתה.
יתכן שהישירות שלך (שציינת במכתב) היא אחד הגורמים לקושי ביניכם, ואם כן – אולי כדאי להפעיל כאן "בינה יתירה" ולהמנע, לפחות לזמן מסוים, מאותה ישירות. יתכן שהוא רגיש לביקורת ואז צריך להיזהר שבעתיים, ויתכנו סיבות אחרות ומגוונות, שעלייך לברר בינך לבין עצמך. בכל מקרה, החכמה במקרה הזה תהיה לבחור בדרך פחות ישירה, ואולי אפילו קצת "מזויפת" למראית העין, אבל בסופו של דבר יש בכוחה להוביל לקשר יותר עמוק ומשמעותי. זה אולי נראה לרגע כמו "שקר", אבל אם זה משרת את הטוב והרצוי – זו האמת (וכדברי הרב דסלר ב'מכתב מאליהו', כרך א', עמ' 94).
[בעולם הזה יש לעתים סתירה בין האמת לשלום (אמנם זכריה הנביא מתנבא שלעתיד לבוא נזכה למצב של "וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ"): כדי להגיע לשלום צריך "להשליך את האמת ארצה" (כפי שעשה הקב"ה בבריאת העולם עפ"י המדרש). למעלה מכך, האמת האבסולוטית, הטהורה והשמימית, המנותקת מן המציאות ולא מתחשבת בה, אין לה קיום בעולמנו. בעולמנו – "אמת מארץ תצמח", האמת צריכה להתקיים בתוך המציאות המורכבת ומלאת הסתירות, ואם לאו – אין לה זכות קיום].
ועוד נקודה שכדאי לדעת בהקשר הזה: תקשורת פתוחה ומלאה בין בני הזוג, כשכל אחד משתף את השני בכל מחשבותיו, נחשבת כמצב אידיאלי. אך חשוב לדעת שגם לכך יש גבולות. לעתים עודף ישירות ושיתוף דווקא עלולים לפגוע בקשר. הדבר תלוי בזמנים, במצבים המשתנים של החיים, ובסוגי האופי של בני הזוג. לא כל אדם פתוח ופנוי תמיד מבחינה רגשית ונפשית להכיל את כל הדיבורים והמחשבות של בן הזוג שלו (לפעמים אפילו האדם אינו יכול להכיל את כל המחשבות של עצמו, ולשם זה קיים בכל אחד מנגנון טבעי של "הדחקה" – שנועד לשמור על השפיות שלנו). עודף המלל לפעמים פועל לרעת היחסים ולא לטובתם. ועל כן לעתים השתיקה היא דווקא המצב הרצוי. לפעמים "לשתוק ביחד" זו דרך טובה יותר של תקשורת.
ובזמן ששותקים אפשר לעשות. אני לא מדבר על החלטות גדולות שקשה להתמיד בהן לאורך זמן, אלא על מחוות קטנות. על ביטויים קטנים של אכפתיות ושל אהבה שלא גוזלים הרבה אנרגיה, אך יוצרים תחושה נעימה ומזכירים את העובדה ש"אנחנו יחד". זה יכול להיות כריך עם פתק שמחכה לבן הזוג בבוקר, זה יכול להיות כוס קפה עם פיסת שוקולד. לפעמים סתם מילה טובה, ואולי רק הימנעות (אפילו חד פעמית) ממשהו שאני יודע שמרגיז אותו, וכן הלאה.
כך לאט לאט, בצעדים קטנים, לנסות ולפרק את החומה. לנסות ולחזק את התחושה ש"אנחנו יחד", שיש כאן אכפתיות, חברות, אהבה.
רק לאחר מכן, כשהחשדנות ומפלס העוינות יורדים, אפשר להתחיל לנסות ולפתח את קווי התקשורת. פעמים רבות קשה להשתחרר מן המחסומים ללא טיפול זוגי מקצועי, אך גם בכדי להגיע לשלב הזה – של נכונות לטיפול, יש צורך בעבודת הכנה. רק כאשר בן הזוג אינו מרגיש מאוים, רק כאשר הוא בעצמו רוצה להתקרב ונוכח שהוא נתקל במחסום רגשי כל שהוא שקיים בתוכו, רק כאשר יבין שאין לו על מי להטיל את האשמה, אז יהיה פתוח לשמוע על אפשרות לשפר את עצמו ואת יכולת התקשורת שלו במסגרת טיפולית. אבל כל עוד זה נעשה במסגרת שיפוטית ותחרותית – אין סיכוי שזה יקרה.
אם לסכם במילים פשוטות: הצעד הראשון הוא למוסס את הקיר לאט לאט, לפרק את החומה במעשים קטנים, בחיוכים, במחוות שמגלות אכפתיות, בפתקים, בשתיקה, בהתגמשות, בדיבור שמתאים את עצמו לאוזן השומעת – ולא מתעקש לומר "את האמת", וכן הלאה. ובעז"ה "אחרי המעשים ימשכו הלבבות".
בתפילה שנזכה לבינה יתירה – למצוא נתיבים ודרכים שיחברו בינינו, ונבחין ונדע לזהות את הדברים שהורסים ומקלקלים ולהימנע מהם מבעוד מועד.
אני מאחל לך בהצלחה באתגר הגדול של "חכמת נשים בנתה ביתה".
אלי
[email protected]
דלג לתוכן
