שלום לך אישה יקרה.

קראתי את פנייתך כמה פעמים.  את הצורך הכל כך נוגע לקבל אמפתיה ומענה רגשי ואת הכאב העמוק כשאת מבינה שהצורך הזה לא יגיע מבעלך.

את רוצה מפגש של לבבות, ואת חשה שהוא לא איתך.

ואיזה כאב עמוק זה להגיע בפגיעות מתוך רצון לקשר, לקרבה, ולהתאכזב.

קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני איתך. כל כך מבינה ומרגישה את הכאב ואני רוצה לענות לך, גם מתוך מסע אישי שאני עברתי, וגם מתוך עבודה עם נשים רבות מאד בשנים האחרונות.

אני אטיל פה פצצה, ואז יחד, ננסה לאסוף את השברים. בסדר?

בעלך לא יצליח לעולם למלא את הצורך הרגשי העמוק לו את מייחלת. בואי נבכה את זה יחד.

ואני כותבת לך את זה, לא כי אני מכירה אותך, (אני לא).

ולא כי אני מכירה את בעלך. (אני לא).

אלא כי יש פה משהו שמתקיים בדינמיקה בינכם שחוזר אצל כל כך הרבה זוגות.

ועכשיו, אחרי שהטלתי את הפצצה ואנחנו מחזיקות יחד את הכאב המצמית הזה, אני רוצה שנצא יחד לסיור קטן בהבנה של יסוד עמוק בזוגיות.

מסכימה?

רוב ככל הזוגות יחוו במהלך חייהם כאב עמוק בקשר. בכל קשר הכאב יופיע בנושא אחר. בזוגיות אחת הפער הרגשי יוביל לכאב לופת אצל האישה, בזוגיות אחרת יהיה זה הפער הדתי והאכזבה של האיש מאשתו, ואצל זוג אחר נושאי עניין שונים יוביל לצער עמוק אצל שניהם.

אין כמעט זוגיות שתהיה נעדרת כאבים.

אז מה המטרה של הכאב הזה? מה מלמדת אותנו העובדה שכאב הוא "בילד-אין" בכמעט כל קשר זוגי?

אני אשתף אותך שאני מאמינה שזוגיות היא מעבדה להתפתחות אישית. בהיותנו ילדות חווינו, כל אחת מאיתנו איזושהי נקודת שיא של כאב. איזשהו אירוע מכונן אותו אנו זוכרות עד היום: אם זו המורה שביישה בפני כל הכיתה, אמא שבחרה להתמקד במגרעת במקום בטוב, או אב ביקורתי שלא חסך במילים קשות. באותו רגע חווינו לפיתה של הלב. הלפיתה הזו יצרה חריץ בליבנו. אל אותו החריץ התנקז הרגש הקשה שחווינו באותו רגע מכונן: עלבון, דחיה, אכזבה, בהלה, או כל רגש קשה אחר.

במהלך השנים בכל פעם שנרגיש את אותו רגש קשה, החריץ יתרחב ויגדל.

כשעמדנו תחת החופה, יחד איתנו עמד החריץ, אבל למרבה הצער, בגיל עשרים או שלושים מקור הכאב אינו רק חריץ, הוא כבר פצע, אפילו פצע מזוהם.

ועם הפצע הזה הגענו, כל אחת מאיתנו, לזוגיות. ובכל פעם שהאיש שלנו אומר או עושה משהו שגורם לנו להרגיש שוב באותו רגש קשה שבליבת הפצע, כל המערכת הפנימית מזדעזעת.

הנטיה הטבעית היא או להפנות אל האיש אצבע מאשימה (מדוע אתה כל כך מכאיב? למה אמרת את מה שאמרת? מדוע עשית את מה שעשית או שלא עשית את מה שרציתי?) או לבוא אליו מתוך כמיהה אדירה שימלא את הכאב הזה ויתן לו ריפוי.

אבל האמת היא, שאף אחד בעולם לא יוכל לרפא לנו את הכאב העמוק הזה, זולתנו ובעזרתו הרחומה של הקב"ה. את תקבלי מהאיש שלך אולי בטחון וקשר, אבל לעולם, לעולם! הוא לא יצליח למלא את הכאב והחוסר הרגשי.

ולמה?

כי ברוב המקרים (ואני מסייגת את דבריי למערכת זוגית בריאה), הכאב הוא בתוכנו. לרוב, מקורו הוא באותו חריץ שהפך עם השנים לפצע מזוהם ומוגלתי, ומגע, אפילו מגע קטן באותו אזור, מצית בנו את עצמת הכאב שאנו נושאות שנים.

וכשאנחנו מגיעות לאיש עם עומס כאב ותשוקה אדירה שיתן לנו סעד רגשי וירפא את הכאב – לרוב נקבל תגובה של ריחוק. לא מתוך כוונה רעה חלילה. אלא מתוך היעדר יכולת.

והציפיה שוב ושוב שהוא ימלא אותי, מרחיקה אותנו שוב ושוב האחד מהשניה.

שימי לב לדיוק:

לא רק התגובה שלו מרחיקה בינכם,

אלא גם הציפייה שלך שהוא ימלא אותך מבחינה רגשית. הציפיה הזו, הדינמיקה הזו – מרחיקה בינכם.

תארי לעצמך שבעלך היה מגיע אלייך שוב ושוב עם צורך שאין לך באמת יכולת לתת. לא משהו טכני שאפשר לפתור, אלא בקשה פנימית עמוקה. למשל לו היה מבקש: "אני צריך שתאשרי שאני מספיק טוב. אני צריך שכל יום תתני לי את התחושה שאני בעל מוצלח. אם לא תצליחי לתת לי את זה, אין לנו מה לעשות יחד".

בהתחלה אולי היית מאד רוצה לעזור. היית מקשיבה, מחזקת, משתדלת. אבל אחרי תקופה, גם אם את אוהבת אותו מאד, משהו בך היה מתחיל להתעייף. לא כי הפסקת לאהוב, אלא כי היית מרגישה שאת מחזיקה משהו שאי אפשר באמת להחזיק עבור אדם אחר.

ואז, בלי להתכוון, אולי היית מתחילה להתרחק, כי המשקל של 'להיות מקור הכוח של מישהו', פשוט נהיה כבד עד בלתי אפשרי לשאת.

אני כותבת פה דיוקים עדינים וממש מתפללת שהמילים ימצאו מסילות לליבך ויתנו לך הבנה ושקט ללב.

כתבת שבעלך משתדל לצאת איתך בתדירות גבוהה. יכול להיות שהוא רוצה לפגוש אותך במסגרת היכולת שלו? שהוא רואה את המצוקה ורוצה להיות שם בשבילך, וזה מה שהוא מסוגל לתת?

זעקת בפנייתך: "איך ומה נשאר מקשר כזה?" ואני רוצה להחזיר לך, שיש לך פה הזמנה אדירה לצמיחה. הבנה שבתוכך מצוי הריפוי שלך.

כשאת תקחי אחריות על העולם הרגשי שלך. תתני מענה וסעד לעצמך, תשחררי אותו מהציפיה ומהכמיהה (שגדולה עליו) לשאת את משא רגשותייך, שם יתחיל מפגש אמיתי. לא מפגש של סיפוק צרכים בינכם, אלא מפגש של לבבות.

אני מזהה בפנייתך יאוש כזה שאולי אפילו מבקש לברוח מהנישואים האלו. אבל אני רוצה לגלות לך את מה שאת כבר יודעת. אי אפשר להתגרש מעצמנו ומהכאב שבליבנו. זה כמו לחפש את האוצר מתחת לגשר בקרקוב, כשבאמת האוצר נמצא ממש בתוכך.

אז מה עושים?

חוזרים אליך.

אל הלב שלך. לוקחים אחריות מלאה כל העולם הרגשי, ומשחררים אותו לחלוטין מלהיות "ספק הצרכים" שלך.

האם חשבת ללכת לטיפול? האם יש לך חברה טובה או מעגל חברות שתוכלי להשיח את הלב? האם יש לך תחביבים? האם את אוהבת לרקוד? לבשל? לאפות? לשיר?

אני רוצה לבקש ממך לחזור לעצמך מתוך אחריות מלאה לעולם הרגשי שלך. להתחיל לשמח את עצמך.

ואגלה לך סוד,

כשאת תהיי שמחה ויהיה לך כיף עם עצמך, יהיה גם לו כיף להיות איתך.

אני מניחה שגם לך כיף להיות ליד אנשים שמחים שמלאים באנרגיה טובה. לא?

אנשים נמשכים לאנשים שמחים שטוב להם.

ישנו שיר צרפתי מקסים שאני אוהבת לצטט:

"הציפור אינה שואבת את הביטחון שלה מהענף עליו היא יושבת, אלא מהכנפיים שיש לה".

הצורך העמוק הזה שלך, שבעלך לא יכול למלא בך, זו הזמנה אדירה למצוא את הכנפיים שבתוכך. לשמח את עצמך ולתת סעד וריפוי לפצעי הילדות העמוקים.

בצער רב, שלא לומר, באבל, אני מזמינה אותך להפרד מהרעיון שהוא יתן לך מה שהוא לא יכול לתת,

ולפתוח ידיים למה שכן בכוחו לתת.

בדיוק כמו שהיית רוצה שיפסיקו לדרוש ממך את מה שאת לא מסוגלת לתת, ויראו בך את מה שאת כן.

אישה אהובה,

כשאת "תפטרי" את בעלך מלהיות ספק הצרכים הרגשיים שלך, את תהיי פנויה לראות את כל האור והטוב שהוא מביא לחייך.

רק כך, תוכלי להתחבר אליו, אל מי שהוא, ולא אל הפנטזיה שאת רוצה שהוא יגשים עבורך.

אני מניחה לך פה לינק לפודקסט אם תרצי להעמיק במעט את המסע הזה שהתחלנו יחד היום כאן: https://did.li/I2Rx5

מקווה שמילותיי ימצאו מסילות לליבך.

בידידות רבה

רבקי