שלום איש יקר

שהיתי זמן רב בשאלתך הנוגעת ללב, ולא אכחיש כי לא בנקל מצאתי מענה.

התייעצתי עם עמיתים הבקיאים בנעשה בתחום, הם האירו את עיני בכמה נקודות שאציין להלן, והכל מודים שמדובר בסוגיה אנושית (וציבורית) כואבת ומשמעותית.

חלק ניכר מההתמודות שתיארת מתמקדת במפגש שלך עם הסטיגמה החברתית. המפגש הזה כואב לך יותר לאור זאת שאתה כשלעצמך מתעלה מעל דברים אלו.

אני רוצה שתבין לעומק את המורכבות של הסוגיה הסטיגמטית. שתראה שיש בה פנים לכאן ולכאן, תערובת של טוב ורע. אני מאמין שזה יסייע לך להתמודד טוב יותר.

התחברתי ואני מוקיר את היכולת שלך לראות בני אדם מעבר ל”מגירות” ולקיטלוגים החברתיים. למשל, בעדינות נפש אתה מזהה את ההחפצה הסמויה הטמונה בביטוי “להתפשר” על בת זוג, משל הייתה היא חפץ המועמד למקח וממכר…

היכולת להתעלות מעל הקליפה החיצונית ולראות נכוחה את צלם-אלוהים שמעבר למסכת-הגוף או הריבוד החברתי, אינה יכולת מובנת מאליה, כי במידה רבה אנחנו אסירי הסטיגמה.

התיוג, כמו כל תופעה שנבראה בעולם, יש לה תכלית. התיוג נועד לסייע לעשות סדר-מהיר. כמו כל דבר אחר, הוא יכול לשמש לטוב או לרע. בהקשר חיובי תפקידו לעזור לנו להבין את המציאות, ליצור שפה משותפת אודותיה, לזהות מהר הזדמנויות או סכנות.

התיוג הוא כמו שפה. בשביל שנוכל לדבר על עצים ולא נלך לאיבוד ביער של צמחים בעלי מאפיינים מגוונים, צריך לתייג את כלל העצים ולתת להם שם אחד: לקבוע מכנה משותף שיעזור לנו לדבר על מאפיין כללי של “עץ”. כמובן שלתיוג הזה יש מחיר: הוא מכניס את כל העצים לאותה קטגוריה ובכך מטשטש את הגיוון העשיר של ריבואות מיני עצים, כל אחד ויפעתו, עליו וענפיו… הבדלים רבים לאין מספר נדחקים אל מילה אחת, עץ.

כשהתיוג עוסק בבני אדם, הוא מחמיץ את הייחודיות של כל פרט. למשל, המביט ומגדיר לעצמו שהוא רואה “קבוצה של סינים” מכניס מגוון עצום של אנשים וסגנונות אל סד צר “סינים”. אך כשמדובר בתיוג של בני אדם, יש לכך משמעות נוספת. התיוג, שיום, הגדרה או הכללה, מכהה ומצמצמת את האנושיות של האדם. לדוגמא כשאנחנו רוצים לתאר אדם שנוטה לעצב, הימנעות ופסימיות, אנחנו אומרים ש”הוא בדיכאון”. בעצם אנחנו לוקחים חוויה סובייקטיבית, אישית, פנימית והופכים אותה לתופעה אובייקטיבית, בין-אישית חיצונית. זוהי יצירת התמרה ומעבר של מצב אנושי-נפשי למצב גשמי-חפצי, מסובייקטיביות לאובייקטיביות.

כדי להמחיש את משמעות הדבר, תאר לך שנסביר להורה אוהב שרגשותיו העזים כלפי בנו אינם אלא תהליכים נוירוכימיים המתרחשים במוחו. באמירה כזו, נטלנו ממנו את אהבתו הרוחנית נצחית בעלת משמעות ייחודית והפכנוה לתהליך גשמי בר חלוף, כזה שיש לו אח ורע; צמצמנו את מרחב החוויה לשורש ראשוני חומרי וחסר משמעות..

הנה כי כן, כאשר משיימים או מתייגים אדם או תופעה נפשית, אזי גם מכלילים ומאבדים מידה ניכרת של ייחודיות וגם מפחיתים את מידת הסובייקטיביות והאנושיות

מאידך גיסא, תאר לך מצב בו לא היה שיום, תיוג והכללה. למשל אם היינו רוצים להיות מדוייקים לא יכולנו להשתמש במילה “כלב”, שהרי גם בתוך אותו גזע, יש הבדלים בין פרט לפרט…. לא ניתן היה להתמודד עם כמות הפרטים האינסופיים שקיימים במציאות. לא היה אפשר להכניס את החוויה לתוך פרופורציה. לא היה אפשר לקיים תקשורת אודות תופעות נפשיות. בעומק העניין, דווקא הויתור על הדיוק והייחודיות מאפשר לאדם להיחלץ מבדידותו הקיומית. אז נכון שאף אחד לא יכול לחוש במדוייק את תחושת כף הרגל שלי כאשר אני מודד נעל, אבל הוא יכול לדמיין בערך מה אני חש. יש שיבכו את בדידותו הקומית של האדם, ויש שישמחו ביכולתו להצוות עם אחרים, גם במחיר איבוד מידת מה של דיוק ואותנטיות.

כך או כך, הצמצום שבתיוג הכרחי הוא אפוא, והוא כלי ביד האדם להכיל את העולם ולהתמודד עמו. אלא שלפעמים האיזון בין האובייקטיביות לסובייקטיביות מופר, הגולם קם על יוצרו, הטפל הופך לעיקר והכלי הופך לתכלית בפני עצמה. קח למשל מותג, נניח מותג רכב. ביסודו המותג אמור היה לשמש אות המציינת את דירוג איכות המוצר. פעמים רבות, עם הזמן, המותג הופך מאמצעי למטרה, מסימן לסיבה, מסמל למסומל.

כך גם לגבי תיוג ושיום של תופעות אנושיות. במצב תקין נשמר איזון בין גישה “סובייקטיבית” ביחס לאדם, כזו הרואה אותו יחידי, ייחודי, אשר חידוש כמוהו לא היה מעולם, לבין גישה “אובייקטיבית” הרואה אותו כחלק מהכלל, מדגישה את הדומה שבמאפייניו לכלל ומייחסת פחות חשיבות לניואנסים הדקים הייחודיים בעיקר לו.

בהתאם לכך, יש נקודות מבט שונות: מבט של כלל ומבט של פרט. למשל הורים מביטים בילדיהם במבט של פרט, ולכן כשהם אומרים שהילד שלהם “מיוחד”, הם מתכוונים לומר שהוא אינו בר-השוואה לאף אחד מעצם היותו אחד יחיד ומיוחד. לעומת זאת, כשמערכת בירוקרטית מגדירה אדם כמיוחד היא מתכוונת דווקא להשוות אותו לאחרים ולומר שבהשוואה להם יש לו מאפיינים ספציפיים המצריכים התייחסות מיוחדת.

כשאתה נפגש עם בת זוג מיועדת, אתה מצוי בדילמה, בין אמיתיות וכנות מולה, לבין שמירה על פרטיותך, בוודאי בנושא כה אינטימי כזה הנפשי.

אתה אינך מבקש לרמות. להונות. להסתיר ולמקח בטעות (כמו שרבים עושים, ויש להודות בכך!). אדרבא. אתה רוצה שהמיועדת תרצה אותך כהוייתך. איך שאתה.

אבל אתה רוצה שהיא תביט בך ממבט של פרט. לא ממבט של כלל. אתה לא רוצה להיות בעיניה חלילה בתור אחד ש”לוקח כדורים”. אתה רוצה שהיא תראה אותך כאדם. אדם מיוחד במובן ההורי ולא במשמעות הממסדית.

דא עקא, שבשלב ראשון אתם זרים זה לזה. היא לא יכולה להביט עליך במבט פרטי. אתה עבורה עדיין אחד מיני רבים. בדיוק כפי שהיא כך עבורך.

חשוב לי שתבין את נקודת המבט הכללית, גם אם איננו מסכימים שהיא צודקת, היא רבת עצמה.

תחשוב על סיפורי זוועה שרצים בעולם על אנשים שהסתבכו בנישואין עם בני זוג שהסתירו מהם את מצבם האמיתי. תחשוב על תחושת העוול והקיפוח. תחשוב על תחושת חוסר האונים של מי שקם בבוקר שאחרי הנשואים, והנה לאה….

הסטיגמה היא שחקן מרכזי, ואפשר להתחרות אחר טבעו וללמוד איך להתמודד עמו

הנה תרשים זרימה של התהליך החברתי. החברה חרדה מפני אונאה בשידוכים, כי יש רמאויות.

חרדה מגבירה יחס סטיגמטי ומכליל. כשיש סכנה המוח נצמד לסכמות פשטניות, אין גווני ביניים, הוא חותך: לנו אתה או לצרנו…

הגדרה נפשית (למשל חרדה, דכאון, סכיזופרניה) הופכת מכלי שפתי שנועד לסייע באמפתיה והבנת מצבו הנפשי של הזולת, ל”מותג שלילי” שנרתעים ממנו. בדיוק כמו שסמל של “מרצדס” עבר תמורה מאמצעי לסמן לצרכן שמדובר ברכב אמין, ל”סמל סטטוס” שנועד לסמן לנהג בנתיב הסמוך שמדובר בבעל המון…

מצב של “לוקח/ץ כדורים” הופך מתיאור של אדם אחראי ויציב שיודע לדאוג לבריאותו ולחיות חיים בריאים (כמו אדם שחובש משקפיים, למשל), הופך אצל אנשים שאינם מכירים מקרוב למשהו בעל קונוטציה רגישה.

אלו תהליכים חברתיים שאינם קשורים אליך. המיועדות אינן בורחות “ממך” כמו שיכול להשתמע מדבריך. כשאתם יושבים במפגש הלכאורה פרטי, פועלים עליכם כוחות חברתיים גדולים מכם.

עליך ללמוד איך להתנהל עם כוחות אלו. אתה צריך יועץ שמבין בתהליכים חברתיים.

לצד זאת התהליכים החברתיים הללו מן הסתם משפיעים על התחושה שלך, ומקרינים על תחושת הבטחון ומידת הרוגע שלך במפגש. בשביל החלק הזה, אתה צריך יועץ שמבין בתהליכים תוך נפשיים.

להערכתי נכון שתהיה מלווה על ידי עובד סוציאלי המכיר את הציבור החרדי היטב. תעשו יחד גם עבודה תוך-אישית להבין מה קורה בעולם הפנימי שלך ואיך הוא משפיע על השידוכים, המפגשים, ההתנהלות מול שדכנים והמשפחות, וגם לתכנן את צעדיך בחשיפה נכונה של עולמך הפנימי וסיפור חייך מול המיועדת. העובד יוכל גם לשוחח עם רבך ולחשוב יחד כיצד נכון לנהוג בעניין.

את השיחות/מימון של השיחות עם העובד הסוציאלי אפשר לקבל מקופת החולים, מחלקת רווחה, עמותות בקהילה או סל שיקום באם אתה זכאי לו.

המצב בו גורלך מושפע מסטיגמות חברתיות ונקודות מבט שמסתכלות על החיצוניות ולא על המהות, שמתעלמות מכך שאתה מאוזן ומתפקד בצורה יציבה, שמכניסות אותך לסל-סד סטטיסטי ומתעלמות מהאדם שאתה –

כל אלו זורקים אותי למילותיו של ספר תהילים ויוצקות למילים אלו משמעות מיוחדת

כי בחנתנו אלוהים

צרפתנו כצרף כסף

הבאתנו במצודה

שמת מועקה במותנינו

הרכבת אנוש לראשנו

באנו באש ובמים

— ותוציאנו לרוויה

אני מקווה שתקח ייעוץ מתאים שיסייע לך להמשיך להצליח, גם בתחום הזוגיות

והיה לעת ערב, יהיה אור

עלה והצלח

חיים

haymdayan@gmail.com>