The Butterfly Button
על סטיגמה ושידוכים

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה,
אני בחור בן 30, חרדי ורווק. לפני שנים רבות עברתי משבר נפשי ומאז אני נוטל כדורים פסיכיאטריים. יש לציין שכבר כמה וכמה שנים שאני מאוזן ומתפקד באופן מלא. הבעיה שלי היא בתחום השידוכים. ההנחייה שקיבלתי מרבותיי היא לספר על העניין הזה בפגישה השלישית. מה שקורה בפועל הוא שהבחורות מרגישות מרומות ומורידות את השידוך באופן מיידי. שוב ושוב. אמרו לי, “אין לך ברירה, אתה חייב להתפשר”. החלטתי “להתפשר” למרות שחורה לי מאוד שאנשים מתייחסים לבת ישראל כשרה וצנועה כפשרה. נתתי הסכמה להפגש עם גרושות (לדעתי איכותיות יותר מרווקות) עם ילדים, מבוגרות ממני (מעדיף אותן על צעירות) בחורות עם בעיות רפואיות ונפשיות כאלו ואחרות, שלא לדבר על עדות שכבר מתחילת התהליך לא ראיתי בזה התפשרות. בפועל אני עדיין בודד, ברגע שהן שומעות על הבעיה הזו הן בורחות ממני.
השדכנים מתייאשים ממני. יש כבר רשימה גדולה של שדכנים שלא עונים לי ומתעלמים ממני כי הם הבינו שממני לא ייצא להם כסף.
לספר על הבעיה הזו לפני הפגישה הראשונה זה בלתי אפשרי מבחינתי. החלטתי יחד עם רבותיי לנסות את זה. בגלל שמדובר במשהו מאוד אישי ורגיש אינני מסוגל לספר זאת ולחשוף את הסודות הכמוסים והרגישים ביותר שלי לזרים. רוב המועמדות ברחו. ואילו שלא ברחו שאלו שאלות מאוד טבעיות ומתבקשות כמו: איזה כדורים? מתי היה המשבר? איך הוא לידי ביטוי? האם יש תופעות לוואי?
זו תחושה איומה ונוראה שאנשים זרים מחטטים לי באזורים הרגישים ביותר בנפש. כמובן שזהו זכותם וחובתם לשאול את השאלות הללו אבל עבורי זה קשה מנשוא.
אינני יודע איך להמשיך הלאה? מה אני עושה?

תשובה:

שלום איש יקר

שהיתי זמן רב בשאלתך הנוגעת ללב, ולא אכחיש כי לא בנקל מצאתי מענה.

התייעצתי עם עמיתים הבקיאים בנעשה בתחום, הם האירו את עיני בכמה נקודות שאציין להלן, והכל מודים שמדובר בסוגיה אנושית (וציבורית) כואבת ומשמעותית.

חלק ניכר מההתמודות שתיארת מתמקדת במפגש שלך עם הסטיגמה החברתית. המפגש הזה כואב לך יותר לאור זאת שאתה כשלעצמך מתעלה מעל דברים אלו.

אני רוצה שתבין לעומק את המורכבות של הסוגיה הסטיגמטית. שתראה שיש בה פנים לכאן ולכאן, תערובת של טוב ורע. אני מאמין שזה יסייע לך להתמודד טוב יותר.

התחברתי ואני מוקיר את היכולת שלך לראות בני אדם מעבר ל”מגירות” ולקיטלוגים החברתיים. למשל, בעדינות נפש אתה מזהה את ההחפצה הסמויה הטמונה בביטוי “להתפשר” על בת זוג, משל הייתה היא חפץ המועמד למקח וממכר…

היכולת להתעלות מעל הקליפה החיצונית ולראות נכוחה את צלם-אלוהים שמעבר למסכת-הגוף או הריבוד החברתי, אינה יכולת מובנת מאליה, כי במידה רבה אנחנו אסירי הסטיגמה.

התיוג, כמו כל תופעה שנבראה בעולם, יש לה תכלית. התיוג נועד לסייע לעשות סדר-מהיר. כמו כל דבר אחר, הוא יכול לשמש לטוב או לרע. בהקשר חיובי תפקידו לעזור לנו להבין את המציאות, ליצור שפה משותפת אודותיה, לזהות מהר הזדמנויות או סכנות.

התיוג הוא כמו שפה. בשביל שנוכל לדבר על עצים ולא נלך לאיבוד ביער של צמחים בעלי מאפיינים מגוונים, צריך לתייג את כלל העצים ולתת להם שם אחד: לקבוע מכנה משותף שיעזור לנו לדבר על מאפיין כללי של “עץ”. כמובן שלתיוג הזה יש מחיר: הוא מכניס את כל העצים לאותה קטגוריה ובכך מטשטש את הגיוון העשיר של ריבואות מיני עצים, כל אחד ויפעתו, עליו וענפיו… הבדלים רבים לאין מספר נדחקים אל מילה אחת, עץ.

כשהתיוג עוסק בבני אדם, הוא מחמיץ את הייחודיות של כל פרט. למשל, המביט ומגדיר לעצמו שהוא רואה “קבוצה של סינים” מכניס מגוון עצום של אנשים וסגנונות אל סד צר “סינים”. אך כשמדובר בתיוג של בני אדם, יש לכך משמעות נוספת. התיוג, שיום, הגדרה או הכללה, מכהה ומצמצמת את האנושיות של האדם. לדוגמא כשאנחנו רוצים לתאר אדם שנוטה לעצב, הימנעות ופסימיות, אנחנו אומרים ש”הוא בדיכאון”. בעצם אנחנו לוקחים חוויה סובייקטיבית, אישית, פנימית והופכים אותה לתופעה אובייקטיבית, בין-אישית חיצונית. זוהי יצירת התמרה ומעבר של מצב אנושי-נפשי למצב גשמי-חפצי, מסובייקטיביות לאובייקטיביות.

כדי להמחיש את משמעות הדבר, תאר לך שנסביר להורה אוהב שרגשותיו העזים כלפי בנו אינם אלא תהליכים נוירוכימיים המתרחשים במוחו. באמירה כזו, נטלנו ממנו את אהבתו הרוחנית נצחית בעלת משמעות ייחודית והפכנוה לתהליך גשמי בר חלוף, כזה שיש לו אח ורע; צמצמנו את מרחב החוויה לשורש ראשוני חומרי וחסר משמעות..

הנה כי כן, כאשר משיימים או מתייגים אדם או תופעה נפשית, אזי גם מכלילים ומאבדים מידה ניכרת של ייחודיות וגם מפחיתים את מידת הסובייקטיביות והאנושיות

מאידך גיסא, תאר לך מצב בו לא היה שיום, תיוג והכללה. למשל אם היינו רוצים להיות מדוייקים לא יכולנו להשתמש במילה “כלב”, שהרי גם בתוך אותו גזע, יש הבדלים בין פרט לפרט…. לא ניתן היה להתמודד עם כמות הפרטים האינסופיים שקיימים במציאות. לא היה אפשר להכניס את החוויה לתוך פרופורציה. לא היה אפשר לקיים תקשורת אודות תופעות נפשיות. בעומק העניין, דווקא הויתור על הדיוק והייחודיות מאפשר לאדם להיחלץ מבדידותו הקיומית. אז נכון שאף אחד לא יכול לחוש במדוייק את תחושת כף הרגל שלי כאשר אני מודד נעל, אבל הוא יכול לדמיין בערך מה אני חש. יש שיבכו את בדידותו הקומית של האדם, ויש שישמחו ביכולתו להצוות עם אחרים, גם במחיר איבוד מידת מה של דיוק ואותנטיות.

כך או כך, הצמצום שבתיוג הכרחי הוא אפוא, והוא כלי ביד האדם להכיל את העולם ולהתמודד עמו. אלא שלפעמים האיזון בין האובייקטיביות לסובייקטיביות מופר, הגולם קם על יוצרו, הטפל הופך לעיקר והכלי הופך לתכלית בפני עצמה. קח למשל מותג, נניח מותג רכב. ביסודו המותג אמור היה לשמש אות המציינת את דירוג איכות המוצר. פעמים רבות, עם הזמן, המותג הופך מאמצעי למטרה, מסימן לסיבה, מסמל למסומל.

כך גם לגבי תיוג ושיום של תופעות אנושיות. במצב תקין נשמר איזון בין גישה “סובייקטיבית” ביחס לאדם, כזו הרואה אותו יחידי, ייחודי, אשר חידוש כמוהו לא היה מעולם, לבין גישה “אובייקטיבית” הרואה אותו כחלק מהכלל, מדגישה את הדומה שבמאפייניו לכלל ומייחסת פחות חשיבות לניואנסים הדקים הייחודיים בעיקר לו.

בהתאם לכך, יש נקודות מבט שונות: מבט של כלל ומבט של פרט. למשל הורים מביטים בילדיהם במבט של פרט, ולכן כשהם אומרים שהילד שלהם “מיוחד”, הם מתכוונים לומר שהוא אינו בר-השוואה לאף אחד מעצם היותו אחד יחיד ומיוחד. לעומת זאת, כשמערכת בירוקרטית מגדירה אדם כמיוחד היא מתכוונת דווקא להשוות אותו לאחרים ולומר שבהשוואה להם יש לו מאפיינים ספציפיים המצריכים התייחסות מיוחדת.

כשאתה נפגש עם בת זוג מיועדת, אתה מצוי בדילמה, בין אמיתיות וכנות מולה, לבין שמירה על פרטיותך, בוודאי בנושא כה אינטימי כזה הנפשי.

אתה אינך מבקש לרמות. להונות. להסתיר ולמקח בטעות (כמו שרבים עושים, ויש להודות בכך!). אדרבא. אתה רוצה שהמיועדת תרצה אותך כהוייתך. איך שאתה.

אבל אתה רוצה שהיא תביט בך ממבט של פרט. לא ממבט של כלל. אתה לא רוצה להיות בעיניה חלילה בתור אחד ש”לוקח כדורים”. אתה רוצה שהיא תראה אותך כאדם. אדם מיוחד במובן ההורי ולא במשמעות הממסדית.

דא עקא, שבשלב ראשון אתם זרים זה לזה. היא לא יכולה להביט עליך במבט פרטי. אתה עבורה עדיין אחד מיני רבים. בדיוק כפי שהיא כך עבורך.

חשוב לי שתבין את נקודת המבט הכללית, גם אם איננו מסכימים שהיא צודקת, היא רבת עצמה.

תחשוב על סיפורי זוועה שרצים בעולם על אנשים שהסתבכו בנישואין עם בני זוג שהסתירו מהם את מצבם האמיתי. תחשוב על תחושת העוול והקיפוח. תחשוב על תחושת חוסר האונים של מי שקם בבוקר שאחרי הנשואים, והנה לאה….

הסטיגמה היא שחקן מרכזי, ואפשר להתחרות אחר טבעו וללמוד איך להתמודד עמו

הנה תרשים זרימה של התהליך החברתי. החברה חרדה מפני אונאה בשידוכים, כי יש רמאויות.

חרדה מגבירה יחס סטיגמטי ומכליל. כשיש סכנה המוח נצמד לסכמות פשטניות, אין גווני ביניים, הוא חותך: לנו אתה או לצרנו…

הגדרה נפשית (למשל חרדה, דכאון, סכיזופרניה) הופכת מכלי שפתי שנועד לסייע באמפתיה והבנת מצבו הנפשי של הזולת, ל”מותג שלילי” שנרתעים ממנו. בדיוק כמו שסמל של “מרצדס” עבר תמורה מאמצעי לסמן לצרכן שמדובר ברכב אמין, ל”סמל סטטוס” שנועד לסמן לנהג בנתיב הסמוך שמדובר בבעל המון…

מצב של “לוקח/ץ כדורים” הופך מתיאור של אדם אחראי ויציב שיודע לדאוג לבריאותו ולחיות חיים בריאים (כמו אדם שחובש משקפיים, למשל), הופך אצל אנשים שאינם מכירים מקרוב למשהו בעל קונוטציה רגישה.

אלו תהליכים חברתיים שאינם קשורים אליך. המיועדות אינן בורחות “ממך” כמו שיכול להשתמע מדבריך. כשאתם יושבים במפגש הלכאורה פרטי, פועלים עליכם כוחות חברתיים גדולים מכם.

עליך ללמוד איך להתנהל עם כוחות אלו. אתה צריך יועץ שמבין בתהליכים חברתיים.

לצד זאת התהליכים החברתיים הללו מן הסתם משפיעים על התחושה שלך, ומקרינים על תחושת הבטחון ומידת הרוגע שלך במפגש. בשביל החלק הזה, אתה צריך יועץ שמבין בתהליכים תוך נפשיים.

להערכתי נכון שתהיה מלווה על ידי עובד סוציאלי המכיר את הציבור החרדי היטב. תעשו יחד גם עבודה תוך-אישית להבין מה קורה בעולם הפנימי שלך ואיך הוא משפיע על השידוכים, המפגשים, ההתנהלות מול שדכנים והמשפחות, וגם לתכנן את צעדיך בחשיפה נכונה של עולמך הפנימי וסיפור חייך מול המיועדת. העובד יוכל גם לשוחח עם רבך ולחשוב יחד כיצד נכון לנהוג בעניין.

את השיחות/מימון של השיחות עם העובד הסוציאלי אפשר לקבל מקופת החולים, מחלקת רווחה, עמותות בקהילה או סל שיקום באם אתה זכאי לו.

המצב בו גורלך מושפע מסטיגמות חברתיות ונקודות מבט שמסתכלות על החיצוניות ולא על המהות, שמתעלמות מכך שאתה מאוזן ומתפקד בצורה יציבה, שמכניסות אותך לסל-סד סטטיסטי ומתעלמות מהאדם שאתה –

כל אלו זורקים אותי למילותיו של ספר תהילים ויוצקות למילים אלו משמעות מיוחדת

כי בחנתנו אלוהים

צרפתנו כצרף כסף

הבאתנו במצודה

שמת מועקה במותנינו

הרכבת אנוש לראשנו

באנו באש ובמים

— ותוציאנו לרוויה

אני מקווה שתקח ייעוץ מתאים שיסייע לך להמשיך להצליח, גם בתחום הזוגיות

והיה לעת ערב, יהיה אור

עלה והצלח

חיים

haymdayan@gmail.com>

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

4 תגובות

  1. חשבתי שאני כתבתי את השאלה. אני באותו גיל אם אותה הבעיה ועברתי תהליך דומה. הזדהיתי עם כל מילה

  2. שאלה כל כך נכונה וכואבת.
    מאחלת לך שתמצא בקרוב את החצי שלך,
    ובטוחה שכשהיא תבוא, אתה כבר תבין למה חיכית עד גיל כזה.
    ותשובה מאוד מדויקת ואכפתית- כל הכבוד!!

  3. מבינה אותך מאד. זה ממש מעצבן וכואב וקשה לקבל את הגישה של האנשים לזה. זה לדעתי נובע מתוך פחד של אנשים וגם חוסר ידע והבנה. מאחלת לך בקרוב להתחתן בשמחה עם בחורה מדהימה!

  4. שלום רב,
    אני גם מתמודד נפשית והתחתנתי בגיל 33.
    מה שאני מציע לך לעשות זה למצוא בחורה שגם לוקחת כדורים כך שהמצב שלך יהיה להה מוכר ולא מפחיד והיא תטכל להזדהות איתך.
    וגם להאמין ולבטוח במי שאמר והיה העולם ולדעת שאם ירצה ה’ האישה המתאימה תבוא.
    בהצלחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

אני מחפשת דבר שלא קיים?....
אני בחורה חרדית, קצת פתוחה, בגיל השידוכים, שאמורה להתחיל לדעת איך היא רוצה שהבית שלה יהיה ויראה, איזה בעל היא רוצה.. הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה היו לי הגדרות מאד ברורות מה אני רוצה, מה אני מחפשת ואיזה בית אני שואפת להקים. ואז שהתחלתי יותר...
מה המקום של התלבטויות אחרי האירוסין?
בן 29 ממשפחה דתית גדלתי כדתי לאומי ובשנים האחרונות התחזקתי בדת והתפיסה שלי יותר נוטה לכיוון החרדי או החרדלי,קובע עיתים ומבין את החשיבות של לימוד תורה וכן רוצה שהילדים ילמדו במסגרות יותר תורניות ולא דתיות לאומיות. מבחינת לבוש אני מתלבש בסיגנון הרגיל מכנסיים או גינסים וטי שירט סולידים כיפה שחורה...
מה עושים כשאין כוח לחיות?
מה עושים כשאין כח לחיות? אני מאובחנת עם פוסט טראומה מורכבת בטיפולים מתישים כואב לי הכל מאחוריי אישפוזים כואבים אני מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית אני קיצונית אוהבת ושונאת בצורה קיצונית אני נשואה עם ילדים ואין לי כח אני רוצה להיות האמא הכי טובה ואם לא מצליח אז לא באלי...
ראש השנה עבר נורא אז מה יהיה עם יום כיפור?
קשה לי ממש המחשבה שיום כיפור הולך להגיע. ראש השנה עבר עלי גרוע. נרדמתי ולא התעוררתי לתפילה לא הספקתי להתארגן ,הרגשתי כל החג תחושה של הפוך מחג..המשפחה שלי לא תורנית מה שהביא שלא היתה פה אוירה מתאימה בכלל ליום הדין.. ואני מדברת בעדינות.. בכללי אני מרגישה גרוע עם עצמי, שומעת...
מה צריך להרגיש כשנפגשים?
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאד בנושא שידוכים השאלה היא: מה צריך להרגיש. כולם אמרו לי כשזה יגיע את תדעי. ולא. אני לא יודעת. אם נחמד לי זה נקרא שאני מרגישה? האם לחשוב עליו יום למחרת זה נקרא להרגיש? או שאחרי הפגישה צריך להיות פרפרים וכו? אני פשוט לא יודעת...
מתלבטת לגבי הבחור - האם יש בינינו פערים?
אני בת 26. חרדית בחורה ביישנית ומעט מופנמת. יצאתי לשידוכים בגיל מאוחר כי סיימתי סמינר בתחושה מאד מבולבלת – מי אני, מה אני מחפשת? חיפשתי את עצמי מאד. אפשר לומר שמצאתי. בשביל הרקע: גדלתי בבית פתוח אבל עד רמה מסויימת (רואים סרטים, שומעים מוזיקה ישראלית / לועזית), אבל הרוח וההלכה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן